בואו נודה על האמת, ראינו אותו. כולנו. את החייל הזה שיצא לאפטר של 24 שעות, יושב בקפה השכונתי עם חולצת "סוף מסלול" דהויה, ובוהה. פשוט בוהה. אתה יושב שם לידו עם בת הזוג. רואה את חבר שלו מהצבא, שם יד על הכתף, שואל את השאלה הכי ישראלית והכי מטופשת שיש, "נו, מה נשמע?". והוא, בלי להזיז את המבט מההפוך שהספיק להתקרר, ממלמל "בסדר". וזהו. פה זה נגמר. ה"בסדר" הזה, אני נשבע, הוא חומת הבטון הכי עבה שנבנתה במזרח התיכון. מאחוריה יש רעש של פיצוצים, ריח של אבק שריפה, זיכרונות של חברים, החמצות,

"אנחנו תמיד שואלים לאיזו מציאות הילדים שלנו גדלים, אבל חשוב שנשאל גם באיזו מציאות ההורים שלנו מזדקנים" (נועם חורב). המשפט הזה מהדהד לי מאמש בראש בצורה חזקה מהרגע ששמעתי את ההרצאה של Moriah Manor Ganim , "זקנים חסרי מנוח", בכנס גבריות ואבהות בתקופה של שינוי. בעיני זהו לא רק משפט יפה, אלא קריאת השכמה שמפנה זרקור אל פינה חשוכה בחברה הישראלית: עולמם הפנימי של גברים מזדקנים. על פי נתונים, קבוצת הגיל של בני 75 ומעלה היא בעלת שיעורי האובדנות הגבוהים ביותר באוכלוסייה. בתוך הנתון הקש

הניו יורק טיימס מפרסם כתבה שמסבירה מעולה למה אני מאמין כל כך בהשתתפות במעגלי גברים. גברים רבים מנתקים קשרים עם חברים טובים אחרי שהם מתחתנים ומביאים ילדים. כך למדתי לזכות בחברים מחדש ולהפיג את הבדידות ניו יורק טיימס • סם גרהם־פלסן 15:33 • 25 ביוני 2025 מעולם לא חשבתי שארגיש בודד. מבית הספר היסודי ועד לסוף שנות ה-20 לחיי היה לי תמיד חוג חברים רחב, שעם רבים מהם נהגתי להיפגש כמעט מדי יום. אחד החברים האלה היה רובּ. נפגשנו במסיבת פיג'מות כשהיינו בני 10 או 11. חששתי להגיע, כי במסיבה

הבן של אחד הידידים שלי, בן שבע, שאל אותו את זה יום אחרי שדובר צה"ל הודיע על סיום "מבצע עם כלביא". ישבנו במרפסת, ריח האוזון שאחרי יירוט עוד היה קצת באוויר, ודגלי ישראל כבר התחילו להופיע על המכוניות בכביש. קרנבל הניצחון יצא לדרך. "ברור," הוא ענה לו מהר מדי, "כל מי שהיה פה גיבור". אבל הוא המשיך להסתכל עליו במבט חוקר, והוא הבין שהוא לא קנה את התשובה. גם הוא לא. בתקשורת, ובצדק, היללו את הטייסים, את מפעילי הכטב"מים, את אנשי הסייבר והמודיעין. את ה"רוחות" שהסירו מעלינו איום קיומי בלח

יש ילד שאבא שלו חזק, אבל לילדים שלי יש אבא חלש. אבא שבכה השבוע. שמצא את עצמו מקנא קצת בגברים שהוקפצו למילואים, כי כמה שקשה להם, לפחות הם יודעים מה הם אמורים לעשות. ועכשיו כשהחזירו לשגרה את הילדים שהוא מגדל, וגם את אלה שהוא מלמד בחטיבת הביניים – ילדים שהשגרה היחידה שהם מכירים היא חמש שנים רצופות של מצבי חירום – מה הוא אמור לעשות איתם? עם החיים כאן? עם עצמו? בן ה-5 שלי חושב שאני חזק, אבל השבוע הוא ראה אותי בוכה

שיר. על שבירה. על שריון שלא מצליח להגן. על ילד שלא מצליח להיות גבר. זה ניסיון לשים את הכלים בצד, להניח לרגע את הנשק, ולהודות – נשבר לי

איזה אבא באמת יותר טוב? מחקר יפתיע אתכם

מחקר חדש של טענה זעירא ומצדה בכוראכריס מהאוניברסיטה העברית ("הדי האבל בקרב גברים ונשים ששכלו את אחיהם או אחותם באירועי השבעה באוקטובר") חושף אמת מטרידה על האופן שבו גברים התמודדו עם האובדן הנורא של אח או אחות באירועי ה-7 באוקטובר. הממצאים לא רק מאשרים תפיסות קודמות, אלא צובעים אותן בגוון עז של כאב מושתק ופוטנציאל למצוקה שלא מקבלת מענה. הנתונים לא משקרים: הגברים דיווחו פחות בואו נשים את המספרים על השולחן, כפי שהם עולים מ-444 משתתפי המחקר שאיבדו אח או אחות: פחות מצוקה רגשית גלו

אז החלטת ללכת על זה, לשים את הכסף והזמן על טיפול. כל הכבוד. אבל עכשיו מגיע החלק הקשה: לוודא שאתה לא נופל על מישהו שיגרום לך להרגיש שהיית נשאר בבית. הנה כמה "דגלים אדומים" שצריך לשים לב אליהם, במיוחד לאור העובדה שטיפול אמיתי קורה כשמישהו מסוגל לפגוש אותך באמת, גם כשאתה מביא את כל ה"אקשן" שלך לחדר: "המתנצח הסדרתי": אתה מעלה קושי, ביקורת, או סתם בוחן אותו קצת, והוא מיד מתגונן, מסביר את עצמו לדעת או מנסה "לנצח" אותך בוויכוח אינטלקטואלי. במקום להבין מה אתה מביא, הוא עסוק בלהוכיח ש

הטקסט נכתב על ידי פוליטיקלי קוראת ומועתק לכאן במלואו תוך ציון קרדיט מלא. נטפליקס שיווקו את "התבגרות" כסיפור על נער בן 13 שנעצר באשמת רצח. המבקרים הציגו אותה כסדרה על הורות וחרדות הוריות. אבל בעצם – זו סדרה שכל כולה עוסקת במשבר הגבריות בעידן המודרני. במרכזה סיפורם של גברים שנולדו לעולם שבו גבריות הוגדרה באמצעות שליטה, הדחקה רגשית ואלימות, ומוצאים את עצמם מנסים לגדל דור חדש של בנים בתוך מציאות שבה המודלים הישנים התערערו – אך טרם התגבשו חדשים במקומם. אדי, האב בסדרה, שגדל תחת

בואו נדמיין רגע סצנה: אתה בפאב, או בסלון של חבר. החבר שלך צועק על בת הזוג שלו. לא בקטנה. ממש משפיל. היא נבוכה. אתה שותק. כולם שותקים. עכשיו תעצום עיניים ותחזור לסצנה – האם אתה אומר משהו? מצמצם מבט? מניח יד? או מחכה שזה יעבור? אם אתה כמו רוב הגברים – אתה לא תתערב. זה לא דימוי. אלה הנתונים. בסקר עצום שנערך באוסטרליה (NCAS 2017), גילו שכשחבר משפיל את בת הזוג שלו בפומבי: רבע מהגברים לא יעשו כלום. עוד 22% ירגישו רע – אבל לא יידעו מה לעשות. וכשמדובר ב”רק בדיחה סקסיסטית”? כמעט מחצית

שמע, בוא נדבר דוגרי. יש איזה באג במערכת הגברית. מצד אחד, החיים דופקים בנו מכל כיוון – לחץ בעבודה, זוגיות על האדים, ילדים שמוציאים את המיץ, ותחושה כללית שאתה רץ במקום כמו אוגר על גלגל עם טורבו. מצד שני, כשמישהו מציע לך מקום לפרוק, לדבר, לשמוע שאתה לא לבד – המוח הגברי שלך עושה Error 404: Masculinity Not Found ונסגר כמו צדפה בחרמון. למה? כי מתברר שיש קוד סודי, מין אלגוריתם לא כתוב שרץ לנו בראש ומחליט אם "מותר" לנו לבקש עזרה. שני חוקרים חכמים (אדיס ומהליק, אם אתם חייבים קרדיט) פי

"אני זוכר את הפעם ההיא בצבא, כשהייתי משרת בגבול סוריה, ליד מג'דל שאמס. היינו קרובים לגבעת הצעקות, והיה שם פלאפל מדהים עם כדורים ענקיים וטעימים במיוחד. בכל פעם שחזרתי הביתה לחופשה, הייתי מספר לאבא שלי על הפלאפל הזה. אמרתי לו: "אבא, יום אחד ניסע שנינו לשם לאכול את הפלאפל המיוחד הזה." אבל עד היום זה לא קרה, וזה ממש כואב לי. המונולוג המצמית לב הזה שייך לאבא שהשתתף השבוע במפגש שבו כל אבא בקבוצת האבות שאני ואבי דדון מנחים במרכז ההורות בכפר סבא הציג תמונה במסגרת תרגיל פוטותרפיה שבו

בואו נדבר קצת על הכוח שטמון באמנות ובמילים ככלי לריפוי וצמיחה. ואת זה אני אומר בתור אחד שבשבילו לקרוא ספר או ללכת למוזיאון היתה במשך שנים משימה קשה ומאתגרת. במשך שנים נרתעתי מלגעת בנושא אמנות. כל הידע שלי מסתכם כשמבקשים ממני לצייר בן אדם הוא לצייר כמה קווים עם שתי נקודות בתור עיניים. סוג של מר קו. מה לי ולזה? אבל השנה בעקבות התואר השני שאני לומד בהנחיית קבוצות באוניברסיטת חיפה נחשפתי לכמה כלים, שהחלטתי שאני מתמודד עם האתגר בלהתנסות בהם, ובאמת - אין מילים - הם מסוגלים לחצוב

"כשהייתי בגיל ההתבגרות, אני ואבא שלי היינו נוהגים לריב כל הזמן. ממש על כל דבר. היה לי בזמנו שיער מאוד ארוך, הגיע לי כבר עד הכתפיים... הייתי בן 17 או 18, ושמע, הוא שנא את העניין שלי עם השיער. הריבים אתו היו כבר כל כך קשים עבורי, שפשוט ביליתי ימים ולילות שלמים מחוץ לבית. בתקופות הקיץ זה לא היה כל כך נורא, היה חם והחברים שלי בילו מחוץ לבית גם כן. אבל בתקופות של חורף, אני זוכר את עצמי עומד באמצע הרחוב, ונחנק מרוב תחושת קור. כשהרוח הייתה מאוד חזקה, הייתי נכנס להסתתר מפניה בתא טלפו

בערבים אני מנסה להפעיל את האבהות שלי יותר, אבל אמש היה לי מקרה ממש מוזר, שלמעשה אני שמח שהוא קרה לי. אחד הבנים (16) מתיישב לארוחת ערב, ואני מנצל את הקירבה והארוחה, לשיחה מקרבת. פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לי, אולי בהשראת סדנת ההקשבה בת 5 מפגשים שאני משתתף בשבועות האחרונים, שאלתי אותי בקשב "תגיד איך נתפסת האבהות שלי בעינך?". "איזה מן אבא אני?". לרגע הרגשתי שאני במכונת זמן, חוזר לימים שלי בתיכון. כשההורים שלי מגיעים ליום הורים בכדי לשמוע איזה תלמיד "גרוע"הייתי. הנה אני רגע לפני

"גישת הכוחות" היא השקפת עולם המתמקדת בחיזוק היכולות והכוחות של האדם, במקום להתמקד בבעיותיו, בחולשותיו ובפתולוגיות. זהו היסוד שעליו מבוססים מעגלי גברים וקבוצות אבות. אחת השאלות הנפוצות שאני שומע לא פעם היא 'איך שונה מעגל גברים או קבוצת אבות מטיפול פסיכולוגי, והתשובה טמונה בגישה העקרונית. חלק מהמטפלים מתמקדים בפתולוגיה, כלומר, באבחון וטיפול בבעיות, חולשות או הפרעות נפשיות. השיח בטיפול שכזה מתמקד בעיקר בקשיים של האבות, כגון לחצים נפשיים, קונפליקטים משפחתיים או חוסר בטחון בתפקידם

בימים אלה אני לומד לתואר שני בהנחיית קבוצות. אחת המשימות שלנו היא לסכם את הפרקים של הספר "התיאוריה והפרקטיקה של פסיכותרפיה קבוצתית" של אירווין ד' יאלום. אז אם כבר אני צריך להגיש על זה מאמר קצר אקדמי, למה שלא אהפוך את זה לפוסט, ואלמד אתכם משהו חדש, שנוגע לגברים ואבהות. אחד המושגים החשובים בטיפול הקבוצתי מכונה " כאן ועכשיו ". יאלום מתמקד בחשיבות של חוויות רגעיות ואמיתיות בין חברי הקבוצה, ומדגיש את הצורך לשלב בין הרגש לאינטלקט בתהליך הטיפולי. הקבוצה כמיקרוקוסמוס של החברה לאחר מכ