"אני זוכר את הפעם ההיא בצבא, כשהייתי משרת בגבול סוריה, ליד מג'דל שאמס. היינו קרובים לגבעת הצעקות, והיה שם פלאפל מדהים עם כדורים ענקיים וטעימים במיוחד.
בכל פעם שחזרתי הביתה לחופשה, הייתי מספר לאבא שלי על הפלאפל הזה. אמרתי לו: "אבא, יום אחד ניסע שנינו לשם לאכול את הפלאפל המיוחד הזה." אבל עד היום זה לא קרה, וזה ממש כואב לי.
המונולוג המצמית לב הזה שייך לאבא שהשתתף השבוע במפגש שבו כל אבא בקבוצת האבות שאני ואבי דדון מנחים במרכז ההורות בכפר סבא הציג תמונה במסגרת תרגיל פוטותרפיה שבו עליו לספר על הקשר עם האבא ודרך התמונה לייצר חיבור השלכתי ולעורר את הרגש על מנת לאפשר לכל אבא להתחבר לזכרונות מאביו, ולערוך רפלקציה על מה אני לוקח ממנו להורות שלי הנוכחית.
"אני רוצה כל כך שאבא שלי יהיה נוכח יותר בחיים שלי ושל המשפחה. הוא כבר בן שמונים, ואני מפחד שיום אחד יהיה מאוחר מדי. אני מתגעגע לרגעים איתו - שיבוא לבקר, ישב איתנו, יתעניין, יספר, יפתח את ליבו וידבר איתנו. אני רוצה שיזכור שיש לו ילדים ונכדים. אפילו אחיינית שלי אמורה ללדת בקרוב, והוא בקושי מודע לכך", האבא ממשיך ואני מתכווץ בכיסא הפלסטיק בתור מנחה, וחושב על אבא שלי. רק היום בדרך שקנינו אוכל הוא סיפר לי שלא עניין אותו שום דבר מלבד הקריירה שלו. הרגשתי הזדהות.
"הקשר איתו מורכב. הוא גר במקום לא שגרתי, ביחידה בתוך מחסן ישן שפעם היה מקום העבודה המשותף של המשפחה. להשיג אותו זה כמעט כמו להיכנס לבסיס צבאי. במקום דלת יש לו שער ברזל, הילדים שלי בכלל לא מבקרים אצלו, לא בגלל ריב, אלא כי ככה זה. הוא פשוט חי בעולם משלו.
אנחנו רואים אותו לעיתים נדירות, אולי פעם בשנה ביום העצמאות כשהמשפחה מתכנסת, או באיזה יום הולדת פה ושם. אבל זה ממש מועט. עכשיו החלטתי שאני לא מחכה להזדמנות הבאה. אני אציע לו שוב שניסע יחד לאכול את הפלאפל המיוחד ההוא, כמו שהבטחתי לו לפני שנים. אני מקווה שהפעם זה יקרה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני רוצה שיהיו לנו יותר רגעים יחד, שנוכל לדבר ולהתקרב. הלוואי שאבא שלי יפנים כמה חשוב שיהיה נוכח יותר בחיינו", הוא ממשיך ואני מרגיש דמעה מתחילה לנזול לי על הפנים.
ואז הוא פונה לאבא אחר ששיתף על אבא שלו קודם לכן, וסיפר שהיה לו קשה איתו.
"אני מקשיב לך ומקנא. בתור ילד היו לי מעט מאוד חוויות עם אבא שלי. הוא פשוט לא היה, ולמעשה עד היום הוא לא. זה לא שהוא ברוגז, איך אני אסביר את זה... הוא לא רק איתי, אלא עם כולנו. פשוט הוא לא חברותי. אין מילה אחרת לומר על זה. בן אדם ש... אנחנו ארבעה בנים. קיבלנו את זה כהשלמה כבר מזמן".
המפגש הסתיים. תרגיל הפוטותרפיה של התמונה שאני בוחר להביא על אבא שלי, לא הכזיב. אני יוצא עם מחשבות. מה יש בקשר הזה עם אבא שמשאיר לנו צלקת שמהולה בתחושה של אכזבה. על הרגעים החסרים. שלא היו שם. שהייתי צריך אותם. ואיך האבות של היום, כולל גם כאלה מדור ה-X ולא רק הצעירים, לוקחים את האבהות שלהם אחרת לגמרי מאשר הדור הקודם (בהכללה גסה כמובן).
יצאתי ללילה החשוך של כפר סבא, הפעלתי ספוטיפיי בפול ווליום וניסיתי לגבש את המחשבות ולהירגע.