המחקר שמראה שדווקא האב הוא המפתח לבריאות הילד

למה בכלל לדבר על אבות?

כשחושבים על מי שמשפיע על בריאות הילד, רוב האנשים חושבים אוטומטית על האם. זה לא מקרי – רוב המחקר בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית התמקד במשך עשרות שנים באמהות. אבל מה עם האבות? האם הם רק שחקני עזר במשפחה, או שיש להם תפקיד ייחודי ומשמעותי?

המחקר של אייטוגלו ועמיתיו (Aytuglu et al., 2025), שפורסם בכתב העת Health Psychology, מגלה תשובה חד-משמעית: לאבות יש השפעה ייחודית ומשמעותית על בריאות הילד – ודווקא בדרכים שלא ציפינו. המחקר עוקב אחרי משפחות מאז שהתינוק היה בן 10 חודשים ועד גיל 7, ומראה שהאינטראקציה של האב עם התינוק, והאופן שבו האב עובד יחד עם האם בהורות (מה שנקרא הורות משותפת – coparenting), משפיעים על סמנים ביולוגיים של בריאות הילד שנים מאוחר יותר. ומה שמפתיע? ההשפעות האלה נמצאו דווקא אצל אבות – ולא אצל אמהות.

כדי להבין את המשמעויות של הממצאים האלה, צריך לחבר אותם לשני נושאים חשובים: גבריות – הנורמות, הציפיות והתפיסות שמלוות גברים בחברה שלנו; וטיפול רגיש-מגדר – גישה שמכירה בכך שמגדר משפיע על החוויה הטיפולית ושמתאימה את ההתערבות בהתאם.

מה בדיוק נבדק במחקר?

המחקר מבוסס על פרויקט יסודות המשפחה (Family Foundations) – מחקר אורך שעקב אחרי 292 טריאדות (שלישיות) של ילד-אב-אם. החוקרים בדקו שלושה שלבים:

1. גיל 10 חודשים – צילמו את ההורים משחקים עם התינוק (18 דקות), ומתוך זה קידדו שני דברים: עד כמה כל הורה רגיש ומעורב באינטראקציה עם הילד (sensitive engagement), ועד כמה מתרחש דפוס של הורות משותפת תחרותית-נסוגה (competitive–withdrawn coparenting).

2. גיל 24 חודשים – אותו הדבר, שוב.

3. גיל 7 – לקחו דגימות דם מהילדים ובדקו ארבעה סמנים של בריאות קרדיומטבולית: רמות דלקת (CRP ו-IL-6), כולסטרול, והמוגלובין מסוכרר (HbA1c – מדד לאיזון הסוכר בדם לאורך זמן).

מה זה מעורבות רגישה (Sensitive Engagement)?

הכוונה היא שלושה דברים ביחד:

מעורבות – האב באמת מתעניין במה שהילד עושה, משתתף בפעילות, לא בטלפון.

רגישות – האב מגיב לרמזים של הילד בצורה מהירה, חמה ומתאימה. הילד מסתכל עליו? הוא מחייך בחזרה. הילד מתוסכל? הוא עוזר בלי להשתלט.

רגש חיובי – האב מביע חום, חיבה, עדינות.

מה זה "הורות משותפת תחרותית-נסוגה" (Competitive–Withdrawn Coparenting)?

זה דפוס שמתרחש כשההורים נמצאים ביחד עם הילד, וקורים שני דברים (או שילוב שלהם):

תחרות – ההורים מתחרים על תשומת הלב של הילד. במקום לעבוד כצוות, כל אחד מנסה "לנצח" – לגרום לילד לשחק איתו, להיות הכוכב.

נסיגה – אחד ההורים פשוט מתנתק. מפסיק להשתתף, מתרחק, לא מגיב לפניית בן/בת הזוג.

זה לא אלימות, זה לא צעקות – זה יותר עדין ומתחת לפני השטח. אבל כפי שהמחקר מראה, ההשפעות שלו דווקא מאוד ממשיות.

הממצאים המרכזיים

הממצא הראשון: אב רגיש = פחות הורות משותפת שלילית

אבות שהיו יותר רגישים, מעורבים וחמים באינטראקציה עם התינוק שלהם בגיל 10 חודשים – הציגו פחות התנהגויות תחרותיות ונסוגות בהורות המשותפת בגיל 24 חודשים. פשוט: אב שמצליח להיות נוכח ורגיש עם הילד שלו, מצליח גם לעבוד טוב יותר עם בת הזוג שלו כצוות הורי.

הממצא השני: הורות משותפת שלילית של האב = סמנים בריאותיים גרועים אצל הילד

אבות שהציגו יותר דפוסי תחרות נסיגה בהורות המשותפת בגיל 24 חודשים – הילדים שלהם הראו, חמש שנים מאוחר יותר, רמות גבוהות יותר של:

חלבון(CRP) שמעיד על דלקת כרונית בגוף. זה סמן שקשור לסיכון למחלות לב וסוכרת בבגרות

המוגלובין (HbA1c) מסוכרר, שמעיד על רמות סוכר גבוהות לאורך זמן. גם זה סמן של סיכון מטבולי

הממצא השלישי: יש מסלול עקיף ברור

הקשר בין הרגישות של האב בגיל 10 חודשים לבין בריאות הילד בגיל 7 עובר דרך ההורות המשותפת. כלומר: אב רגיש ← פחות תחרות-נסיגה בהורות משותפת ← ילד עם רמות דלקת וסוכר נמוכות יותר.

הממצא הרביעי (והמפתיע): זה לא עבד ככה אצל אמהות

כל הקשרים האלה – בין רגישות להורות משותפת, ובין הורות משותפת לבריאות הילד – לא נמצאו אצל אמהות. המודל הסטטיסטי של האמהות פשוט לא עבד. ההשפעה הייחודית הייתה דווקא של האבות.

איך מסבירים את זה? ומה הקשר לגבריות?

ההסבר הביולוגי: סטרס כרוני ובריאות

הרעיון הבסיסי הוא כזה: כשאב מתחרה על תשומת הלב של הילד או נסוג מההורות המשותפת, זה יוצר סביבה משפחתית מתוחה. הילד חי בתוך המתח הזה – לא בהכרח מתח של צעקות, אלא מתח עדין, תת-קרקעי, של חוסר קואורדינציה בין ההורים. לאורך זמן, חשיפה למתח כזה מפעילה את מערכת הסטרס בגוף (ציר ה-HPA והמערכת האוטונומית), מה שמוביל לדלקת כרונית ולהפרעות מטבוליות.

אבל למה דווקא אבות?

כאן נכנס נושא הגבריות. החוקרים מציעים כמה הסברים, ואני רוצה להרחיב אותם:

1. השערת הפגיעות של האב (Father Vulnerability Hypothesis)

לפי השערה זו (Burney & Leerkes, 2010), אבות רגישים יותר מאמהות למתח בין הורי. כשיש קונפליקט בהורות המשותפת, אבות נוטים יותר לשפוך את המתח הזה לתוך תת-מערכות אחרות במשפחה – מה שמשפיע יותר על האווירה הכללית בבית ובסופו של דבר על הילד.

למה הם יותר פגיעים? אפשר לחשוב על זה ככה: אמהות, בחברה שלנו, מקבלות הכשרה חברתית מוקדמת ועקבית לתפקיד ההורי – הן צפויות להיות אמהות, מכינות את עצמן לזה, מקבלות תמיכה. אבות, לעומת זאת, נכנסים לתפקיד ההורי עם פחות הכנה, פחות ודאות, ולפעמים עם תחושה של מה התפקיד שלי בכלל פה?

2. נורמות גבריות מסורתיות

החוקרים מציינים (בהסתמך על Kaplan & Offer, 2022) שנורמות גבריות מסורתיות מדגישות ריסון רגשי, עצמאות ותחרותיות. התכונות האלה – שגברים רבים מחונכים אליהן מילדות – יכולות להתבטא בהקשר ההורי בדיוק בצורות שהמחקר בדק:

ריסון רגשי → נסיגה. אב שלמד שגברים צריכים להיות חזקים ולא לגלות רגש עלול להתנתק מהאינטראקציה ההורית כשהיא דורשת רגישות רגשית.

תחרותיות → תחרות על תשומת הלב של הילד. במקום לעבוד כצוות, האב מתחרה – כי ככה הוא למד לתפקד בעולם.

עצמאות → קושי בשיתוף פעולה הורי. אם גבריות אומרת תסתדר לבד, קשה לנהל הורות משותפת שדורשת תקשורת, ויתור ותיאום.

3. תפקיד האב כאחר

יש עוד זווית חשובה: הילד עצמו עשוי לתפוס את ההתנהגויות האלה אחרת כשהן באות מהאב. האמהות בדגימה הזו היו רגישות יותר מהאבות בכל נקודות הזמן – כלומר, הילד רגיל לרמה גבוהה של רגישות מהאם. לכן, כשהאם מתחרה על תשומת הלב שלו, זה אולי פחות מורגש – כי זה דומה להתנהגות הרגילה שלה. אבל כשהאב עושה את זה, או כשהוא נסוג – הילד חווה את זה כשינוי משמעותי, כמשהו שמערער את תחושת הביטחון שלו.

מה הממצאים של המחקר מלמדים על טיפול רגיש-מגדר?

1. אבות לא אמהות מספר 2 – הם שונים, וזה בסדר

המחקר מראה בבירור שהמודל שעובד לאבות שונה מהמודל שעובד לאמהות. מטפל רגיש מגדר לא ינסה להפוך את האב לאם – אלא יכיר בכך שלאב יש סגנון אחר, אתגרים אחרים, ותפקיד ייחודי. ההתערבות צריכה לדבר בשפה שמתאימה לאב, לא פשוט לשכפל את מה שעובד לאמהות.

2. צריך לעבוד עם נורמות גבריות – לא נגדן

אם מטפל אומר לאב תהיה יותר רגש בלי להתייחס לעובדה שזה סותר את מה שהאב למד כל חייו על גבריות – ההתערבות כנראה תיכשל. טיפול רגיש מגדר מזהה שהקושי של האב להיות רגיש ומעורב עשוי להיות קשור לנורמות גבריות שהופנמו. הגישה היא לא לבטל את הגבריות, אלא להרחיב אותה – לעזור לאב לגלות שאפשר להיות גם חזק וגם רגיש. שאפשר להיות גם עצמאי וגם שותף בהורות. שהרגישות היא לא חולשה – היא כוח.

3. חשיבות מניעתית: להתערב מוקדם

המחקר מראה שההשפעות מתחילות כבר בגיל 10 חודשים. תוכנית יסודות המשפחה, שעליה מבוסס המחקר, כוללת סדנאות לפני ואחרי הלידה שמחזקות את ההורות המשותפת. זה בדיוק הזמן הנכון להתערב – כשההורים עדיין מעצבים את תפקידיהם. מעניין שהתוכנית עצמה השפיעה על רגישות האבות (בגיל 10 חודשים) – כלומר, אפשר לשנות את הדפוסים האלה.

4. נגישות של שירותים לאבות

המחקר מסיים בקריאה חד משמעית: צריך לשפר את הנגישות של שירותים לאבות. בפרקטיקה, רוב השירותים – טיפות חלב, קבוצות הורים, ייעוץ הורי – מכוונים (בגלוי או סמוי) לאמהות. החדרים ורודים, הפליירים מציגים אמהות, השעות מתאימות לנשים בחופשת לידה. מטפל רגיש מגדר ישאל: איך אני הופך את השירות שלי לנגיש גם לאבות? איך אני מזמין אותם בלי שירגישו שהם 'פולשים' לטריטוריה נשית?

5. התחרות כביטוי של חרדה ממגדר

התנהגות תחרותית של אב בהורות המשותפת – למשל, לנסות לגרום לילד לשחק איתו ולא עם האם – יכולה להיות מובנת דרך עדשה מגדרית. ייתכן שהאב שמנסה לנצח מרגיש שהוא צריך להוכיח שהוא רלוונטי, שהוא לא מיותר, שהוא יודע לעשות את זה. במיוחד כשהחברה שולחת לו מסר כפול: תהיה אבא מעורב! אבל גם אמהות עושות את זה טוב יותר ממך. התחרות יכולה להיות ביטוי של חרדה, של חוסר ביטחון בתפקיד, של ניסיון להוכיח ערך. מטפל רגיש מגדר יראה את התחרות הזו לא כבעיה אלא כסימפטום – ויעבוד עם מה שמתחתיה.

6. והנסיגה? גם היא ביטוי מגדרי

כשאב נסוג מהאינטראקציה ההורית – כשהוא מפסיק להשתתף, מתרחק, נעלם – זה יכול להיות ביטוי של נורמה גברית: אם אני לא מצליח, אני יוצא מהמשחק. גברים רבים לומדים שכשהם חשים חוסר אונים או כישלון, הדרך להתמודד היא פשוט לא להיות שם. כגבר, לפעמים עדיף להיראות לא מעוניין מאשר לא מסוגל. להבין את הנסיגה דרך עדשה מגדרית פותח פתח טיפולי: במקום להאשים – למה אתה לא מעורב? – אפשר לחקור: מה קורה לך כשאתה נמצא באינטראקציה הזו? מה מרגיש מאיים?

מגבלות ואיך להתייחס אליהן בצורה ביקורתית

מדגם לא מגוון

המדגם כלל בעיקר משפחות לבנות, הטרוסקסואליות, ממעמד ביניים, עם השכלה גבוהה. זה אומר שקשה להכליל את הממצאים לאוכלוסיות אחרות. חשוב לזכור: גבריות היא לא דבר אחיד. נורמות גבריות שונות בתרבויות שונות, בשכבות סוציואקונומיות שונות, בקהילות שונות. מה שנחשב גברי בקרב גברים לבנים ממעמד ביניים באמריקה שונה ממה שנחשב גברי בהקשרים אחרים.

אין מדידה ישירה של גבריות

המחקר לא מדד נורמות גבריות. הוא לא שאל את האבות עד כמה אתה מרגיש שגבר צריך להיות חזק/רגשי/מעורב? החיבור לגבריות שאני עושה כאן – ושגם החוקרים עצמם עושים בזהירות – הוא פרשני. הוא הגיוני, הוא מבוסס על ספרות, אבל הוא לא הוכח ישירות במחקר הזה.

מודל האמהות לא עבד

העובדה שהמודל הסטטיסטי של האמהות לא התאים לנתונים (CFI = .76, שזה נמוך) מעוררת שאלות. ייתכן שהבעיה היא מתודולוגית (המדידה לא תפסה את מה שרלוונטי אצל אמהות) ולא מהותית (שלאמהות אין השפעה). חשוב לא לקפוץ למסקנה שאמהות לא משפיעות – אלא לומר שבמחקר הזה, עם הכלים האלה, לא נמצאה השפעה מקבילה.

היבט הולך ומתפתח – הורות חד-מגדרית

המחקר בדק משפחות הטרוסקסואליות. מה קורה במשפחות עם שני אבות? שם גם יש הורות משותפת ודינמיקות של תחרות-נסיגה, אבל דרך עדשה מגדרית שונה. טיפול רגיש-מגדר צריך לקחת בחשבון גם את המגוון הזה.

מה אפשר לעשות בפרקטיקה? המלצות לעובדים סוציאליים ומטפלים

1. לכלול אבות באופן פעיל

לא מספיק לאפשר לאבות להגיע – צריך להזמין אותם. לתאם שעות שמתאימות גם לאבות עובדים, לפנות אליהם ישירות ולא דרך האם, ליצור חומרים שמדברים אליהם.

2. לפתח מודעות לנורמות גבריות

מטפלים צריכים להכיר את הנורמות הגבריות ואיך הן משפיעות על הורות. לשאול את עצמנו: כשאב לא מדבר בטיפול, האם זה התנגדות או שזו דרך גברית להתמודד? כשאב מתחרה על תשומת הלב של הילד – האם זה דפוס שלילי או ניסיון להרגיש רלוונטי?

3. לעבוד על ההורות המשותפת – לא רק על ההורות

המחקר מלמד שהמפתח הוא לא רק האינטראקציה של האב עם הילד, אלא גם איך האב והאם עובדים ביחד. קבוצות או סדנאות שמתמקדות בהורות משותפת – בתקשורת, בחלוקת תפקידים, באיך לא לנסוג – עשויות להיות אפקטיביות.

4. להתייחס לגוף

הממצאים מזכירים לנו שהגוף קולט את הסביבה המשפחתית. דלקת כרונית בגיל 7 היא לא אבסטרקציה – היא סיכון ממשי לבריאות עתידית. כשאנחנו עובדים עם משפחות, אנחנו לא רק מטפלים ברגשות – אנחנו פועלים, בסופו של דבר, גם לטובת הגוף הפיזי של הילד.

5. גישה מערכתית, לא אינדיבידואלית

המחקר מבוסס על תיאוריה של מערכות משפחתיות (family systems theory). זה אומר שאנחנו לא צריכים לתקן את האב – אנחנו צריכים להבין את המערכת כולה. האב, האם, הילד, הקשרים ביניהם, הנורמות התרבותיות סביבם – הכול מחובר. שינוי בנקודה אחת (למשל, חיזוק הרגישות של האב) יכול ליצור גלים חיוביים בכל המערכת.

סיכום: האב הוא לא שולי – הוא מרכזי

המחקר של אייטוגלו ועמיתיו מספק עדויות חזקות לכך שההתנהגות של אבות בשנים הראשונות לחיי הילד משפיעה על בריאותו הפיזית שנים מאוחר יותר. אב שמצליח להיות רגיש, מעורב ונוכח – ושמצליח לעבוד בשיתוף פעולה עם בת הזוג שלו במקום להתחרות בה או לנסוג – תורם לבריאות הילד שלו בדרכים שאפשר למדוד בדם.

אבל הממצאים האלה לא נופלים בריק. הם נופלים לתוך מציאות שבה גברים גדלים עם נורמות שמקשות עליהם להיות בדיוק מה שהילדים שלהם צריכים: רגישים, תקשורתיים, מוכנים לשתף פעולה ולוותר על שליטה. טיפול רגיש-מגדר מזהה את המתח הזה ועובד איתו – לא נגדו. הוא לא אומר לגבר תפסיק להיות גברי, אלא עוזר לו למצוא גבריות שיש בה מקום גם לרגישות, גם לפגיעות, גם לשותפות.

בעולם שבו הדיון על אבהות הולך ומתפתח, המחקר הזה הוא תרומה חשובה: הוא מזכיר לנו שאבות חשובים לא כתחליף לאמהות, אלא כשותפים ייחודיים בגידול ילדים – ושההשפעה שלהם ניתנת למדידה, לחיזוי, ולשינוי.

מקור: Aytuglu, A., Graham-Engeland, J. E., Feinberg, M. E., Murray-Perdue, S. A., Conway, C. A., & Schreier, H. M. C. (2025). Longitudinal associations between father– and mother–child interactions, coparenting, and child cardiometabolic health.Health Psychology. Advance online publication. https://doi.org/10.1037/hea0001567