הבדיקות תקינות אבל הגוף כואב? המדריך המלא לכאב פסיכוסומטי בגברים

פרק ראשון: חדר ההמתנה כמשל

דמיינו את יואב. יואב הוא גבר ישראלי רגיל לחלוטין. בן 43, רס"ן במילואים, מנהל צוות פיתוח בחברת הייטק, אב לשלושה ילדים, משלם מיסים, עושה מילואים, מלח הארץ. אבל בחצי השנה האחרונה, החיים של יואב הצטמצמו למימדים של חדר המתנה.

הוא יושב כרגע מחוץ למשרדו של מומחה לגסטרואנטרולוגיה, בוהה בפוסטר דהוי על הקיר שמסביר על מערכת העיכול. היד שלו מונחת באופן לא מודע על רום הבטן, מעסה בתנועות מעגליות נקודה בלתי נראית שכואבת לו כבר חודשים. זהו כאב שורף, מציק, שמתגבר בשעות הבוקר ולפני ישיבות חשובות.

התיק הרפואי של יואב עבה ומרשים. הוא עבר בחודשים האחרונים מסע כומתה רפואי: רופא המשפחה שלח אותו לקרדיולוג (בגלל לחץ בחזה), ששלח אותו לאורתופד (בגלל הקרנה לגב), ששלח אותו לגסטרו (בגלל הצרבות). הוא עבר בדיקות פולשניות, צילומים, בדיקות דם מקיפות.

התוצאה? מתסכלת עד אימה. "הכל תקין, יואב," אומרים לו הרופאים שוב ושוב. "אין ממצא פתולוגי. אתה בריא כמו שור".

אבל יואב לא מרגיש כמו שור. הוא מרגיש כמו חיה פצועה. כשהרופא האחרון הציע לו, בזהירות מהולה בחוסר סבלנות, שאולי "זה הכל מלחץ" ושכדאי לו "לקחת איזה כדור הרגעה", יואב הרגיש שהדם עולה לו לראש. הוא יצא מהמרפאה בטריקת דלת. "אני לא משוגע," הוא סינן לעצמו באוטו, "כואב לי הגוף, לא הנפש. למה אף אחד לא מאמין לי?".

הסיפור של יואב הוא לא סיפור פרטי. הוא הסיפור של המגפה השקטה של הגברים במאה ה-21. גברים רבים מסתובבים בינינו כשהם נושאים בגופם כאב שאין לו שם רפואי, כאב שמקורו אינו בחיידק או בווירוס, אלא במקום עמוק הרבה יותר: בנתק שבין הגבר לבין עולמו הרגשי. זוהי הפסיכוסומה הגברית – המקום שבו הגוף צועק את מה שהפה למד לשתוק.

פרק שני: הסוציאליזציה של הכאב – תהיה גבר

כדי להבין פסיכוסומה אצל גברים, אי אפשר להתחיל מהסימפטום. צריך להתחיל מהשורש, מהרגע שבו תינוק זכר מגיח לאוויר העולם ומתחיל לעבור תהליך אינטנסיבי של חיברות (סוציאליזציה).

החברה המערבית, ולמעשה כמעט כל חברה אנושית, מציבה בפני בנים דרישה ברורה ונוקשה: להתנתק. להתנתק מהתלות באמא, להתנתק מהפגיעות, להתנתק מהבכי.

הפסיכולוגיה של הגבריות משתמשת במונח קופסת הגבר (The Man Box) כדי לתאר את מערכת הכללים הנוקשה שלתוכה נדחפים בנים. החוקים בקופסה ברורים:

1. גברים לא בוכים.

2. גברים לא מפחדים (או לפחות לא מראים את זה).

3. גברים לא מבקשים עזרה.

4. גברים צריכים להיות בשליטה מתמדת.

5. כאב הוא חולשה.

כאשר ילד בן חמש נופל בגן המשחקים ומקבל מכה, התגובה הראשונה של הסביבה (ובעיקר של האבות) היא לעיתים קרובות: "לא קרה כלום, תקום, תהיה גבר". המסר הסמוי שנקלט במוחו של הילד הוא כפול והרסני:

א. התחושה הסובייקטיבית שלי (כאב, פחד) אינה חשובה.

ב. כדי לזכות באהבה ובהערכה, אני חייב לנתק את החיבור בין התחושה הפיזית לבין הביטוי הרגשי שלה.

התוצאה של החינוך הזה, לאורך שנים, היא תופעה שמכונה במחקר אלכסיתימיה נורמטיבית גברית (Normative Male Alexithymia). המילה אלכסיתימיה מגיעה מיוונית: "א" (חוסר), "לקסיס" (מילים), "תימוס" (רגש/נפש). כלומר: היעדר מילים לרגש.

חשוב להדגיש: גברים אינם נולדים כך. מחקרים על תינוקות מראים שבנים זכרים הם לעיתים אמוציונליים ורגישים יותר מתינוקות נקבות. האלכסיתימיה היא נכות נרכשת. היא תוצאה של אימון מצוין בהשתקה. הגבר לומד לזהות רגשות רק בשני קצוות של הספקטרום: "אני בסדר" או "אני עצבני". כל הטווח העצום שבאמצע – עצב, אכזבה, כמיהה, בדידות, חרדה, עלבון – נותר ללא שם וללא עיבוד. אבל כאן נכנסת הביולוגיה לתמונה. רגש הוא אנרגיה בתנועה. הוא תהליך פיזיולוגי שמערב הפרשת הורמונים, כיווץ שרירים ושינויים בקצב הלב. כשאנחנו מדחיקים רגש, האנרגיה הזו לא מתנדפת לחלל. היא נלכדת בגוף.

פרויד אמר פעם: "רגשות שלא בוטאו לעולם לא ימותו. הם נקברים חיים ויצוצו מאוחר יותר בדרכים מכוערות יותר". הפסיכוסומה היא הדרך המכוערת הזו. כשהפה שותק, הגוף מתחיל לדבר.

פרק שלישי: המנגנון הביולוגי – כשהנמר נמצא במשרד

כדי להבין איך רגש הופך לכאב גב או לאולקוס, אנחנו צריכים להציץ אל מתחת למכסה המנוע של מערכת העצבים האנושית.

מערכת העצבים האוטונומית שלנו מחולקת לשתי תתי-מערכות עיקריות:

1. המערכת הסימפתטית: מערכת ההילחם או ברח (Fight or Flight). היא מופעלת במצבי סכנה ומכינה את הגוף לפעולה: האישונים מתרחבים, הלב מאיץ, הדם מוזרם לשרירים הגדולים, מערכת העיכול נעצרת.

2. המערכת הפרא-סימפתטית: מערכת הנוח ועכל (Rest and Digest). היא אחראית על רגיעה, החלמה, עיכול ושינה.
   

אצל הגבר המודרני, וביתר שאת אצל הגבר הישראלי, המערכת הסימפתטית עובדת שעות נוספות. "הנמר" כבר לא נמצא בג'ונגל; הוא נמצא במשרד (הבוס), בבנק (המינוס), בחדשות (המצב הביטחוני) או בבית (הציפיות הבלתי אפשריות).

כאשר יואב מרגיש מאוים מישיבת ההנהלה הקרובה, המוח הקדמון שלו מזהה סכנה. הגוף נכנס לכוננות: השרירים בגב נדרכים כדי להכין אותו לקרב, הקיבה מפרישה חומצה כדי לפרק מזון במהירות לאנרגיה זמינה.

אבל יואב לא נלחם ולא בורח. הוא יושב על הכיסא הארגונומי שלו ומחייך בנימוס. האנרגיה העצומה הזו, שנועדה לפעולה פיזית, נשארת כלואה בשרירים ובאיברים.

כשהמצב הזה הופך לכרוני, השריר התפוס הופך לדלקת, החומצה בקיבה הופכת לכיב, והלב הדופק הופך ליתר לחץ דם. הגוף נמצא בפול גז בניוטרל, והמנוע מתחיל להישרף.

פרק רביעי: מפת הכאב הגברית – גיאוגרפיה של הדחקה

בעבודה קלינית עם גברים, אנו רואים דפוסים מרתקים של שפת גוף. לכל איבר יש משמעות סימבולית ותפקודית, והסימפטום לעיתים קרובות מרמז על סוג הקונפליקט הרגשי שהגבר מתמודד איתו. להלן מפת הדרכים של הפסיכוסומה הגברית:

1. הגב התחתון – משא העולם על הכתפיים

זוהי התלונה הנפוצה ביותר. הגב התחתון הוא בסיס התמיכה של הגוף. הוא האיבר שמחזיק את המבנה. גברים שחשים שהם עמודי התווך של המשפחה או העסק, וש"אין להם גב" (אין להם על מי להישען), נוטים לפתח כאבי גב כרוניים. הכאב הזה הוא ביטוי פיזי לתחושת עומס יתר, לאחריות כבדה ולפחד מקריסה כלכלית או מעמדית. השרירים מתקשים והופכים לשריון, בניסיון נואש להחזיק את הגבר זקוף גם כשהוא מרגיש שפוף מבפנים.

2. הלב והחזה – החרדה המחופשת

גברים רבים מגיעים למיון עם תסמינים קלאסיים של התקף לב: לחץ בחזה, קוצר נשימה, נימול ביד שמאל. לאחר בירור, מתברר שהלב תקין לחלוטין. האבחנה היא לרוב התקף חרדה (Panic Attack).

מדוע הלב? הלב הוא סמל הרגש והחיות. בחברה שלנו, לגיטימי יותר לגבר לקבל התקף לב ("מחלה של מנהלים", מחלה של עבודה קשה) מאשר התקף חרדה (מחלה של חלשים). באופן לא מודע, הגבר ממיר (Conversion) את החרדה הנפשית לסימפטום לבבי, כי קל לו יותר להתמודד עם הפחד ממוות פיזי מאשר עם הפחד מהתפרקות נפשית.

3. מערכת העיכול – לא מצליח לעכל

הבטן, ובעיקר המעיים, מכונים המוח השני. זוהי מערכת רגישה ביותר לסטרס. גברים שנוטים לשמור בבטן, שלא מבטאים כעס, עלבון או גועל כלפי סיטואציות בחייהם, סובלים לעיתים קרובות מתסמונת המעי הרגיז (IBS), ריפלוקס או אולקוס. כשהגבר לא יכול להקיא החוצה את המילים הרעילות, הגוף מנסה לעשות זאת במקומו דרך מערכת העיכול.

4. האגן והתפקוד המיני – מבצר הגבריות

זהו אולי האזור הרגיש ביותר. בעיות זקפה, שפיכה מהירה, או תסמונת כאב כרוני באגן (CPPS – דלקת ערמונית שאינה חיידקית) הן שכיחות להחריד. מאחר שהגבריות המסורתית נמדדת ב"ביצועים", כל פגיעה בערך העצמי, כל תחושת חוסר ביטחון או חרדה, מתורגמת מיד לשיתוק באזור הזה. האגן הוא הברומטר של הנפש הגברית. כשהגבר מרגיש מסורס רגשית (על ידי בוס, בת זוג או החיים עצמם), האיבר הפיזי משקף זאת.

5. עור ונשימה – הגבול בין הפנים לחוץ

מחלות עור (פסוריאזיס, אטופיק דרמטיטיס) ואסתמה מתפרצות לעיתים קרובות בתקופות של קונפליקט סביב גבולות. העור הוא הגבול ביני לבין העולם. כשהגבר מרגיש שנכנסים לו מתחת לעור, שאין לו מרחב נשימה, או שהוא חשוף ופגיע מדי, העור מגיב בדלקת.

פרק חמישי: ההקשר הישראלי – הלוחם שלא פושט מדים

אי אפשר לכתוב על גברים בישראל בלי לדבר על הצבא. הגבר הישראלי גדל בתוך אתוס של לוחם. מגיל 18 הוא לומד להתעלם מהגוף שלו: לא לישון, לא לאכול, לרוץ על רגליים שבורות, לסחוב משקלים בלתי אפשריים. הגוף הופך לכלי נשק, למכונה שצריכה לשרת מטרה. כאב הוא רק המלצה.

הבעיה היא שרבים לא פושטים את השריון המנטלי הזה גם עשרים ושלושים שנה אחרי השחרור. הם מנהלים את חיי המשפחה והקריירה כמו מבצע צבאי. הם סורקים את השטח לאיומים, הם דרוכים תמיד.

תופעה זו מכונה לעיתים פוסט טראומה שקופה. אלו גברים שמתפקדים היטב, עובדים, מקימים משפחות, אבל מערכת העצבים שלהם נשארה בעזה או בלבנון. הם במצב תמידי של עוררות יתר (Hyper arousal). הגב התפוס הוא הזיכרון הגופני של האפוד הקרמי. כאב הראש הוא הזיכרון של הקסדה. הפסיכוסומה אצל הגבר הישראלי היא לעיתים קרובות הדרך היחידה של הלוחם לבקש הפסקת אש, לנוח ולהניח את הנשק, מבלי להודות שנפשו מצולקת.

פרק שישי: מדוע הטיפול הפסיכולוגי הקלאסי נכשל?

נחזור ליואב. נניח שבצעד נועז הוא מחליט ללכת לפסיכולוגית. הוא נכנס לחדר, מתיישב בכורסה הרכה מדי לטעמו, והמטפלת פותחת בשאלה הקלאסית: "אז איך זה גורם לך להרגיש?".

עבור יואב, השאלה הזו היא כמו לדבר סינית. "זה גורם לי להרגיש שכואב לי," הוא עונה ביובש. המטפלת מנסה לחקור: "האם הכאב הזה מזכיר לך משהו? אולי עצב?". יואב נסגר. הוא מרגיש מותקף. הוא מרגיש שהיא מנסה לחפור לו במקומות שהוא נעל לפני שנים. הוא מרגיש נשי, חלש, ומטופש.

רוב הסיכויים שיואב לא יחזור לפגישה השנייה. הוא יגיד לעצמו: "הפסיכולוגים האלה מבלבלים את המוח. הבעיה שלי היא פיזית, אני צריך רופא טוב יותר".

הכישלון הזה נובע מכך שהטיפול המסורתי (הוורבלי דינמי) בנוי על מודל שמתאים יותר לנשים או לגברים בעלי יכולת מנטליזציה גבוהה. הוא דורש אינטרוספקציה (התבוננות פנימית), שפה רגשית עשירה, ונכונות להיות בעמדה של פגיעות מול דמות סמכות. עבור הגבר המסורתי, כל אלו הם איום על הזהות שלו.

פרק שביעי: הפתרון – טיפול רגיש-מגדר (Gender-Sensitive Therapy)

כאן נכנסת לתמונה הגישה של טיפול רגיש-מגדר. זוהי אינה פסיכולוגיה לגברים בלבד, אלא גישה שמכירה במאפיינים הייחודיים של הסוציאליזציה הגברית ומתאימה את הכלים הטיפוליים אליהם. המטרה היא לא לשנות את הגבר, אלא לעבוד עם המנגנונים שלו כדי לאפשר ריפוי.

להלן עקרונות הליבה של טיפול זה בפסיכוסומה:

1. מתן תוקף לכאב (Validation)

הכלל הראשון והחשוב ביותר: אנחנו מאמינים לכאב. המטפל הרגיש מגדר לעולם לא יאמר "זה הכל בראש שלך". הוא יאמר: "אני מבין שהכאב הוא פיזי, מוחשי ומייסר. הגוף שלך נמצא במצוקה אמיתית, גם אם ה-MRI תקין".

ההכרה הזו קריטית. היא מסירה את החשד שמאשימים את הגבר בהתחזות או בשיגעון. המטפל ממצב את עצמו כשותף למחקר של הכאב, ולא כשופט.

2. ההסבר המכני

גברים הם לרוב יצורים רציונליים ופרקטיים. הם רוצים להבין "איך המכונה עובדת". לכן, השלב הבא הוא הסבר ביולוגי-מכני על הקשר גוף נפש.

המטפל ישרטט את ציר הסטרס, יסביר על קורטיזול ואדרנלין, וישתמש במטאפורות מעולם הרכב או המחשבים: תחשוב על הגוף שלך כמו על ג'יפ בשטח. אתה לוחץ פול-גז (סטרס) אבל הרגל השנייה על הברקס (איפוק). המנוע צורח ומתחמם. הנורה שנדלקת בלוח המחוונים (כאב הגב) היא לא התקלה, היא רק ההתראה.

השפה הזו הופכת את הטיפול ללוגי, טכני ופתיר. היא מסירה את המיסטיקה הפסיכולוגית ומחזירה לגבר את תחושת השליטה.

3. עבודה מלמטה למעלה (Bottom Up)

במקום לנסות להגיע לרגש דרך הראש ("למה אתה עצוב?"), אנחנו ניגשים אליו דרך הגוף. שיטות כמו Somatic Experiencing (החוויה הסומטית) או Focusing (התמקדות) עובדות נהדר עם גברים.

המטפל ינחה: "כשאתה מדבר על הפרויקט שנתקע, שים לב מה קורה בכפות הידיים שלך".

יואב ישים לב: "הידיים שלי מתקשות לאגרוף".

המטפל: "מעניין. האגרוף הזה רוצה לעשות משהו?".

יואב: "כן, הוא רוצה לדפוק על השולחן".

דרך החוויה הפיזית הישירה (Sensation), הגבר מתחבר לרגש (כעס) בצורה בטוחה ועקיפה. הוא לא צריך לחפור בעבר, הוא רק צריך להתבונן בהווה הגופני.

4. עשייה במקום דיבור

גברים רבים מרגישים נוח יותר לפרוק רגש דרך עשייה (Acting Out / Doing) מאשר דרך דיבור. הטיפול יעודד מציאת ערוצי פורקן פיזיים לגיטימיים: ספורט אינטנסיבי, אומנויות לחימה, ריצה, נגרות, או כל פעילות שמאפשרת לאנרגיה הכלואה להשתחרר. המטרה היא להפוך את הפסיביות (כאב) לאקטיביות (תנועה).

5. הגדרת הגבריות מחדש: פגיעות כאומץ

השלב העמוק יותר בטיפול הוא שינוי הנרטיב הפנימי. המטפל עוזר לגבר להבין שלהדחיק כאב זה קל – כל אחד יכול לעשות את זה (עד שהוא מתמוטט). להסתכל פנימה, להודות בפחד, להתמודד עם השדים – זה דורש אומץ של לוחמים.

אנחנו ממסגרים את ההגעה לטיפול ואת הנכונות להרגיש כמעשה גברי ואמיץ של לקיחת אחריות. הופכים את הגבר מקורבן של הגוף למנהל של המערכת.

פרק שמיני: תיאור מקרה

אבי (שם בדוי), בן 50, הגיע לטיפול (לא אצלי, אני לא מטפל. זהו מקרה ששמעתי עליו בלימודים), בעקבות ורטיגו (סחרחורות) קשה שתקף אותו בכל פעם שנכנס הביתה מהעבודה. הוא היה איש צבא קבע לשעבר, נוקשה וציני.

בפגישות הראשונות המטפלת שלו לא דיברתה איתו על רגשות אלא על סחרחורות. היא ביקשה ממנו לנהל יומן סחרחורת טכני לחלוטין.

אבי גילה דפוס: הסחרחורת מופיעה ברגע שהוא מחנה את הרכב ורואה את דלת הבית.

היא שאלה אותו: "מה הגוף שלך מכין את עצמו לקראתו כשהוא רואה את הדלת?".

אבי שתק ארוכות. בסוף אמר: "הוא מכין את עצמו לרעש. לדרישות. לזה שאני צריך להיות נחמד כשאני גמור מעייפות. אני מרגיש שאני הולך ליפול".

המשפט "אני הולך ליפול" היה המפתח. הסחרחורת הייתה הדרך של הגוף ליפול, כי הנפש לא הרשתה לעצמה.

הפתרון לא היה "שיחות נפש" ארוכות עם אשתו (זה הגיע אחר כך). הפתרון הראשוני היה טכני: אבי יצר לעצמו תא לחץ. הוא החליט שהוא עוצר בבית קפה ל-20 דקות לפני הבית. קורא עיתון, שותה אספרסו, עושה סוויץ במוח. הוא הסביר לאשתו: אני צריך את הזמן הזה כדי להיות אבא ובעל טוב יותר.

הסחרחורות נעלמו תוך שבועיים. הגוף קיבל את המנוחה שהוא צרח עבורה, ולא היה צריך יותר להפיל את אבי לרצפה כדי להשיג אותה.

פרק תשיעי: סיכום

המסע לריפוי פסיכוסומטי אצל גברים הוא מסע של שלום בית. המטרה היא לחבר מחדש את הראש לגוף, את המחשבה לרגש.

זה לא אומר שכל גבר צריך להפוך למשורר רגיש. גברים יכולים להישאר חזקים, מחוספסים ופרקטיים. אבל הם צריכים ללמוד להקשיב ללוח המחוונים שלהם.

גבר שמחובר לגוף שלו הוא לא גבר חלש יותר; הוא גבר חזק יותר, עמיד יותר וגמיש יותר. הוא יודע לזהות מתי הוא בלחץ ולטפל בזה לפני שהוא חוטף התקף לב. הוא יודע שהכאב בגב הוא איתות להניח קצת את המשא, ולא סיבה לקחת עוד משכך כאבים.

נספח: ארגז כלים ראשוני לגבר הכואב

1. עצור ובדוק: כשהכאב מופיע, אל תתעלם. שאל את עצמך: מה קרה ב-24 השעות האחרונות? מה הלחיץ אותי? מה הכעיס אותי ולא אמרתי?

2. תן שם לתחושה: נסה לתאר את הכאב במילים פיזיות מדויקות: שורף, דוקר, לוחץ, כבד. המיקוד בתחושה מפחית את החרדה.

3. פרוק אנרגיה: אם אתה מרגיש מוצף, צא לריצה, להליכה מהירה, או תרגל נשימות עמוקות. שחרר את הקיטור הפיזי.

4. חפש את הטריגר: נהל רישום פשוט בסמארטפון. מתי כואב לי? עם מי אני נמצא כשזה קורה? המודעות היא חצי מהפתרון.

5. דבר עם מישהו: זה לא חייב להיות פסיכולוג. חבר טוב, בת זוג, או אפילו כתיבה לעצמך. הוצאת הדברים החוצה במילים מפחיתה את הצורך של הגוף לצעוק אותם.