למה גברים ישראלים לא מגיעים לטיפול?

אני הולך לטיפול פסיכודינמי כבר חצי שנה חודשים ואני מודה שגם לי זה קשה. יש מפגשים שאני יוצא מהמפגש עם הפסיכולוגית בתחושה שאנחנו טוחנים מים. שלא ברור לי מה בעצם היה כאן במפגש הזה. למה אני משלם על זה 400 שקל. אני לא חושב שאני לבד. גבר לא ייכנס לחדר הזה, עם הכורסה ששוקעים בה והמטפל/ת עם המבט המכיל הזה, ויגיד: "אני לא מסתדר"

אז למה הוא לא בא? אם קוראים את יאיר אפטר, מחבר ועורך האוגדן "טיפול רגיש מגדר בגברים בישראל, סביר יותר להניח שהוא פשוט פועל לפי תוכנת ההפעלה שהתקינו לו עוד בגן חובה. הפסיכולוג רוברט בראנון פירק את זה ב-1976 ל-4 חוקי ברזל, ארבע פקודות בסיסיות במערכת ההפעלה גבריות 1.0. ובישראל, תאמינו לי, התוכנה הזאת רצה על סטרואידים.

חוק מספר 1: No Sissy Stuff. או בעברית : אל תהיה בכיין. זה הקרדינל. הימנע מכל דבר, אבל כל דבר, שעלול להתפרש כנשי. אחד הכללים הכי בסיסיים שגברים לומדים, שאפשר לכנות אותו אל תהיה רכרוכי, הוא בעצם פקודה ברורה להתרחק מכל מה שנתפס בחברה כנשי. ומה נחשב נשי בקוד הזה? כמעט כל מה שקשור לעולם הרגש. להראות פגיעות, להודות בחולשה, ובמיוחד - לבקש עזרה. טיפול נפשי, במהותו, הוא בדיוק המרחב שבו עושים את כל הדברים האסורים האלה. הוא מקום שמזמין אותך לדבר על רגשות, לחשוף פגיעות ולקבל עזרה. לכן, מבחינת גבר ללכת לטיפול זה מביך.

חוק מספר 2: The Big Wheel. אחד הכללים החברתיים הכי חזקים שאנחנו הגברים לומדים לאורך השנים הוא שאנחנו צריכים להיות מישהו. כלומר, שהערך שלנו נמדד בעיקר לפי הצלחות. זה מתבטא בעבודה, בכמה כסף אנחנו מרוויחים ובמעמד החברתי שלנו. זו גם הסיבה שפעמים רבות, כששני גברים נפגשים, השאלה הראשונה ביניהם היא מה אתה עושה? וכאן בדיוק נכנסת הבעיה עם טיפול. אם כל חייך לימדו אותך שאתה חייב להיות מצליחן, אז ללכת לבקש עזרה נתפס כמו להודות בכישלון.

חוק מספר 3: The Sturdy Oak. תהיה סלע. קשיחות, יציבות. גבר הוא אי, הוא לא נשען על אף אחד. הוא זה שנשענים עליו. הרעיון של טיפול, שכל כולו תהליך של הישענות, הוא אנטיתזה לכל מה שלימדו אותו. אודי כגן סיפר על זה יפה בקטע וידאו האלמותי שלו.

חוק מספר 4: Give 'em Hell. תן להם בראש. הכלל הזה אומר שאנחנו הגברים לומדים שדרך הפעולה הנכונה היא דרך העשייה, לא דרך הדיבורים. מצופה מגבר להיות תחרותי, אסרטיבי ולקחת את העניינים לידיים. הוא צריך לפעול, להילחם על שלו ולא לשבת בצד. בגלל החינוך הזה, הרעיון של טיפול נפשי נראה לנו מוזר ואפילו מיותר. מבחינתו לשבת במשך שעה בחדר סגור ורק לדבר על רגשות או על מערכת היחסים שלנו עם אבא נתפס כבזבוז זמן, כי אנחנו מאמינים שבעיות אמיתיות דורשות פתרונות מעשיים, ודיבורים פשוט לא נחשבים פתרון.

השילוב של כל ארבעת החוקים האלה יוצר אצל גברים לחץ פנימי מתמיד. זה לא פשוט לנסות לעמוד בכל הציפיות האלה בו זמנית, כי הן הרבה פעמים סותרות אחת את השנייה. התוצאה היא תחושה של בלבול ומתח. אבל במקום לעצור ולבקש עזרה, אנחנו בדרך כלל ננסה לפתור את זה לבד.

ואז, אחרי כל החינוך הזה, מגיע הצבא. כאן, כל החוקים הלא כתובים של הגבריות עוברים לשלב הבא. אם הכללים האלה הם מערכת ההפעלה הבסיסית שהותקנה בכל ילד, אז השירות הצבאי הוא עדכון הגרסה הכי אגרסיבי ואינטנסיבי שיש. הסיבה לכך היא שבחברה הישראלית, דמות הגבר האידיאלית, מה שהחוקרים מכנים "הגבריות ההגמונית" – היא החייל הלוחם. הוא התגלמות מושלמת של כל אותם אידיאלים. הוא קשוח מעל לכל ספק, הוא לעולם לא מתלונן, לא משנה כמה קשה, והוא פשוט מבצע את המשימה. הוא האיש שעושה את העבודה, בשקט ובלי דרמות. הצבא לוקח את כל כללי הגבריות שלמדנו ומעצים אותם, הופך אותם למודל נערץ ומוחשי.

הפסיכולוגית ננסי צ'ודורו דיברה על הטראומה הראשונית של כל גבר. הניתוק הכפוי מהאם כדי לגבש זהות גברית. זה הפצע המקורי, שמלמד אותו שתלות וקרבה הן דבר מסוכן.

אני מסביר: כל תינוק, בן או בת, מתחיל את חייו בקשר מאוד קרוב וצמוד לאמא שלו. היא העולם שלו, המקור לביטחון, לחום ולאהבה. עכשיו, כשהילדים גדלים, הם צריכים לגבש את הזהות שלהם. עבור ילדה קטנה, התהליך הזה יחסית פשוט. היא מסתכלת על אמא ורואה מודל לחיקוי. היא יכולה להמשיך להיות קרובה אליה ובו זמנית לגבש את הזהות הנשית שלה (אני אהיה כמו אמא). עבור ילד קטן, התהליך מורכב יותר. החברה והתרבות אומרות לו שכדי להיות גבר, הוא צריך להיות שונה מאמא. הוא לא יכול להמשיך להיות מזוהה איתה. הוא חייב להיפרד ממנה מבחינה רגשית כדי לבנות את הזהות הגברית הנפרדת שלו.

הניתוק הכפוי הזה הוא מה שהפסיכולוגית מכנה הטראומה הראשונית.

זה לא בהכרח אירוע דרמטי, אלא תהליך שבו הילד לומד שעליו להתרחק מהדמות שהייתה כל עולמו. התוצאה של הפצע הזה היא שהילד לומד, באופן לא מודע, שקרבה רגשית עמוקה ותלות - הדברים הכי בטוחים שהוא הכיר - הם בעצם דבר מסוכן או משהו שצריך להימנע ממנו כדי להיות גבר אמיתי. הפצע הזה ממשיך איתו לבגרות ומקשה עליו להיות פגיע וקרוב באמת במערכות יחסים.

הפסיכולוג ויליאם פולק קורא לתוצאה מסכה של גבריות. זה סוג של דימוי שבעצם אומר שגברים רבים לומדים לשים על עצמם מסכה של קשיחות, שליטה וביטחון. זוהי החזות שהם מציגים לעולם.

המסכה הקשוחה היא בעצם מנגנון ההגנה שלו, השריון ששומר עליו מפני הכאב הזה. וכאן בדיוק הבעיה עם טיפול. חדר הטיפולים הוא המקום היחיד שבו מבקשים ממנו להוריד את המסכה, להיות פגיע ולדבר על הפצע. לכן, אין זה מפתיע שאנחנו נלחמים בזה ומתנגדים כי מבחינתנו, להוריד את המסכה מרגיש כמו להישאר חשוף וחסר הגנה.

במאמר שפרסמה ד"ר לליב כהן ישראלי היא מביאה סיפור קטן, שממחיש את כל הטרגדיה. אליק, אב גרוש, נזכר איך נראתה האבהות שלו לפני שהכל התפרק. הוא המציא לזה מילה אחת, מבריקה ועצובה: כספואבא. כן, בדיוק מה שזה נשמע - שילוב של כספומט ואבא. הוא מסביר את זה במשפט קצר ששובר את הלב, כשהוא אומר שהיה מגיע ביום שישי, אוכל איתם, וזהו. זה כל מה שהיה לו לתת. ולמה הוא היה כזה? כי הוא פעל בדיוק לפי חוק מספר שתיים של הגבריות. הצורך להיות מישהו, להיות המפרנס. התפקיד שלו, כפי שהוא הבין אותו, היה להביא כסף הביתה. הוא היה הגלגל הגדול, הוא מימן את המערכת. להיות נוכח רגשית? זה פשוט לא היה בתחום האחריות שלו.

אלא שכאן, בדיוק בנקודה הזו, מתחיל הטוויסט העלילתי של הדור שלנו. פתאום, צצה לה תפיסה חדשה של אבהות. החברה, ובעיקר בת הזוג, מתחילה לדרוש ממנו דברים חדשים, דברים שלא היו בחוזה המקורי: להיות מעורב, להיות רגיש, לקלח, להחליף חיתול, לבוא לאסיפת הורים, ובעיקר להיות שם, נוכח, לא רק כארנק מהלך.

התוצאה היא קונפליקט פנימי. הגבר קרוע בין שתי גרסאות של עצמו. מצד אחד, תוכנת ההפעלה הישנה צועקת לו פקודות לעבוד יותר, להרוויח יותר, להיות הבוס. מצד שני, המערכת החדשה לוחשת לו מסרים הפוכים לגמרי – להיות בבית, להקשיב, להיות רך. הוא לא יכול לעשות את שניהם במאה אחוז, והתחושה היא תחושה מתמדת של כישלון בשתי החזיתות.

וכשהוא סוף סוף מגיע לטיפול, מי יושבת שם לרוב? מטפלת. אישה. איריס אשל מציינת ש-84% מהעובדים הסוציאליים בישראל הן נשים. תחשבו על הדינמיקה. גבר, שכל חייו חונך להיות בשליטה, נכנס לחדר שבו הוא אמור לחשוף את חולשותיו בפני אישה. זה לא סתם מביך. בעיניו, זה עשוי להיות איום . הוא חושש שהיא לא תבין אופן החשיבה שלו. את הדרך שבה הוא פועל.

אז הוא שם, ומתחיל לדבר. או ליתר דיוק, לא ממש. כי הוא לא דובר את השפה. טרנס לונג תיאר את זה יפה: לגברים יש מערכת תיעול רגשות. כל הרגשות הרכים - עצב, פחד, עלבון - מוזרמים בכוח לצינור היחיד שהחברה אישרה לשימוש: כעס. הוא לא עצוב, הוא עצבני. הוא לא פגוע, הוא מתפוצץ.

קחו לדוגמא את דני, בן 41. אשתו איימה לעזוב בגלל התקפי זעם. כששאלו אותו מה הרגיש לפני שהתפוצץ, הוא אמר "כלום, פשוט התעצבנתי". לקח כמה פגישות רק כדי שיצליח לזהות מה היה שם קודם. במקרה אחד, כשאשתו העירה לו במקלחת שהוא לא חופף טוב את הראש של הילד, הוא התפרץ. בטיפול, הוא הצליח לראשונה לזהות ש"הרגשתי מושפל". השפלה. לא כעס. עבורו, להגיד את המילה הזאת בקול רם היה כמו ללמוד שפה חדשה. זה בדיוק מה שפרופ' רונלד לבנט כינה אלקסיתימיה נורמטיבית גברית – עיוורון רגשי שהוא הנורמה.

הכוונה במונח הזה היא שגברים רבים בחברה שלנו סובלים מסוג של עיוורון רגשי, מצב שהפך להיות כל כך נפוץ עד שהוא בעצם נחשב לנורמה.

אפשר לחשוב על זה כמו על עיוורון צבעים, רק לעולם הרגשות. אדם שחווה אלקסיתימיה אכן מרגיש דברים בגופו. למשל לחץ בחזה, קשר בבטן, חום שעולה לו לראש, אבל הוא פשוט מתקשה לתת לתחושות האלה שם. קשה לו להבחין ולהגיד לעצמו, מה שאני מרגיש עכשיו זה עלבון, או זו אכזבה, או זו חרדה. מבחינתו, יש בדרך כלל רק שתי הגדרות בסיסיות למצבו: או שאני מרגיש בסדר, או שאני מרגיש רע ועצבני.

הסיבה שזה נחשב למצב נורמטיבי וגברי היא שאנחנו מחנכים בנים מגיל צעיר שגברים לא בוכים ושעליהם להיות חזקים. הם לומדים להדחיק ולהתעלם מהעולם הרגשי שלהם, כי הוא נתפס כמשהו נשי או כסימן לחולשה. כתוצאה מכך, הם פשוט לא מפתחים את השריר הרגשי שלהם. הם לא לומדים את שפת הרגשות, ולכן הם גדלים להיות מבוגרים שמתקשים לזהות מה עובר עליהם ולבטא זאת במילים.

לכן, כשאותו דני מהסיפור הרגיש מושפל על ידי אשתו, המוח שלו לא ידע לתרגם את זה למילה השפלה. הוא פשוט זיהה תחושה רעה, והרגש היחיד שהיה לו לגיטימי וזמין כדי לבטא את התחושה הזו היה כעס. העיוורון הרגשי הזה הוא המצב הסטנדרטי והנורמלי עבור גברים רבים.

במאמר על שכול, ד"ר אתי אבלין וטל פסטרנק מביאות דוגמה מצמררת. בקבוצת תמיכה, אב שבנו התאבד התעקש להקריא את מכתב ההתאבדות, למרות תחנוני אשתו. זו הייתה הדרך שלו להתמודד. החוקרים מרטין ודוקה קוראים לזה התמודדות "אינסטרומנטלית" (עשייתית), לעומת התמודדות "אינטואיטיבית" (רגשית). הוא חייב לעשות, היא חייבת להרגיש.

בואו נפרק את הסיטואציה. זוג הורים יושב בקבוצת תמיכה. שניהם איבדו את היקר להם מכל, את בנם. שניהם שבורים. מה האבא רוצה לעשות? הוא רוצה לקום ולהקריא את מכתב ההתאבדות. למה? כי זו הדרך שלו להתמודד. החוקרים קוראים לזה התמודדות אינסטרומנטלית, כלומר, התמודדות דרך עשייה. הוא לא יכול פשוט לשבת ולהרגיש את הכאב העצום, זה מציף אותו. הוא חייב לעשות משהו אקטיבי כדי להתמודד עם המציאות, כדי להפוך את הכאב למשהו ממשי שניתן להחזיק, לקרוא, להתעמת איתו. הקראת המכתב היא הפעולה שלו, הדרך שלו לעבד את הטרגדיה.

מה האם רוצה לעשות? היא מתחננת שיפסיק. למה? כי הדרך שלה להתמודד היא "אינטואיטיבית", כלומר, דרך הרגש. היא חווה את הכאב במלוא עוצמתו, והיא יודעת שהאזנה למילים האחרונות של בנה פשוט תציף אותה ותשבור אותה לגמרי. היא צריכה להכיל את הרגש, לא להתעמת איתו בצורה כל כך ישירה ובוטה.

וזה בדיוק הלב המצמרר של הסיפור. שני אנשים באותו חדר, עם אותו כאב בלתי נתפס, אבל עם צרכים הפוכים לחלוטין. הפעולה שהאב חייב לעשות כדי להרגיש שהוא מתמודד, היא בדיוק הפעולה שתגרום לאם להתפרק.

עכשיו, בוא נחשוב מה זה טיפול נפשי במהותו. טיפול הוא מרחב שבו מדברים על רגשות. הוא מקום שבו חוקרים את העולם הפנימי, חולקים פגיעות, מנסים להבין תחושות. הטיפול הוא תהליך אינטואיטיבי רגשי במהותו.

עבור גבר שכל מערכת ההפעלה שלו מכוונת להתמודדות אינסטרומנטלית, המרחב הטיפולי נתפס כלא טבעי, לא יעיל, ואפילו מאיים. אם הייתי מציע לגבר הזה ללכת לטיפול, כנראה היה שואל אותי: ומה נעשה שם? נדבר? מה זה ייתן? איך זה יפתור משהו? האמת? לפעמים אני בדיוק מעלה את אותם דברים בדיוק. אלה בדיוק המחשבות שלי.

ולמה זה? הוא מחפש פתרון מעשי, פעולה, משהו לעשות. הדיבור על הכאב נתפס אצלו כהתבוססות חסרת תועלת ברגש, בדיוק הדבר שממנו הוא מנסה לברוח על ידי עשייה.

גם אם גבר כבר מבין שיש לו בעיה, המרחק מכאן ועד להרמת טלפון למטפל עדיין עצום. החוקרים אדיס ומהליק מסבירים שגבר לא חווה את הבעיות שלו כבעיות נקודתיות. הוא חווה אותן ככישלון אישי. למשל, אם הוא מתקשה בהורות, הוא לא חושב לעצמו שהוא צריך רק כמה כלים כדי להיות אבא טוב יותר. המחשבה שלו הרבה יותר קשה. היא מלווית בתחושה שהוא כישלון כאבא, ומשם הדרך קצרה מאוד למסקנה שהוא פשוט כישלון בתור גבר. ברגע שהבעיה נתפסת אצלו כך, הפנייה לטיפול מקבלת משמעות אחרת לגמרי. זו כבר לא בקשה פרקטית לעזרה, אלא הודאה על כך שהוא נכשל במהות הכי בסיסית של תפקידו. עצם המעשה של להודות בבעיה הוא לא סתם צעד קשה, הוא ממש מרגיש כמו ערעור על כל מי שהוא.

נוסף על כך, ישנו הפחד העצום מאובדן שליטה. מגיל צעיר, גבר לומד שהוא חייב להיות בשליטה - על הרגשות שלו, על המצב, על חייו. ללכת לטיפול זה, במובן מסוים, להרים ידיים ולהגיד שאני לא מצליח לשלוט בזה לבד. זהו ויתור על אחד העקרונות הכי בסיסיים של הגבריות כפי שאנחנו מכירים אותה, והמחשבה על ויתור כזה יכולה להיות מאוד מפחידה.

גבר ישראלי לא מגיע לטיפול, לא כי הוא לא רוצה, אלא כי משהו באופן שבו הוא חווה את חייו (מה שסוציולוגיים מכנים תהליך חברות), תכנת אותו לא לרצות. לימדו אותו שזה לא גברי, שזה מסוכן, שזה כישלון. הוא כלוא בתוך שריון שבנה כדי לשרוד, אבל השריון הזה לאט לאט חונק אותו. כנראה ימשיך לסבול בשקט. כי ככה גברים אמורים לעשות. או לפחות, ככה סיפרו לו.

תודה ליאיר אפטר שיצר וערך את האוגדן הזה, שעליו הטקסט הזה מתבסס. לינק כאן https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-publications-gender-treatment-men-17092025/he/Documents_Publications_gender-tretment-men-17092025.pdf