הגברים ששברו את השתיקה: מה קורה כשהמצ'ואיזם פוגש את ספת הפסיכולוג?

במשך שנים, עולם הפסיכולוגיה התמקד כמעט בלעדית בנשים כשהיה מדובר בטיפולים רגשיים עמוקים. גברים? הם נשלחו לרוב למרכזי גמילה או נותרו מחוץ לסטטיסטיקה. מחקר חדש ומרתק מנורווגיה פותח דלת נדירה אל עולמם הפנימי של גברים המתמודדים עם הפרעות אישיות והתמכרויות, ומגלה: כדי לטפל בגברים, צריך להחליף את הדיסקט – ולהתחיל לדבר גברית.

דמיינו לרגע את המטופל הקלאסי בסדרות טלוויזיה או במחקרים פסיכולוגיים. ברוב המקרים, זו תהיה אישה. היא תשב מול המטפל, תדבר על רגשות, תבכה, ותנסה להבין את מערכות היחסים שלה. אבל איפה הגברים בסיפור הזה? הנתונים היבשים מספרים סיפור עגום של הזנחה. בעוד שהפרעות אישיות נפוצות יותר בקרב גברים מאשר נשים, ובמיוחד הפרעות כמו נרקיסיזם או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, הידע הקליני שלנו עליהם שואף לאפס.

במשך עשרות שנים, גברים קשים – אלו שמשלבים הפרעת אישיות עם התמכרות לחומרים – פשוט לא הוזמנו למסיבה. סקירה של 75 מחקרים קליניים מבוקרים גילתה תמונה מדהימה: ברוב המחקרים על טיפול מבוסס מנטליזציה, שיטת טיפול מובילה בתחום, שיעור המשתתפות הנשים נע בין 80% ל-96%. יתרה מכך, 43 מתוך אותם מחקרים כלל לא קיבלו מטופלים עם בעיות סמים או אלכוהול. התוצאה? נוצר חור שחור בידע שלנו. אנחנו יודעים לטפל בנשים, אבל אין לנו מושג אמיתי מה עובד על גברים.

קתרינה תרזה אנהאוג מורקן וצוות החוקרים שלה החליטו להיכנס בדיוק לוואקום הזה. הם לקחו קבוצה של גברים נורווגיים, כולם מתמודדים עם השילוב הקטלני של הפרעת אישיות והתמכרות לסמים או אלכוהול, וניסו להבין: איך הם חווים טיפול פסיכולוגי? מה גורם להם להישאר, ומה גורם להם לברוח?

הניסוי: להושיב גברים במעגל

החוקרים פנו ל-18 גברים שהיו בטיפול במרפאה ייעודית בין השנים 2015 ל-2020. זה לא היה פשוט. כמו שקורה לא פעם עם אוכלוסייה גברית כזו, שמונה מהם נשרו בדרך – חלקם סירבו, אחרים פשוט נעלמו או הפסיקו לענות לטלפונים. בסופו של דבר, עשרה גברים אמיצים, בגילאי ה-20 עד ה-50 לחייהם, הסכימו להתראיין ולפתוח את הלב.

הפרופיל שלהם היה מגוון ומורכב: ג'יימס, פקיד בשנות ה-40 לחייו עם בעיית אלכוהול קשה וקווי אישיות פרנואידיים; כריסטיאן, בעל עסק מצליח בשנות ה-30 לחייו שהסתבך עם קוקאין ומתמודד עם נרקיסיזם; וגבריאל, סטודנט צעיר לאמנות עם הפרעת אישיות גבולית והיסטריונית. כולם עברו טיפול אינטנסיבי שנמשך עד שלוש שנים, שכלל גם שיחות אישיות וגם קבוצתיות בשיטת ה-MBT. המטרה של השיטה הזו היא ללמד אנשים לראות את עצמם מבחוץ ואת האחרים מבפנים – יכולת שנקראת מנטליזציה, ושלרוב נפגעת מאוד אצל אנשים עם הפרעות אישיות.

הדילמה הגברית: אני לא שייך לפה

אחד הממצאים הבולטים ביותר שעלו מהשיחות היה הקושי של הגברים לייצר תחושת שייכות. עבור גברים רבים, הקבוצה הטיפולית לא הייתה מקום מחבק, אלא זירה של השוואות ומעמדות. התמה המרכזית שעלתה כונתה על ידי החוקרים ניווט בתוך השייכות לקבוצה.

קחו למשל את ג'יימס. במקום להרגיש חלק מהקבוצה, הוא הרגיש שהוא נמצא שם בתפקיד. "הקבוצה הייתה מרתקת בדרך כלשהי," הוא סיפר, "כי הרגשתי שאני לא כמו האחרים. הרגשתי יותר כמו קביים למטפלים, עוזר להם לשמור על הדיון חי". זו לא הייתה רק תחושת שזרות, אלא מנגנון הגנה של עליונות. כריסטיאן, איש העסקים, ביטא את זה בצורה חריפה יותר: "הרגשתי שאני במקום הלא נכון, הרגשתי עליון על האנשים שהייתי איתם בקבוצה... הקבוצה הייתה מגוונת מדי". עבורו, תחושת העליונות הזו הייתה כה חזקה שהיא אפילו הובילה אותו לחזור להשתמש בסמים כדרך להתמודד.

כאן בדיוק מסתתר המפתח לפיצוח הטיפול בגברים. גברים רבים, בעיקר אלו עם אגו פגוע או נטיות נרקיסיסטיות, בונים סביבם חומה של ריחוק כדי לשרוד. מבחינתם, להודות שהם כמו כולם ולהיות חלק מהקבוצה, זה להודות שהם חלשים ופגומים. לכן, הם בוחרים להרגיש עליונים ומנותקים. ריימונד, מורה שסבל מבעיית שתייה, הדגים זאת היטב כשאמר בהתחלה: "אני מתפקד הרבה יותר טוב מהאנשים האלה... הייתי יכול להיות המטפל שלהם". במילים אחרות: אני לא שייך לפה, אני מעליכם.

מקהלה של קולות בראש

השינוי הגדול ביותר התרחש כאשר הגברים הפסיקו להסתכל על חבריהם לקבוצה מלמעלה למטה, והתחילו להקשיב. החוקרים זיהו תמה נוספת בשם הקולות הרבים בקבוצה. הטיפול הקבוצתי סיפק לגברים הזדמנות נדירה לקבל פרספקטיבה חיצונית על חייהם, משהו שהמוח הגברי, הנוטה לעיתים לפתרונות לוגיים ונוקשים, היה זקוק לו נואשות.

גבריאל תיאר רגע מכונן שבו חזר הביתה ממוסד גמילה, רק כדי לגלות שאמו הכינה לכבודו שורת בקבוקי אלכוהול. "זה היה הלם עבורי", הוא סיפר. כששיתף את הסיפור בקבוצה, הוא קיבל תגובות מגוונות. חלק דיברו בקולו, חלק ניסו להבין את האמא. "קיבלתי בחזרה קולות מרובים... את הקול של אמא שלי, ממישהו שיכול היה לראות את המצב שלה... ראיתי את זה מבחוץ, וזה היה מאוד מועיל".

עבור גברים שרגילים להיות נעולים בתוך הראש של עצמם, היכולת לראות את המציאות דרך מוחות אחרים הייתה משנה חיים. קנת', גבר בשנות ה-50 לחייו עם עבר פלילי, הודה שבהתחלה זה שעמם אותו, אבל עם הזמן הוא למד שלכל אחד יש את הסטנדרטים שלו. ההבנה הזו עזרה להם לא רק בקבוצה, אלא גם בשיפור היחסים עם המשפחות והחברים בחוץ.

המטפל החדש: כנות במקום פוקר פייס

אולי הממצא המפתיע והחשוב ביותר במחקר נוגע לדמות המטפל. אם חשבתם שגברים רוצים מטפל סמכותי, מרוחק ויודע-כל, תחשבו שוב. המשתתפים במחקר הבהירו באופן חד משמעי: הם צריכים מטפל שהוא חלק מהשיחה. הם תיעבו מטפלים שהסתירות רגשות שליליים או שידרו פחד.

עבור גברים שחווים את העולם כמקום מסוכן או לא אמין, מטפל שאינו שקוף נתפס כאיום. דיוויד, שהתמודד עם התמכרות קשה, תיאר רעש שהוא הרגיש אצל מטפלים שלא אמרו את מה שהם חושבים. הוא סיפר על רגע שבו מטפל פנה אליו, אך במקביל הביט במטפל השני כדי לקבל אישור. "זה פשוט דחה אותי לגמרי", הוא אמר.

לעומת זאת, כאשר המטפלים הניחו את הקלפים על השולחן – כולל רגשות של כעס או תסכול – נוצר אמון. קנת' סיפר בכאב על מטפלת שהייתה מצוינת, אבל ברגע שהרגיש שהיא מפחדת ממנו, הכל נהרס: "לא יכולתי לקחת אותה ברצינות כי היא נבהלה ממני... אני לא נרגע ליד אנשים שמראים פחד כלפיי".

המסר למטפלים הוא ברור: גברים צריכים שתגידו להם את האמת בפנים. הפיל שבחדר חייב להיות מדובר. שקיפות רגשית של המטפל אינה חולשה, אלא מודל לחיקוי. היא מלמדת את המטופלים שזה בסדר להרגיש, וזה בסדר לדבר על זה.

אז איך מטפלים בגברים?

המחקר הנורווגי הזה הוא קריאת השכמה. הוא מראה שגברים אינם מטופלים גרועים או חסרי תקנה, אלא שהם זקוקים לגישה מותאמת. הנתונים מראים שגברים עם הפרעות אישיות נוטים לסבול מתחלואה כפולה (עם סמים ואלכוהול) בשיעורים גבוהים מאוד – בין 50% ל-92% מהמטופלים. הם נופלים בין הכיסאות כי הם לא מתאימים לתבנית הקלאסית.

המסקנות שעולות מהשטח מצביעות על כיוון ברור לטיפול רגיש-מגדר:

1. הומוגניות עשויה לעזור: ייתכן שגברים עם קווים אנטי-סוציאליים או נרקיסיסטיים זקוקים לקבוצות ייעודיות, ולא לקבוצות מעורבות שבהן הם מרגישים צורך להיות החזקים או המנוכרים.

2. אמון אפיסטמי: גברים צריכים להרגיש שהמטפל מאמין בהם. לא רק נותן עצות טכניות (תפסיק לשתות), אלא רואה את הפוטנציאל שבהם. כשהמטפל מאמין, המטופל יכול להתחיל ללמוד מחדש איך לסמוך על העולם.

3. ישירות ואותנטיות: הגישה הטיפולית חייבת להיות בגובה העיניים. בלי משחקים, בלי מסכות מקצועיות מדי. גברים מזהים זיוף מקילומטרים, וזה הדבר הראשון שגורם להם לנטוש את הטיפול.
   

בסופו של דבר, הסיפור הזה מראה שגברים רוצים להחלים, רוצים להשתנות ורוצים להרגיש שייכים. הם פשוט צריכים שמישהו יפתח להם את הדלת בשפה שהם מבינים. מקור: 1. Enehaug Morken KT, Binder PE, Hagen Hamre U, Øvrebø M, Lied Gikling E. Part of the conversation? exploring male patients’ experiences with mentalization-based treatment. Journal of Contemporary Psychotherapy. 2026;56(1):27-37. https://www.proquest.com/scholarly-journals/part-conversation-exploring-male-patients/docview/3296083726/se-2. doi: https://doi.org/10.1007/s10879-025-09686-6.