השקר הגדול של הטסטוסטרון: כך המרדף אחרי גבריות פוגע לכם בבריאות

יש שורה מפורסמת של המוזיקאית משל נדגאוצ'לו שאומרת שכולנו בסופו של דבר רק שקים של עצמות, שרירים והורמונים, ולעולם לא נבין באמת מה גורם למוחות שלנו לעשות את מה שהם עושים. זה קצת כמו הפסל ההוא של הקוף שמחזיק גולגולת ומנסה להבין את העולם דרך חפץ דומם. אנחנו מנסים להשתמש במשהו שאנחנו לא מבינים כדי להבין את עצמנו.

אבל בני אדם הם לא רק שקים ביולוגיים. הם גם מספרי סיפורים. וכשזה מגיע למגדר, לגבריות ולמה שעושה גבר לגבר, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מתמקדים לעתים קרובות בשני שחקנים ראשיים בלתי נראים: הטסטוסטרון והאסטרוגן.

כריסטופר בוריס וקונרי נוקס, שני פסיכולוגים מאוניברסיטת ווטרלו ומכללת סנט ג'רום בקנדה, החליטו לצלול אל תוך המים העכורים של מה שהם מכנים אמונות מהותניות לגבי הורמוני מין. או בקיצור, ההנחה הרווחת שטסטוסטרון הוא הסממן הבלעדי של הגבריות, בעוד האסטרוגן הוא האויב הנשי שצריך למגר. במאמר רחב יריעה שפרסמו בשנת 2024, הם חושפים תמונה מורכבת, ולעיתים אירונית להחריד: האמונות השגויות שלנו לגבי ההורמונים הללו לא רק מעוותות את המציאות, אלא גורמות לגברים לאמץ אורח חיים שפוגע בדיוק בדבר אותו הם מנסים להשיג – הגבריות הביולוגית שלהם.

בין אגדה למיתוס

לפני שנצלול אל תוך המבחנות והמספרים, החוקרים מבקשים לעשות סדר בטרמינולוגיה שלנו. כשאנחנו מדברים על הורמונים, אנחנו נוטים לערבב בין אגדות למיתוסים, אבל יש ביניהם הבדל תהומי. אגדות, מסבירים בוריס וקונרי, הן סיפורים שיש בהם גרעין של אמת, אך הם עמוסים בהגזמות ועיוותים. לעומת זאת, מיתוסים הם סיפורים שנמצאים מעבר לעובדות. הם מלאים בסמלים ונועדו לעורר רגש, ללא קשר למציאות הביולוגית.

הגרעין של האמת – האגדה – הוא שאכן קיימים הבדלים ביולוגיים. בגופם של גברים ביולוגיים בגיל הפריון יש בממוצע רמה של טסטוסטרון הגבוהה פי עשרה מזו שבגופן של נשים. מנגד, אצל נשים, רמות האסטרוגן (כמו אסטרדיול) גבוהות פי עשרה מאשר אצל גברים. זה נתון אמיתי. אבל כאן מתחילה הבעיה. המוח האנושי, שאוהב קטגוריות ברורות, לוקח את הנתון הזה והופך אותו למהותנות ביולוגית. אנחנו מתחילים להתייחס להורמונים הללו כאל תוויות זהות מוחלטות: טסטוסטרון שווה גבר, אסטרוגן שווה אישה.

אבל עשירית ממשהו זה לא אפס. העובדה שלגברים יש פחות אסטרוגן לא אומרת שאין להם בכלל, והעובדה שלנשים יש פחות טסטוסטרון לא הופכת אותו לבלתי רלוונטי עבורן. למעשה, החוקרים מדגישים כי כל גבר ואישה בריאים מחזיקים בגופם איזון עדין של שני ההורמונים הללו. זה לא משחק סכום אפס של מאה מול אפס, וגם לא חמישים חמישים. זו מערכת מורכבת. אלא שהציבור הרחב לא מתעניין בניואנסים. עבור רוב האנשים, הנוסחה פשוטה: גבר ועוד טסטוסטרון שווה גבריות מועצמת. מכאן, הדרך קצרה להפיכת ההורמונים למיתוסים – סמלים תרבותיים שגוררים תגובות רגשיות עזות, ולעיתים מסוכנות.

הזיהוי השגוי של האלימות

אחד המיתוסים העקשניים ביותר שטסטוסטרון סוחב על גבו הוא הקשר לאלימות ותוקפנות. אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב, הוא יגיד לכם שככל שיש לגבר יותר טסטוסטרון, כך הוא יהיה יותר אגרסיבי, תחרותי ואלים. זה הרי הסיפור הקלאסי של הרעלת טסטוסטרון. השחקן אלן אלדה כתב פעם במאמר סאטירי שאם נסתכל על ההתנהגות החריגה של גברים, נהיה חייבים להסיק שכולם סובלים מהרעלה כזו. אפילו חוקרי מגדר רציניים תהו בעבר אם יש בכך גרעין של אמת.

אבל הנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי, והוא הרבה יותר מעודן ממה שנהוג לחשוב. מטא אנליזה עדכנית שערכו חוקרים בשם ג'ניול ועמיתיו בשנת 2020 חשפה שהמתאם בין רמות הטסטוסטרון הבסיסיות לבין תוקפנות בבני אדם הוא חלש להחריד. אצל גברים, המתאם הסטטיסטי עמד על 0.071 בלבד. אצל נשים הוא היה אפסי ממש – 0.002. כדי לשים את הדברים בפרופורציה, מדובר בקשר כמעט זניח סטטיסטית. יתרה מכך, כשהחוקרים בדקו ניסויים שבהם נתנו למשתתפים טסטוסטרון חיצוני כדי לבדוק סיבה ותוצאה, הם לא מצאו קשר מובהק לעלייה באלימות.

אז למה אנחנו משוכנעים שהקשר הזה קיים? התשובה נעוצה כנראה באפקט הפלצבו, או בכוחה של האמונה. בוריס וקונרי מביאים שורה של מחקרים שמראים כיצד המיתוס עצמו מייצר את המציאות. במחקר שוויצרי, נשים שקיבלו כדור דמה (פלצבו) אך האמינו שהן קיבלו טסטוסטרון, התנהגו בצורה פחות הוגנת במשחקים כלכליים. הן שיחקו את התפקיד שהן חשבו שההורמון מכתיב להן.

במחקר אחר שנערך בפינלנד עוד בשנות התשעים, גברים שקיבלו פלצבו אך נאמר להם שזהו טסטוסטרון, דיווחו שהם מרגישים יותר כעס, תסכול ואימפולסיביות מאשר גברים שקיבלו את ההורמון האמיתי. הם פשוט אימצו את התסריט התרבותי של הגבר הזועם.

המחקרים העדכניים מצביעים על כך שטסטוסטרון הוא לא סם של זעם, אלא הורמון של סטטוס חברתי. במחקר שנערך בארה"ב נמצא כי טסטוסטרון מכוון את ההתנהגות התחרותית של גברים בהתאם להקשר. אם הסיטואציה דורשת תוקפנות כדי לשמור על סטטוס, הם עשויים להיות תוקפניים. אבל אם הסיטואציה דורשת נדיבות או שיתוף פעולה עם הקבוצה שלהם כדי להעלות את מעמדם, הטסטוסטרון דווקא יעודד התנהגות חברתית חיובית. כלומר, ההורמון הוא גמיש; המיתוס שלנו הוא זה שקשיח.

פולחן הטסטוסטרון החדש

העיוות הזה מוביל לשתי תגובות קיצוניות אצל גברים: חלקם דוחים את הגבריות הרעילה המיוחסת להורמון, אך רבים אחרים סוגדים לו. החוקרים מתארים תופעה של האדרת הטסטוסטרון, שבה יותר זה תמיד יותר טוב. זה בא לידי ביטוי בחיפוש אובססיבי אחר טיפולים להעלאת רמות ההורמון, לעיתים קרובות ללא שום הצדקה רפואית.

הנתונים בשטח מדאיגים. במחקר שנערך בקרב יוצאי צבא בארה"ב, נמצא כי רק 6.3 אחוזים מהגברים שקיבלו מרשם לטיפול בטסטוסטרון אכן עמדו בקריטריונים הרפואיים לאבחנה של היפוגונדיזם (תת פעילות של בלוטות המין). יתרה מכך, חמישית מהגברים קיבלו את המרשם מבלי שהרופאים בדקו בכלל את רמת הטסטוסטרון שלהם בבדיקת דם בסיסית. המונח טסטוסטרון נמוך או Low T הפך מאבחנה רפואית נדירה יחסית למגפה תרבותית מומצאת, שמסבירה כל תחושה של עייפות, דכדוך או חוסר חשק.

ההאדרה הזו מקבלת גוונים פוליטיים וחברתיים. החוקרים מציינים כי בחוגים מסוימים, בעיקר בימין הקיצוני האלטרנטיבי בארה"ב, רמות טסטוסטרון הפכו לסמל של עמדה פוליטית. טסטוסטרון נמוך הפך שם קוד לגבר ליברל שתומך בפמיניזם. הכינוי סוי בוי (ילד סויה) מוטח בגברים כעלבון שמרמז שתזונה צמחית כביכול מחסלת את הגבריות שלהם ומדכאת את הטסטוסטרון. זאת, למרות שמטא אנליזה בינלאומית משנת 2021 הוכיחה שאין שום קשר בין צריכת סויה לבין רמות הטסטוסטרון או האסטרוגן בגברים. אבל כשהמיתוס חזק, העובדות נשארות על רצפת חדר העריכה.

מחקר שנערך בפולין לאחרונה מצא כי גברים צעירים עם נטיות נרקיסיסטיות גבוהות נטו להעריך את רמות הטסטוסטרון שלהם כגבוהות משל חבריהם, ללא קשר למציאות. הטסטוסטרון הפך עבורם למדליה דמיונית שהם עונדים על החזה, הוכחה לגדולתם, גם אם היא קיימת רק בראשם.

האויב מבפנים: הפחד מאסטרוגן

אם הטסטוסטרון הוא הגיבור בסיפור הזה, האסטרוגן הוא ללא ספק הנבל. הרטוריקה הפרו-טסטוסטרונית מתייגת את האסטרוגן כאויב הגבריות. אתרים המקדמים מוצרי אנטי אייג'ינג לגברים משתמשים בביטויים כמו מתקפת האסטרוגן כדי לתאר תהליכים טבעיים של הזדקנות. המסר הסמוי והגלוי הוא שכל דבר שמתקרב לנשיות, כמו עלייה באסטרוגן, הוא סימן לריקבון ולחולשה.

הפחד הזה מוביל לפרקטיקות רפואיות מפוקפקות. החוקרים מצטטים מחקר שבו נמצא כי שלושים אחוזים מהגברים שקיבלו טיפול בטסטוסטרון קיבלו גם מרשם לתרופות אנטי אסטרוגניות, זאת למרות שפחות מאחוז אחד מהם הראה סימנים של גינקומסטיה (התפתחות שדיים בגברים). כשהרופאים נשאלו לפשר הדבר, הם הודו שהמרשמים ניתנו בגלל לחץ מצד המטופלים, בלבול של הרופאים עצמם ופחד לא רציונלי מהשפעות האסטרוגן.

אבל האמת הביולוגית היא אירונית. גברים זקוקים לאסטרוגן כדי להיות גברים בריאים. למעשה, חלק ניכר מהטסטוסטרון בגוף הגבר מומר לאסטרדיול (סוג של אסטרוגן) בתהליך שנקרא ארומטיזציה. התהליך הזה קריטי לתפקוד המיני של הגבר, לחוזק העצמות שלו ואפילו להגנה על המוח מפני מחלות ניווניות כמו אלצהיימר. מחקרים בחיות הראו שהפיכת הטסטוסטרון לאסטרוגן במוח היא חלק ממה שמאפשר התנהגות גברית טיפוסית.

גם כאן, כוחה של האמונה משחק תפקיד מרכזי. במחקר גרמני, גברים שחשבו שהם קיבלו אסטרוגן (אפילו אם קיבלו פלצבו) נטו לקבל הצעות לא הוגנות במשחק כלכלי, מתוך תפיסה עצמית של חולשה או פסיביות. המיתוס שאסטרוגן שווה חולשה גרם להם להתנהג בחולשה, בעוד שבמציאות הביולוגית, אסטרוגן עשוי דווקא לשפר תפקודים קוגניטיביים כמו זיכרון עבודה מילולי.

הפרדוקס של סגנון החיים ההיפר גברי

אולי החלק המרתק והעצוב ביותר במאמר של בוריס וקונרי הוא האופן שבו המיתוסים הללו דוחפים גברים לאמץ אורח חיים שפוגע בהם פיזית. הרצון להפגין גבריות מוביל להתנהגויות שנחשבות הייפר גבריות, כמו צריכה מופרזת של בשר אדום, שתיית אלכוהול כבדה ושימוש בסטרואידים. האירוניה היא שכל אחת מההתנהגויות הללו פוגעת במאזן ההורמונלי של הגבר.

קחו למשל את האלכוהול. בתרבויות רבות, היכולת לשתות כמויות גדולות של אלכוהול נחשבת למבחן גבריות. אבל מבחינה ביולוגית, אלכוהול הוא רעל למערכת הרבייה הגברית. סקירה של מחקרים מ-18 מדינות הראתה שצריכה כבדה של אלכוהול מובילה להתנוונות האשכים, ירידה בנפח הזרע, פגיעה בצורת הזרעונים וירידה בייצור הטסטוסטרון. הגבר ששותה כדי להוכיח שהוא גבר, למעשה מסרס את עצמו כימית.

אותו דבר קורה עם בשר. המגזינים לגברים מציגים את הגבר האידיאלי כקרניבור שאוכל סטייקים מדממים. חוקרים מצאו שגברים שחשים איום על הגבריות שלהם מביעים כוונה לאכול יותר בשר אדום כפיצוי. אלא שמחקרים מראים שצריכה גבוהה של בשר אדום מעובד קשורה דווקא לספירת זרע נמוכה יותר. במחקר שנערך בקרב גברים אמריקאים צעירים ופעילים, נמצא קשר ישיר בין אהבה לבשר מעובד לבין איכות זרע ירודה. יתרה מכך, תזונה מערבית עתירת בשר נקשרה במחקרים מסוימים דווקא לרמות גבוהות יותר של אסטרדיול בגברים.

אבל הדוגמה הקיצונית ביותר היא השימוש בסטרואידים אנאבוליים. גברים המשתמשים בסטרואידים כדי לפתח שרירים ולהיראות גבריים יותר, גורמים לגופם להפסיק לייצר טסטוסטרון באופן טבעי. התוצאה היא לעיתים קרובות התכווצות של האשכים ובעיות פוריות קשות. ולא רק זה – זוכרים את הארומטיזציה? כשמציפים את הגוף בטסטוסטרון חיצוני, הגוף מנסה לאזן את עצמו וממיר חלק גדול ממנו לאסטרוגן. התוצאה האירונית היא התפתחות שדיים אצל אותם בודי בילדרים שמנסים להיראות הכי גבריים שאפשר. כדי להילחם בזה, הם לוקחים חוסמי אסטרוגן, מה שמוביל לסיכון מוגבר לבעיות בתפקוד המיני. מעגל קסמים של הרס עצמי בשם מיתוס שלא קיים.

השלכות חברתיות רחבות

החוקרים מזהירים כי לאמונות המהותניות הללו (מה שהם מכנים בראשי התיבות EBAGHs) יש מחיר חברתי כבד שחורג מהבריאות האישית של הגברים. התפיסה הבינארית של ההורמונים מחזקת סטריאוטיפים מגדריים נוקשים. גברים מבוגרים, שרמת הטסטוסטרון שלהם יורדת באופן טבעי ורמת האסטרוגן שלהם עולה יחסית, עלולים להיתפס כפחות גברים בעיני החברה ובעיני עצמם.

הפתרון: חינוך מחדש

אז מה עושים עם כל המידע הזה? בוריס וקונרי מציעים שהגיע הזמן לכתוב מחדש את הסיפור. הם קוראים לפתח אג'נדה מחקרית חדשה שתמדוד בצורה מדויקת את האמונות של אנשים לגבי הורמונים. הם מציעים לבדוק, למשל, האם אנשים שמאמינים במיתוסים הללו נוטים יותר להתנהגויות בריאותיות מסוכנות.

אבל מעבר למחקר, יש כאן קריאה לפעולה חינוכית. אנחנו צריכים להפסיק להתייחס להורמונים כאל סמלים מיסטיים של טוב ורע, גבר ואישה. חינוך הורמונלי מדויק ביולוגית יכול לעזור לגברים להרגיש טוב יותר עם עצמם. הבנה שטסטוסטרון הוא לא רעל שהופך אותך למפלצת, וגם לא שיקוי קסם שהופך אותך לאל, יכולה להיות משחררת מאוד. הבנה שאסטרוגן הוא חלק חיוני מהגוף הגברי, ששומר על המוח והעצמות, יכולה להפחית את החרדה המיותרת מפני נשיות.

בסופו של דבר, המאמר הזה מלמד אותנו שיעור חשוב בענווה. הגוף האנושי הוא מכונה מופלאה ומורכבת, שפועלת על איזונים עדינים ושיתופי פעולה בין כימיקלים שונים. הניסיון שלנו לכפות על הביולוגיה נרטיבים חברתיים פשטניים של שחור ולבן, גברי ונשי, חזק וחלש – פשוט לא עובד. הטבע לא מכיר את המיתוסים שלנו. הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק להאמין להם בצורה עיוורת ונתחיל להקשיב למה שהגוף באמת מנסה לספר לנו. רק כך אולי נצליח, בניגוד לקוף עם הגולגולת, להבין באמת את הדבר הזה שנקרא אנחנו. מקור: Burris, C. T., & Knox, C. (2024). Gonadal hormones: The men, the myths, and the legends. Psychology of Men & Masculinities, 25(4), 347–356. https://doi.org/10.1037/men0000468