לידתה של גבריות טיפולית במחלקה האונקולוגית

משמרת הלילה של סבא: כשהגברים של קוריאה לומדים לטפל

דרום קוריאה, אחת המדינות המזדקנות בקצב המהיר ביותר, תהפוך לחברה סופר מזדקנת עד שנת 2025, כאשר 20% מאוכלוסייתה תהיה מעל גיל 65 (צ'ה ואח', 2024). בתוך המציאות הזו, תופעה מסקרנת במיוחד הולכת ומתרחבת: יותר ויותר גברים מבוגרים, שכל חייהם היו מפרנסים קשוחים ורחוקים ממוקדי הבית, הופכים למטפלים העיקריים של נשותיהם החולות.

כדי להבין את התופעה לעומק, החוקר סוק ג'ו יון יצא לשטח וערך מחקר אתנוגרפי צמוד ויומיומי בתוך מחלקת הוספיס וטיפול פליאטיבי (HPC) בבית חולים אוניברסיטאי בסיאול. החוקר בחר להתמקד בשני מקרי עומק של גברים ממעמד הפועלים, שבילו את שנותיהם היפות ביותר בעבודת כפיים מפרכת בתקופת התיעוש המהירה של המדינה, וכעת ניצבים מול המשימה המורכבת של סעוד נשותיהם הנוטות למות.

רוחות הרפאים של האשמה והחרטה

הסיפור הראשון הוא של משפחת קים. קים, בן 78, נשוי ללים, בת 75, מזה 51 שנים, והיא מאושפזת במחלקה עם סרטן שד סופני. כשהם היו צעירים, קים העביר את המשפחה לעיר הגדולה סיאול בניסיון להקים עסק, מה שאילץ את לים לוותר על עבודתה היציבה בבנק. במשך שבע שנים העסקים קירטעו, ולים נשאה על גבה לבדה את כל עול גידול שלושת הילדים והתחזוקה השוטפת של הבית, בעוד הוא נעדר לחלוטין מחובות אלו. כאשר קים מסתכל לאחור, הוא מוצף בחרטה ומשוכנע כי מחלת הסרטן של אשתו היא תוצאה של הסבל הנפשי והפיזי שהעביר אותה. האשמה הזו הפכה למנוע המרכזי שדוחף אותו להעניק לה טיפול טוטאלי עכשיו, כמעין ניסיון לכפר על העבר.

הסיפור השני שופך אור נוסף על אותו מניע נסתר. לי, בן 81, סועד את אשתו צ'וי, בת 76, הסובלת מסרטן קיבה מתקדם ומדמנציה. כשהיו צעירים, לי התנדב לשרת במלחמת וייטנאם כדי לזכות בתגמול כספי ממשלתי שיעזור למשפחתו. הוא חזר משם עם רגל פגועה ומחלת פרקינסון כתוצאה מחשיפה לכימיקלים רעילים. בזמן שנעדר, ואף לאחר מכן, צ'וי עבדה יומם וליל במפעל טקסטיל תוך שהיא מגדלת את שני בניהם לבדה. בדומה לקים, גם לי מאמין שחייה הקשים לצידו הביאו עליה את המחלות, והטיפול שהוא מעניק לה עכשיו הוא הדרך שלו לבקש סליחה.

כשהחוקר סוק ג'ו יון ישב יום אחר יום במחלקה וצפה במתרחש, הוא גילה מולו מערכת משומנת וגדולה. דרך עיניו, הוא תיעד כוח אדם אינטנסיבי הכולל שני רופאים, עוזר רופא, 12 אחיות, עובד סוציאלי, צמד מתאמי סיעוד, לא פחות מ-27 מטפלות שכירות של בית החולים, אנשי דת ועשרה מתנדבים. אבל הנתון שתפס את תשומת ליבו של החוקר יותר מכל היה ההרכב המגדרי: למעט אונקולוג אחד ושני מתנדבים, כל הצוות הענק הזה מורכב אך ורק מנשים, רובן בשנות השלושים עד השישים לחייהן. מתוך הרישומים ביומן השדה שלו עלה דפוס ברור: בעוד שנשים מבוגרות לוקחות על עצמן לרוב את העבודה הפיזית סביב החולה, הגברים המבוגרים נאחזים בגישה פטריארכלית ומתפקדים יותר כמו מנהלים. יון תיעד כיצד קים ולי מתייצבים במחלקה מדי בוקר בשמונה ונשארים עד חמש אחר הצהריים , אך במקום לבצע את עבודת הסיעוד הפיזית בעצמם, הם מפעילים את הילדים והכלות בלוחות זמנים קפדניים שנועדו לכסות את משמרות המחלקה. כך למשל, החוקר תיעד כיצד ילדיו של קים נאלצים לנסוע בין 30 דקות ליותר משעה בדרכים, רק כדי להתייצב למשמרות הערב שהגדיר להם אביהם. מהזווית של יון, הבעלים תפקדו כמו מוקד שליטה – הוא חזה בהם מרכזים את הדיווחים מול הרופאים בסיבובי הבוקר, שואלים שאלות על מדדים, ומפקחים על עבודת הצוות הרפואי כולו מלמעלה, ממש כפי שמנהלים פרויקט עסקי לכל דבר.

ההתנגשות על שאלת הטיפול הטוב

סגנון הניהול הפטריארכלי שהגברים מביאים איתם למחלקה אינו פועל בחלל ריק, והוא מייצר עד מהרה חיכוך יומיומי סביב שאלה שנראית פשוטה על פני השטח: מהו בעצם טיפול טוב? החוקר זיהה פער עצום בין התפיסות. עבור הגברים המיוסרים, טיפול טוב נתפס כסדרה של מחוות אישיות ואוהבות שנועדו בראש ובראשונה להקל על ייסורי המצפון שלהם ולפצות על שנות העבר. כך, למשל, קים זכר שאשתו אהבה בעבר לבקר בסאונה, ולכן התעקש שוב ושוב מול צוות המתנדבים שירחצו אותה במקלחות תכופות, אף שהוזהר במפורש כי הדבר עלול להתיש אותה ולחשוף אותה לזיהומים מסוכנים. במקרה של משפחת לי, הבעל התחנן בפני המתנדבים שיעניקו לאשתו עיסויי רגליים יומיים, למרות שהיא סבלה מגרורות בעצמות והצוות הרפואי אסר על כל מגע מסוג זה. מנגד, הצוות הרפואי והסיעודי פעל מתוך פרדיגמה שונה לחלוטין, שבה טיפול טוב נמדד ביעילות רפואית ובמניעת הידרדרות פיזית.

ההתנגשות הזו בין הפן הרגשי לפן הרפואי לא נשארה בגדר מחלוקת תיאורטית, אלא יצרה לעיתים סכנה של ממש למרקם העדין של המחלקה. המטפלות השכירות, שאחראיות כל אחת על שלושה חולים במקביל, מצאו עצמן קורסות תחת הדרישות של הבעלים שדרשו יחס אישי, אקסקלוסיבי וצמוד לנשותיהם. באחד המקרים המצמררים שתועדו במחקר, ההתעקשות הבלתי פוסקת של קים שצוות המחלקה ישהה ברציפות סביב מיטת אשתו, שאבה את תשומת הלב של המטפלת והובילה לכך שהיא פספסה צינור חמצן שהתנתק אצל חולה אחרת – תקרית שכמעט הסתיימה באסון כבד. כך, בעוד שעבור קים הדרישה ליחס אישי נועדה להרגיע את מצפונו, עבור המערכת דרישה זו פגעה ישירות ביכולת להעניק טיפול שוויוני ובטוח לכלל החולים במחלקה.

המטפל שהוא בעצמו מטופל

התמונה המורכבת הזו, של גברים מבוגרים הנאבקים לנהל את המחלקה ביד רמה, מובילה לאחת התגליות הנוגעות ללב במחקר – תגלית שמתרחשת דווקא מאחורי הקלעים. בעוד שקים ולי תופסים ומגדירים את עצמם כשומרי הסף הבריאים והחזקים של נשותיהם, בפועל, הגיל נותן בהם את אותותיו והם עצמם הופכים בהדרגה למקבלי טיפול. משפחותיהם מתחילות לזהות את השחיקה: ילדיו של קים, למשל, הגיעו למחלקה מבועתים מכך שאביהם חי על אוכל מוכן מהסופרמרקט מאחר ותמיד הסתמך על בישוליה של אמם. בתגובה, הם התחילו להביא לו ארוחות באופן קבוע ולנקות את ביתו בסופי שבוע. במקביל, צוות המחלקה נאלץ להתערב ולמנוע מקים פיזית לדחוף את כיסא הגלגלים של אשתו מחשש שהוא ייפצע מהמשקל הכבד. אצל לי המצב היה מורכב אף יותר עקב הרעידות שנבעו ממחלת הפרקינסון שלו. באחד הימים הוא ניסה לרוקן בעצמו את סיר השתן של אשתו, אך שפך אותו בטעות על כל רצפת חדר השירותים, תקרית שעוררה את דאגתם העמוקה של ילדיו.

אף על פי שהגברים זעמו על כך שמתייחסים אליהם כאל פציינטים שבירים, ילדיהם ראו את התמונה הרחבה יותר. הם תפסו את סדר היום הנוקשה של אבותיהם והגעה לבית החולים כמסגרת חברתית הכרחית. הביקורים הללו מנעו מהאבות לשקוע בבדידות בבית ריק, ואפשרו למשפחה להשגיח עליהם מקרוב.

לידתה של הגבריות הטיפולית מתוך המשבר

העומס המדובר על המערכת ועל המשפחות מציף משבר חברתי רחב היקף המוכר כמשבר "דור הסנדוויץ'". ילדיהם של המטופלים, הנמצאים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, קרועים תחת נטל של טיפול כפול: מחד הם נדרשים לגדל ולפרנס את ילדיהם הצעירים, ומאידך הם מחויבים לספק סעד והשגחה להוריהם הקשישים. המציאות הבלתי אפשרית הזו היא שלמעשה אילצה את הגברים המבוגרים לצעוד אל קדמת הבמה הטיפולית כברירת מחדל, שכן הילדים לא יכלו לשאת בנטל לבדם.

ואולם, מתוך משבר משפחתי זה צומח תהליך פסיכולוגי וחברתי אחר. למרות שגברים אלו עדיין נאחזים בדפוסי התנהגות פטריארכליים, ניהוליים וסמכותיים, עצם נוכחותם בלב העשייה הטיפולית האינטימית פותחת צוהר למה שהחוקרים מכנים גבריות טיפולית (Caring masculinities). זהו מודל חדש ומתפתח, המראה כיצד תפקידי הגברים יכולים לזוז אט אט מניהול קשוח ועמידה על משמר המפרנס, לפרקטיקות עמוקות יותר של מעורבות רגשית, הדדיות ופגיעות אמיתית מול פני המוות והאובדן.

כאן בישראל: פרקטיקה עכשווית לגברים ולמערכת הטיפולית

התובנות הללו אינן נעצרות בגבולות קוריאה, אלא מהדהדות בקרב גברים שמוצאים את עצמם בעמדת המטפל גם כאן בישראל. דור המבוגרים הישראלי גדל על אתוס של עשייה, שירות צבאי, ותפקידים אקטיביים של הגנה ופרנסה. כשהם נזרקים לפתע אל כיסא הפלסטיק במחלקה האונקולוגית, האינסטינקט הראשון והטבעי ביותר הוא להפוך לפרויקטורים. קונקרטית, המשמעות היא שאם אתה, כגבר וכמטפל, מוצא את עצמך מנהל את טבלת התרופות כמו חמ"ל או מתעקש לנהל את משמרות הילדים, זה מובן לחלוטין. הצרכים לשליטה ולסדר אינם מעידים על כישלון רגשי או אטימות; זוהי פשוט דרך גברית, מקובלת ואותנטית לעבד כאב, לאהוב ולהגן על היקר לך מכל. עם זאת, הלקח המעשי החשוב ביותר הוא להכיר בכך שניהול המבצע הזה שוחק אותך פיזית ונפשית.

מהצד השני, עבור עובדות ועובדים סוציאליים, פסיכולוגים וצוותים רפואיים במערכות הבריאות והשיקום – המסקנה כאן קריטית ומחייבת התאמה של הפרקטיקה היומיומית. נדרשת עבודה מודעת של טיפול רגיש מגדר בתוך מסדרונות בית החולים. כשגבר מבוגר נכנס למחלקה ומנסה לנהל את הצוות או דורש פעולות שנתפסות כעקשניות, המסר הוא לא לתייג אותו מיד כמתנגד או נוקשה. במקום לנסות לכפות עליו שיח רגשי מאולץ על קושי ופגיעות, על המטפלים ללמוד לדבר איתו בשפה שלו. כדי לבסס ברית טיפולית אמיתית, יש לתת תוקף לסמכות שלו, להגדיר אותו כשותף אקטיבי לניהול המשבר, ולהעניק לו משימות קונקרטיות שמרגישות לו משמעותיות אך אינן מסכנות את המטופלת. רק מתוך יצירת מרחב אנושי ואותנטי שמכבד את דרך ההתמודדות שלו בגובה העיניים, תוכל המערכת הטיפולית לזהות בזמן מתי הוא עצמו קורס תחת הנטל, ולהפוך לרשת ביטחון איתנה גם עבורו. בסופו של דבר, המסע במחלקת ההוספיס הוא גם סוג של בית ספר מאוחר עבור הגברים האלה. אחרי חיים שלמים שבהם התרגלו להיות אלו שפותרים בעיות, מנהלים משברים ונושאים בנטל בעשייה, הם נאלצים ללמוד שפה חדשה לחלוטין. מתוך רגשות האשמה והרצון הנואש לתקן את העבר , הם מגלים שטיפול הוא לא רק פרויקט שצריך להשלים או משימה שיש לפקד עליה. הם לומדים, לעיתים בדרך הכואבת ביותר, שטיפול הוא מעגל הדדי. ההבנה הזו - שגם ראש המשפחה החזק והסמכותי ביותר זקוק בסוף למישהו שידאג לו וידחוף עבורו את כיסא הגלגלים - היא אולי השיעור המשמעותי ביותר שהם עוברים. וכשהם סוף סוף מרשים לעצמם להיתמך ולהראות פגיעות, הם לא מאבדים את הזהות שלהם כגברים, הם פשוט מגלים את הגרסה האנושית, השלמה והחומלת ביותר שלה. מקור: Youn, S. Weaving Webs of Care: Older Men’s Roles in End-of-Life Care for their Wives. J Cross Cult Gerontol 41, 12 (2026). https://doi.org/10.1007/s10823-026-09564-1