טיפול רגיש מגדר, מעגלי גברים, והדרך חזרה מהמלחמה

יש דבר מוזר שקורה כשמדברים על גברים ורגשות בישראל. כולם יודעים שהוא שם, כולם מרגישים אותו, אבל אף אחד לא ממש רוצה להסתכל עליו ישר בעיניים. הפיל הזה גדל משמעותית אחרי ה-7 באוקטובר. מאות אלפי גברים חזרו ממילואים ארוך, מחזיתות שלא חלמו עליהן, ממראות שאף סרט לא הכין אותם אליהם. הם חזרו הביתה, לשגרה שלא הרגישה יותר כמו שגרה, לבנות זוג שחיכו להם אבל לא תמיד ידעו מה לעשות עם מה שחזר, ולילדים שציפו לאבא רגוע שלא בטוח שהוא עדיין קיים.

הבעיה היא שרוב הגברים האלה לא ביקשו עזרה. לא כי הם לא צריכים אותה, אלא כי משהו עמוק מאוד בתוכם, משהו שנבנה לאורך שנים של חינוך וסוציאליזציה, אומר להם שלבקש עזרה זה סימן של חולשה. שגבר אמיתי מסתדר. שכאב צריך לבלוע ולהמשיך הלאה. הנרטיב הזה, הישן והמוכר, עובד אולי כשצריך לשרוד בשדה הקרב, אבל הוא הרסני לחלוטין כשמנסים לחזור לחיים.

כאן נכנס לתמונה מושג שאולי לא שמעתם עליו, אבל הוא עשוי להיות אחד הדברים החשובים ביותר שקורים עכשיו בשדה בריאות הנפש בישראל: טיפול רגיש מגדר לגברים. זה לא עוד באזוורד מהאקדמיה. זה שינוי תפיסתי שלם בדרך שבה אנחנו מבינים מה גברים צריכים כדי להחלים, ולמה הדרכים הישנות פשוט לא עובדות עבורם.

מה זה בכלל טיפול רגיש מגדר?

כדי להבין מה זה טיפול רגיש מגדר, צריך קודם להבין מה זה לא. זה לא טיפול שמתעלם ממגדר, וזה גם לא טיפול שמניח שכל הגברים זהים. זו גישה טיפולית שאומרת דבר פשוט ועמוק בו זמנית: הדרך שבה חברה מגדלת גברים משפיעה ישירות על הדרך שבה הם חולים, סובלים, ומבקשים (או לא מבקשים) עזרה. ולכן, אם רוצים לעזור להם באמת, צריך להתאים את הטיפול לעולם שלהם.

הגישה הזו צמחה מתוך שנים של מחקר שהראה שגברים ונשים לא רק חווים מצוקה נפשית אחרת, אלא גם מביעים אותה אחרת. נשים, באופן סטטיסטי, נוטות יותר לבכות, לשתף, לדבר על כאב. גברים, לעומת זאת, נוטים להפנים את הכאב פנימה, להמיר אותו לכעס, לתוקפנות, לצריכת אלכוהול, או פשוט לשתיקה מוחלטת. זה לא אומר שגברים מרגישים פחות. זה אומר שהם למדו להראות את זה אחרת, ולפעמים לא להראות את זה בכלל.

הבעיה עם מערכת בריאות הנפש המסורתית היא שהיא נבנתה, באופן לא מודע, סביב ההנחה שטיפול פסיכולוגי אומר לשבת מול מישהו ולדבר על רגשות. בשביל הרבה נשים זה עובד מצוין. בשביל הרבה גברים, זה מרגיש קצת OFF. לא כי הם לא רוצים להרגיש טוב יותר, אלא כי הפורמט עצמו סותר את כל מה שלימדו אותם על מה זה להיות גבר.

טיפול רגיש מגדר לוקח את כל הידע הזה ומשתמש בו כדי ליצור מרחב שמתאים לגברים. מרחב שבו הם לא צריכים להיות רגישים בדרך שמרגישה להם זרה, אלא יכולים לגלות רגישות דרך פעולה, דרך עשייה משותפת, דרך שיח בין שווים. מרחב שבו המטפל מבין שאם גבר אומר אני בסדר, זה בדרך כלל הקוד לאני ממש לא בסדר, אבל אין לי שפה לתאר את זה (כלומר אלכסתימיה).

אני בסדר – הסיפור שגברים מספרים לעצמם

אני משתתף ומנחה מעגלי גברים כבר כמה שנים. למדתי בתוכנית של ד"ר אורן גור ועו"ס קליני תמיר אשמן ולאחר מכן יצאתי לדרך. הנחיתי שישה מעגלי גברים ואבות בחיי וכולם הסתיימו בתחושה טובה. באמת שראיתי שהגברים מראים שיפור ברווחה הנפשית שלהם. אבל לא היה מחקר שיתקף את זה. עד להיום. אורן ותמיר חברו לבית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב וביקשו לבדוק האם מעגלי גברים מסייעים לגברים שמשתתפים במעגלי גברים.

אחד הממצאים המעניינים ביותר שעולים מהמחקר שלהם הוא הפער העצום בין מה שהם אומרים לבין מה שהם מרגישים. המחקר עקב אחרי המשתתפים בשלוש נקודות זמן: בתחילת המעגל, בסיומו, ושלושה חודשים לאחר מכן. מה שהם מצאו שם שובר כמה מיתוסים כואבים.

נתוני נקודת המוצא מתארים מציאות לא פשוטה. 79% מהגברים שהשתתפו במעגלים דיווחו שהמלחמה השפיעה עליהם באופן מהותי. ואנחנו לא מדברים כאן רק על מי שנפצע פיזית או שירת בקרבות. ההשפעה המהותית כוללת שירות מילואים ארוך, פגיעה בפרנסה, חרדה מתמשכת, תחושת חוסר אונים, ניתוק מהמשפחה, ועוד שורה ארוכה של פגיעות.

אבל הנתון שבאמת ששובר את הלב הוא זה: 63% מהגברים דיווחו על תחושת בדידות קשה. ופה עצרו רגע. כי מה שמפתיע הוא שרובם הגדול של הגברים האלו אינם רווקים בודדים שיושבים לבד בדירה חשוכה. רובם נשואים. יש להם ילדים. יש להם חברים. יש להם משפחה. ובכל זאת, בפנים, עמוק בתוכם, הם מרגישים לבד לחלוטין. בדידות שאין לה קשר למספר האנשים מסביב, אלא לתחושה שאף אחד לא באמת מבין מה עובר עליהם. שאין מקום שבו הם יכולים להיות אמיתיים בלי לפחד שישפטו אותם, שייראו מהם, או שיגידו להם תתגבר.

הנתון הזה הוא אולי המפתח להבנה של למה מעגלי גברים עובדים. כי הבדידות של גברים היא לא בדידות של חוסר באנשים לצידי, אלא בדידות של חוסר מרחב. מרחב שבו מותר להיות שבור.

הזעם שאוכל מבפנים

עוד נתון שצריך לעצור לידו הוא שיעור הזעם. 24% מהגברים שנכנסו למעגלים דיווחו על התפרצויות זעם תכופות. אחד מכל 4. גברים שתיארו איך הכעס פורץ בלי התרעה, על דברים קטנים, על הילדים שצועקים, על בת הזוג ששואלת שאלה תמימה, על הנהג שחתך אותם בכביש. כעס שאחריו באים רגשות אשם, ואז עוד כעס על רגשות האשם, ואז נסיגה ושתיקה. מעגל...

מה שהמחקר מראה, ומה שמנחי מעגלי גברים וקבוצות אבות יודעים כבר שנים, הוא שזעם אצל גברים הוא כמעט תמיד רגש כיסוי. הוא מסתיר מתחתיו שכבות של פחד, עצב, אובדן, ותחושת חוסר אונים. גברים למדו מגיל צעיר מאוד שיש רגש אחד שמותר להם להרגיש, ושאפילו נתפס כגברי: כעס. כל שאר הרגשות, הפחד, העצב, הבושה, הפגיעות, נדחסים פנימה ויוצאים בסוף דרך הצינור היחיד שפתוח להם. הזעם הזה, שנראה מבחוץ כמו בעיה התנהגותית, הוא בעצם קריאה לעזרה שנאמרת בשפה היחידה שהגבר יודע לדבר.

ויש גם את הפוסט-טראומה. 17% מהמשתתפים נמצאו בסיכון ממשי לפוסט טראומה. כמעט אחד מכל 5. תסמינים כמו פלאשבקים, קשיי שינה, תגובות בהלה מוגזמות, הימנעות ממצבים שמזכירים את המלחמה, ותחושה מתמשכת שהעולם אינו מקום בטוח. אלה לא תחושות רעות שעוברות עם הזמן. אלה סימנים קליניים שדורשים התייחסות.

מה שמעניין במיוחד הוא הצטלבות הנתונים. יש חפיפה משמעותית בין הגברים שדיווחו על בדידות לבין אלו שדיווחו על זעם ותסמיני פוסט-טראומה. זה מצביע על כך שבדידות היא לא רק תוצר לוואי של המצב, אלא גם גורם מחמיר שלו. גבר שמרגיש לבד עם הכאב שלו ייטה יותר להגיב בזעם, יתקשה יותר לעבד חוויות טראומטיות, ויימנע יותר מלבקש עזרה. ואז הבדידות מעמיקה, והמעגל ממשיך להסתובב.

מה בעצם קורה במעגל גברים?

כדי להבין למה המעגלים האלה עובדים, צריך להבין מה קורה שם. מעגל גברים הוא לא טיפול קבוצתי במובן הקלאסי. אין מטפל שיושב מול קבוצת מטופלים ומנתח אותם. יש מנחה, בדרך כלל גבר גם הוא, שמנחה שיח בין שווים. הגברים יושבים במעגל, פנים אל פנים, ומדברים. או לא מדברים. לפעמים יש שתיקות ארוכות, וזה בסדר. המרחב מעוצב כך שאין לחץ לדבר, אין ציפייה להיות פגיע, אין יעד רגשי שצריך להגיע אליו.

זה עשוי להישמע פשטני, אבל בדיוק כאן טמונה הגאונות של הגישה הרגישה-מגדרית. הגברים לא נדרשים לאמץ שפה רגשית שזרה להם. הם מוזמנים ליצור אחת חדשה. דרך סיפורים, דרך שיתוף חוויות, דרך ההבנה ההדדית שנוצרת כשאתה שומע גבר אחר מתאר בדיוק את מה שאתה מרגיש אבל לא הצלחת למצוא מילים לזה. הגבר לומד שהוא לא לבד, לא כי מישהו אומר לו את זה, אלא כי הוא רואה את זה בעיניים של הגבר שיושב מולו.

המספרים אחרי

וכאן מגיעים לחלק שבאמת גורם לך לאמץ תקווה. המחקר עקב אחרי המשתתפים, כאמור, בשלוש נקודות זמן, ומה שהוא מצא הוא תהליך עקבי ומשמעותי של שיפור. לא שיפור דרמטי ומידי, כזה שקורה בסרטים, אלא שיפור הדרגתי, יציב, שממשיך גם אחרי שהמעגל מסתיים. וזה, אם תשאלו כל חוקר בתחום, זה הסימן האמיתי להתערבות מוצלחת.

בתחום הפוסט-טראומה הירידה הייתה הכי בולטת. תסמיני הפוסט-טראומה ירדו באופן משמעותי בין נקודת המוצא לסוף המעגל, אבל הנתון המפתיע באמת הוא מה שקרה אחרי. שלושה חודשים אחרי סיום המעגל, הירידה המשיכה והעמיקה. כלומר, הגברים לא רק שלא חזרו לנקודת ההתחלה אחרי שהמסגרת נגמרה, אלא שהם המשיכו להשתפר. זה מצביע על כך שמה שהם קיבלו במעגל הוא לא אפקטי זמני, אלא כלים אמיתיים שהם לקחו איתם והמשיכו להשתמש בהם בחיי היומיום. הם למדו לזהות את התסמינים כשהם מתחילים, לנהל אותם, ולפנות לעזרה כשצריך. הם למדו, בעצם, שפה חדשה.

בתחום הבדידות נצפתה ירידה עקבית ומובהקת. הגברים דיווחו שההרגשה של לבד בתוך בית מלא אנשים התמתנה משמעותית. חלקם תיארו את זה כאילו נפל להם אסימון שהם לא היחידים שמרגישים ככה. אחרים דיברו על כך שלראשונה בחייהם הם מצאו מקום שבו הם יכולים להוריד את המסכה, וגילו שמתחת למסכה הם לא כל כך שונים מכל השאר. התחושה הזו של שייכות, של אני חלק ממשהו, היא אחד הגורמים הכי חזקים נגד בדידות, והמעגלים סיפקו אותה (יאהלום קרא לכך אוניברסליות והזדהות).

גם התפרצויות הזעם הצטמצמו. גברים שנכנסו למעגל עם תיאורים של כעס בלתי נשלט, יצאו ממנו עם תחושה שהם מבינים טוב יותר מאיפה הכעס בא. ברגע שאתה מבין שהכעס שלך על הילד שנשפך לו חלב הוא בעצם כאב מדוכא מהמלחמה, אתה יכול להתחיל להפריד בין הדברים. אתה לומד שאתה לא אדם כעסן, אלא אדם כואב שהכעס הוא הכלי היחיד שהיה לו.

ובאופן כללי יותר, המחקר מצא עלייה מובהקת בחוסן הנפשי. הגברים דיווחו על יכולת טובה יותר להתמודד עם קשיים, על גמישות נפשית גדולה יותר, ועל תחושה שהם מסוגלים לעמוד על הרגליים גם כשהדברים קשים. זה לא אומר שהם הפסיקו לכאוב. זה אומר שהם מצאו דרך לחיות עם הכאב בלי שהוא ישתלט עליהם.

למה דווקא מעגלים? על הקסם של בין שווים

שאלה לגיטימית שעולה היא למה דווקא מעגל גברים ולא טיפול פרטני רגיל. התשובה, שוב, נעוצה בהבנה של מה זה להיות גבר בחברה שלנו. טיפול פרטני מציב את הגבר בעמדה של מי שצריך עזרה. יש מטפל, שהוא המומחה, ויש מטופל, שהוא מי שלא מסתדר לבד. בשביל הרבה גברים, עצם הישיבה בחדר הזה מפעילה מנגנוני הגנה. הם מגיעים בחצי כוח, מספרים חצי סיפורים, ונותנים חצי תשובות. או סתם לא מגיעים.

במעגל גברים, הדינמיקה שונה מהיסוד. אין מומחה. כולם בעניין. כל אחד מהם מביא חוויה, ואף אחד לא עומד מעליהם ומנתח אותה. ההנחה היא שלכל אדם יש את החוכמה שלו, ושהידע של איך לחיות עם כאבנמצא בניסיון החיים של הגבר שיושב לידך.

יש גם את עניין הלגיטימציה. כשגבר שומע גבר אחר, שנראה חזק ומסודר ונורמלי, מספר שהוא לא ישן בלילות, שהוא צועק על הילדים שלו, שהוא מפחד, קורה משהו מכריע בתודעה. הוא מבין שזה לא רק הוא. שזו לא חולשה שלו כפרט, אלא תוצאה של מצב שרוב הגברים סביבו חווים. הנורמליזציה הזו עוצמתית הרבה יותר כשהיא באה מגבר אחר, ולא מספר לימוד או ממטפל (אגב שלא יצא מכך פירוש שאני נגד טיפולים. להיפך. ממש להיפך!).

המחקר גם מציין שהשיפור בתחושת השייכות הוא אחד המתווכים הקריטיים לשיפור בכל שאר המדדים. כלומר, ברגע שגבר מרגיש ששייך למשהו, שהוא חלק מקבוצה שמבינה אותו, כל שאר הדברים מתחילים להשתפר כמעט מאליהם. הבדידות יורדת, והזעם יורד איתה. הפוסט-טראומה נעשית נסבלת יותר כשיש עם מי לחלוק אותה. החוסן עולה כי יש ממי לשאוב כוח.

איך המסכה שמגינה היא גם זו שחונקת

כדי להבין את העומק של מה שמעגלי הגברים עושים, צריך להכיר מושג מרכזי בעולם הטיפול הרגיש-מגדרי והוא נורמות גבריות מסורתיות. אלו הם הכללים הבלתי כתובים שכל גבר מכיר, גם אם אף אחד לא לימד אותו אותם בצורה ישירה. כללים כמו גברים לא בוכים, גבר צריך להיות חזק, גבר מפרנס ולא מבקש עזרה, גבר שולט ברגשות שלו.

הכללים האלה לא רעים מטבעם. חלקם אפילו שימושיים במצבים מסוימים. היכולת להיות חזק תחת לחץ, לדחות, לספק ולהגן, אלו תכונות חשובות. הבעיה מתחילה כשהן הופכות מתכונות לכלא. כשגבר מרגיש שהוא חייב להיות חזק תמיד, שאם הוא ייפול אפילו פעם אחת כל המבנה של הגבריות שלו ייתפרק.

המחקר מראה בבירור שהפרדוקס הזה פועל בעוצמה אצל הגברים שנבדקו. 79% שהושפעו מהמלחמה, אבל רק חלק קטן מהם פנה לעזרה מקצועית לפני שהגיע למעגל. 63% שחשו בדידות, אבל לא סיפרו לאף אחד. 24% שחוו התפרצויות זעם, אבל ניסו להסתיר את זה מבני המשפחה. הגברים האלו לא לא רצו עזרה. הם לא ידעו שמותר להם לרצות אותה.

הטיפול הרגיש-מגדרי לא מבקש מהגברים לוותר על הגבריות שלהם. זה הבדל קריטי מגישות ישנות יותר שדיברו על גבריות רעילה כאילו צריך להשמיד את הגבריות כולה ולהתחיל מחדש. במקום זאת, הגישה הזו אומרת: בואו נבנה גבריות חדשה שכוללת גם את האנושיות המלאה. גבריות שבה כוח הוא גם הכוח לבקש עזרה, שבה אומץ הוא גם האומץ להודות שאתה כואב, שבה אחריות היא גם אחריות לבריאות הנפשית שלך.

מה קורה כשגבר מוצא את המילים

אחד הדברים היפים שהמחקר מתאר הוא התהליך שגברים עוברים בתוך המעגל. בהתחלה, רבים מהם מגיעים בחשדנות. יש כאלה שמגיעים כי בת הזוג שלחה אותם, או כי חבר המליץ, או כי הם בסוף הכוחות ולא נשאר להם שום אופציה אחרת. הם יושבים בפגישה הראשונה עם ידיים שלובות ושפה גוף שצועקת אני לא רוצה להיות פה.

אבל אז קורה משהו. לאט. לפעמים לוקח שבוע, לפעמים חודש. גבר אחד אומר משהו שפותח סדק. "אני חולם חלומות מהמלחמה כל לילה". ופתאום, גבר אחר מרים את הראש. "גם אני". ואז עוד אחד. ועוד. והחדר משתנה. האוויר משתנה. המסכות מתחילות ליפול, לא בבת אחת, אלא צעד אחד בכל פעם. הזהירות הזו, האיטיות הזו, היא חלק מהותי מהתהליך. בטיפול רגיש-מגדרי, לא דוחקים. לא מכריחים להיפתח. נותנים לתהליך לקרות בקצב של הגברים עצמם.

ואז מגיעים הרגעים שבהם גבר מוצא, לפעמים בפעם הראשונה בחייו, מילים לדברים שלא ידע שאפשר להגיד. אני פוחד. אני עצוב. אני מרגיש שאני נכשל כאבא. אני לא יודע מי אני אחרי מה שקרה שם. הרגעים האלו הם אולי הדבר הכי חשוב שקורה במעגל. כי ברגע שיש מילים, יש אפשרות לעשות עם הכאב משהו. כאב שאין לו שם הוא מפלצת בחושך. כאב ששמת לו שם הוא דבר שאפשר להתחיל להתמודד איתו.

הסיפורים שמאחורי הנתונים

הנתונים הסטטיסטיים חשובים, הם מוכיחים שהשיטה עובדת. אבל מאחורי כל אחוז יש בני אדם. יש גבר שחזר ממילואים של שישה חודשים וגילה שבת הזוג שלו למדה להסתדר בלעדיו, ועכשיו הוא מרגיש מיותר בבית שלו. יש גבר שאיבד חבר קרוב בקרב, וכל לילה הוא רואה את הפנים שלו בחלום, אבל ביום הוא ממשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה. יש גבר שלא היה בקרב כלל, שירת באזור שקט, אבל הרגשת האשם על כך שלא עשה מספיק אוכלת אותו חי. ויש גבר שפשוט עייף. עייף מלהחזיק הכול, עייף מלהיות החזק שכולם סומכים עליו, עייף מהציפייה שהוא יתפקד כרגיל כשכלום לא מרגיש רגיל.

כל הגברים האלה, עם כל הסיפורים השונים שלהם, נכנסו למעגלים וגילו משהו מרגיע מאוד בפשטות שלו: אתה לא לבד עם זה. ואתה לא שבור. אתה אדם שעבר דבר לא רגיל, ואתה מגיב בדרך אנושית לחלוטין.

אז מה הלאה? על שינוי מערכתי ותקווה

המחקר לא מסתפק בתיעוד השיפור, הוא גם שואל שאלות גדולות יותר. שאלות כמו: מה צריך לקרות כדי שהמודל הזה ייפרס ברחבי הארץ? מה צריך להשתנות במערכת בריאות הנפש כדי שתהיה באמת נגישה לגברים? ומה אנחנו כחברה צריכים לעשות כדי שגברים לא יגיעו למעגל רק אחרי שהם כבר מתפוצצים או מדוכאים. לשם כך בדיוק הוקמה עמותת שבת אחים שאני חבר בה, להגדיל את מספר מעגלי הגברים שנפתחים ברחבי הארץ. וזה אכן קורה. לאחרונה 12 מעגלי גברים נפתחו ברחבי הארץ. מעגל בירוחם

מעגל צעירים באשקלון

מעגל במודיעין

2 מעגלים בירושלים, אחד למילואימניקים ואחד פתוח

מעגל בהרצליה

מעגל בגולן

מעגל בתל אביב

מעגל באשכול לגברים שאיבדו קרוב משפחה במלחמה

מעגל בבית הלוחם בחיפה

מעגל ברמת השרון

מעגל מילואימניקים באקדמית תל אביב יפו

לצד זאת, אפשר לחשוב על עוד כמה כיוונים. ראשית, צריך להכשיר יותר מטפלים ומנחים שמבינים מהו טיפול רגיש-מגדרי. כיום, רוב ההכשרות בבריאות הנפש לא נותנות מספיק כלים להבנת הצרכים הייחודיים של גברים. מטפלים שמבינים את הדינמיקה של גבריות, שיודעים לדבר בשפה שגברים מבינים, שלא נבהלים מהכעס ולא דורשים דמעות כהוכחה לעבודה רגשית, הם מטפלים שגברים ירגישו בטוחים לפנות אליהם.

שנית, צריך לנרמל את הפנייה לעזרה בקרב גברים. וזה לא ייקרה דרך קמפיינים שאומרים גם גברים בוכים, כי גברים שראו את הקמפיינים האלה בעיקר גלגלו עיניים. זה ייקרה דרך יצירת מרחבים שגברים ירגישו בהם בנוח. מרחבים שלא מעוצבים כטיפול אלא כמפגש בין חבר'ה. שימוש בשפה ישירה, לא קלינית. גישה דרך הקהילה, דרך מקומות העבודה, דרך יחידות המילואים, דרך חוגי ספורט, ולא רק דרך הקליניקה.

שלישית, צריך מחקר נוסף. המחקר הנוכחי מספק תמונה מעודדת מאוד, אבל הוא גם מעלה שאלות שדורשות מענה. האם השיפור נשמר גם שנה אחרי? מי הם הגברים שהתקשו להשתלב במעגלים ולמה? האם יש תת קבוצות שצריכות התערבות שונה? האם מעגלי גברים יכולים לעבוד גם עבור גברים מאוכלוסיות שונות, ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, עם מאפיינים תרבותיים ייחודיים משלהם? כל אלו שאלות שהמחקר העתידי צריך לענות עליהן.

השורה התחתונה: לתת לגברים להיות בני אדם

בסופו של דבר, כל הנתונים, כל הגרפים, כל הממצאים המובהקים סטטיסטית, מצביעים לכיוון אחד ברור: כשנותנים לגברים מרחב בטוח, מותאם, שמכבד את מי שהם, הם מצליחים להוריד את השריון לאט לאט ולהתחיל להחלים. הפוסט-טראומה יורדת. הבדידות פוחתת. הזעם נרגע. החוסן עולה. לא בגלל שהם הפסיקו להיות גברים, אלא דווקא בגלל שהם מצאו דרך חדשה ובריאה יותר להיות גברים.

הגישה הרגישה-מגדרית לא טוענת שגבריות היא הבעיה. היא טוענת שגבריות נוקשה וחד ממדית היא הבעיה. שכשאומרים לגבר שיש רק דרך אחת להיות גבר, חזק, שתקן, מסתדר לבד, אנחנו חוסמים בפניו את כל שאר הדרכים, כולל הדרך שמובילה להחלמה. מעגלי הגברים פותחים את הדרכים האלה מחדש, אחת אחרי השנייה, בעדינות, בסבלנות, וביעילות מוכחת מחקרית.

79% השפעה מהותית. 63% בדידות. 17% פוסט-טראומה. 24% זעם בלתי נשלט. אלה המספרים של גברים ישראלים אחרי מלחמה. אבל אלה גם המספרים שיכולים להשתנות. שכבר משתנים. שאנחנו רואים אותם משתנים בזמן אמת.

כל מה שצריך, לפעמים, זה מעגל של כיסאות, קבוצה של גברים, ואת ההרשאה השקטה שאומרת: אתה לא צריך לשאת את זה לבד.

הטקסט מבוסס על ממצאי מחקר עדכני שנערך על ידי חוקרים מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב (פרופ' גיא שילה, פרופ' עינת פלד ועידו בטיש) בין מאי 2025 לינואר 2026.