טיפול? לא בשבילי

מערכת היחסים הבעייתית בין גברים לעולם הטיפולי היא נקודת מפתח בשיח על טיפול רגיש מגדר. החוקר גארי ר. ברוקס, בספרו Beyond the Crisis of Masculinity , טוען כי האחריות לנתק הזה היא הדדית, וכי מדובר בכישלון דו צדדי.

מצד אחד, החינוך הגברי המסורתי מרחיק גברים באופן פעיל מפנייה לעזרה, ומצד שני, ממסד בריאות הנפש, למרות שהיה נשלט היסטורית על ידי גברים, לא השכיל לפתח מודלים טיפוליים שמתאימים לצרכים ולסגנונות ההתמודדות הייחודיים של גברים.

הסלידה הגברית מבקשת עזרה אינה רק סטריאוטיפ קומי של נהג שלא מוכן לשאול להכוונה. מדובר בתופעה מתועדת היטב. בסקירה מקיפה של הנושא, החוקרים אדיס ומהליק דיווחו בשנת 2003 כי גוף מחקר גדול תומך באמונה הרווחת שגברים אינם ששים לפנות לאנשי מקצוע בתחום הבריאות, בין אם מדובר בבעיות של התמכרות, דיכאון או לחצי חיים.

מחקרים אחרים, כמו זה של קסלר, בראון וברומן משנת 1981, מצאו שנשים פונות לעזרה פסיכיאטרית בשיעור גבוה יותר מגברים, גם כאשר חומרת הבעיות הייתה זהה לחלוטין. הבעיה עמוקה עוד יותר, שכן לגברים יש קושי רב יותר אפילו בזיהוי הבעיות הרגשיות שלהם מלכתחילה. קחו לדוגמא את פיל, מנהל מחסן שהובא לטיפול על ידי אשתו.

פיל: נו, דוקטור, מה נעשה? נדבר על הילדות שלי או על הרגשות שלי?

מטפל: יש לך העדפה?

פיל: אף אחד מהם לא ממש מעניין.

מטפל: אתה לא נראה כל כך מרוצה מזה.

גורמים לרתיעה מפסיכותרפיה

פיל: לא, אני בסדר גמור.

(שתיקה)

פיל: אתה מתכוון לשאול אותי כמה שאלות?

מטפל: היית רוצה שאשאל?

פיל: היי, אתה המומחה.

מטפל: ואיך אתה מרגיש לגבי זה?

פיל: פשוט נהדר.

(שתיקה)

פיל: אז ככה זה הולך להיות?

מטפל: איך היית רוצה שזה יהיה?

פיל: זה בסדר גמור.

לאחר 30 דקות של שיחה תמציתית יחסית ומעט מאוד יצירת קשר, התנהל הרצף האחרון.

מהפכה בשיטת הטיפול.

פיל: אז השגנו משהו?

מטפל: מה אתה חושב שהיינו צריכים להשיג?

פיל: אין לי מושג.

מטפל: נראה שהזמן שלנו עומד להסתיים. נקבע את הפגישה הבאה שלנו לאותה שעה בשבוע הבא?

פיל: מה דעתך שאני אתקשר אליך?

פיל הגיע לחדר הטיפולים חשדן, מתגונן וסרב לשתף פעולה עם הפורמט הטיפולי הסטנדרטי של דיבור פתוח על רגשות, מה שהוביל בסופו של דבר לנטישת הטיפול לאחר פגישה אחת. מפגשים כאלו אינם נדירים, והם מסמלים את הפער העצום בין הציפיות של המערכת הטיפולית לבין עולמו הפנימי של הגבר הממוצע.

כדי להבין את שורשי הבעיה, יש לבחון ארבעה גורמים מרכזיים ששזורים זה בזה ותורמים לרתיעה של גברים מפסיכותרפיה.

לטענת ברוקס, הגורם הראשון הוא הייצוג התקשורתי של הפסיכותרפיה. סרטים ותוכניות טלוויזיה נוטים להציג את עולם הטיפול באופן שלילי או מעוות. המטפלים מוצגים לרוב כאחת משלוש קטגוריות שתיאר שניידר בשנת 1987: דוקטור מופלא, דוקטור מרושע או דוקטור מטופש.

דמויות כמו פרייז'ר קריין היהיר או המטפלים המיוסרים בסדרות כמו הסופרנוס ובטיפול, מציגים תמונה לא מחמיאה. בנוסף, תהליך הטיפול עצמו מוצג לרוב כפסיכואנליזה מיושנת ואינסופית, והמטופלים הגברים, למעט חריגים כמו טוני סופרנו, מוצגים כחלשים, נוירוטיים וחסרי אונים. עבור גבר שחונך להעריך כוח ועצמאות, הדימוי הזה הופך את הקליניקה למקום שהוא ישאף להימנע ממנו, מקום המאוכלס בגברים שהוא אינו מכבד או מזדהה איתם.

הגורם השני והמשמעותי ביותר הוא ההתנגשות החזיתית בין ערכי החינוך הגברי לבין דרישות התהליך הטיפולי. פסיכותרפיה קונבנציונלית דורשת מהמטופל איכויות כמו פתיחות, פגיעות, ויתור על שליטה, הבעת רגשות, התבוננות פנימית והודאה בכישלון. לעומת זאת, החינוך הגברי המסורתי מלמד גברים בדיוק את ההפך: לשמור על שליטה בכל מחיר, להסתיר רגשות, להפגין חוסן, להעדיף פעולה על פני מחשבה ולהימנע מאינטימיות שאינה מינית. הצורך הגברי בשליטה, כפי שתיאר או'ניל, והתפיסה שהחיים הם זירת תחרות מתמדת, כפי שתיארו חוקרים כמו טולסון וגילמור, הופכים את חדר הטיפולים למרחב מאיים. הודאה בבעיה נתפסת ככישלון תחרותי. בנוסף, ההתמקדות של הטיפול ברגשות זרה לגברים רבים, שחווים, כפי שטען רון לבנט, רמה מסוימת של אלקסיתימיה, כלומר קושי בזיהוי וביטוי רגשות. גם הצורך באינטימיות לא מינית מול המטפל או המטפלת מהווה קושי, שכן גברים נוטים לעשות סקסואליזציה למערכות יחסים קרובות, מה שיוצר מתח עם מטפלות והומופוביה עם מטפלים.

הגורם השלישי הוא תפיסת הטריאנגולציה והחיסרון. היסטורית, הפסיכותרפיה הייתה מוסד פטריארכלי שבו מטפלים גברים טיפלו במטופלות נשים, מצב שזכה לביקורת פמיניסטית נוקבת מצד הוגות כמו פיליס צ'סלר. עם השנים, המגמה התהפכה. כיום, נשים מהוות את הרוב הן בקרב המטפלות והן בקרב המטופלות, והן הצרכניות העיקריות של תכנים הקשורים לבריאות הנפש. עבור גברים רבים, במיוחד אלו המגיעים לטיפול זוגי או בלחץ בת הזוג, נוצרת תחושה שהם נכנסים לטריטוריה נשית ועומדים בפני ברית בין בת זוגם למטפלת. הם מרגישים בעמדת נחיתות, כאילו הם נאשמים שצריכים להצדיק את עצמם מול שתי דמויות שחולקות עולם מושגים ותרבות שזרה לו.

הגורם הרביעי והאחרון הוא חוסר ההתאמה המובנה של המודלים הטיפוליים לגברים. במשך עשורים, הפסיכותרפיה פעלה מתוך נקודת מוצא אתנוצנטרית, שמתאימה בעיקר למטופלים מהמעמד הבינוני ומתרבות הרוב. רק בעשורים האחרונים החלה הכרה בצורך לפתח גישות רגישות תרבותית, כמו טיפולים פמיניסטיים או טיפולים המותאמים לקבוצות מיעוט אתניות.

אולם, הממסד הטיפולי היה איטי להכיר בכך שגברים מסורתיים מהווים בעצמם קבוצה תרבותית עם צרכים וסגנונות תקשורת ייחודיים. כפי שטענו חוקרים כמו קיסליצה, הדגש הטיפולי על התבוננות פנימית וביטוי מילולי פשוט אינו תואם את דרכי ההתמודדות של נערים וגברים רבים. לכן, פסיכותרפיה עם גבר מסורתי היא למעשה סוג של ייעוץ בין תרבותי, הדורש מהמטפל לצאת מאזור הנוחות שלו ולאמץ גישות חדשות.

לאור כל זאת, הפתרון אינו יכול להיות רק קריאה לגברים להשתנות. הפתרון דורש מהפכה בתוך עולם הפסיכותרפיה עצמו. יש צורך לפתח פסיכותרפיה מותאמת לגברים, כזו שהיא מעבר לגישה ניטרלית מגדרית. בדומה לטיפול פמיניסטי ששואף להעצים נשים, טיפול מותאם לגברים צריך לשאוף להעצים אותם בתוך התרבות הטיפולית שבה הם נמצאים בעמדת נחיתות.

מהלך כזה ידרוש שינוי בתדמית הטיפול, בפורמטים שלו, בקצב, במטרות ואף במקומות שבהם הוא ניתן. על המטפלים לאתגר את ההנחות שלהם לגבי מהו טיפול נכון ולהיות מוכנים לאמץ גמישות ויצירתיות כדי להפוך את חדר הטיפולים למקום שגברים יכולים למצוא בו עזרה אמיתית, באופן שמכבד את מי שהם.

מקור: Brooks, G. R. (2010). Beyond the crisis of masculinity: A transtheoretical model for male-friendly therapy. American Psychological Association. https://doi.org/10.1037/12073-001