"גברים מחזיקים את סוד הפגיעה המינית כ-20 שנה, בגלל פחד"

ערן האן, שמנהל את קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, מספר על השיחות הרבות שקיבל אחרי 7 באוקטובר ומסביר איך השפיעו סיפוריהם של שורדי השבי על היחס לפגיעות מיניות בגברים. מתוך מדור "אני בשיחה" עיתון הארץ. כתבת - אילת שני

תציג את עצמך אני בן 63, פסיכותרפיסט. בעבר הייתי מעצב תעשייתי, למדתי במילאנו וגרתי באיטליה, אבל עשיתי הסבה לטיפול. אני עובד במרכז לסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית כבר 20 שנה. התחלתי כמתנדב והיום אני מנהל את קו הסיוע שמיועד לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית (מספרו של המוקד הוא 1203). אחת משלוש נשים ואחד מחמישה גברים עוברים פגיעה מינית במהלך חייהם. זה המון.

ידוע כי עד גיל 12, ילדים וילדות נפגעים בשיעור זהה. אכן. פגיעה מינית בגברים היא נפוצה מאוד, אבל הנושא הזה לא מדובר. מושתק.

אנחנו נפגשים משום שאתם רואים קפיצה משמעותית בשיעור הפניות לקו הסיוע לגברים ולנערים. גידול של עשרות אחוזים. על פי הנתונים שלכם, הקפיצה הראשונה התרחשה בעקבות 7 באוקטובר. זה לא קרה מיד. בשבועיים הראשונים היה פשוט שיתוק. דממה.  כאשר מסוכן בחוץ, וגברים מרגישים שהם צריכים לתפקד כגברים ולתת מענה, הם לא יתכנסו לתוך הנפש שלהם. זה מסוכן מדי.  אחרי כשבועיים התחיל מבול של שיחות. אנחנו קוראים לזה הצטלבויות של טראומה. מישהו נפגע בילדותו ולא טיפל בזה, ופתאום, כאשר יש טראומה קולקטיבית ותחושות חוסר אונים ופחד הפגיעה צפה. מה גם ש-7 באוקטובר נגע בדיוק במקומות האלה, של פלישה למרחב האישי, של פגיעה בתוך הבית.  זו תחושה שהנפגעים מכירים היטב. הנפש שלהם מגיבה, והנפגעים, שמרביתם מסתירים מסביבתם הקרובה את הפגיעה, חווים הצפה ופונים לקו האנונימי. בתוך המציאות שבה כולם חווים קושי, אין להם למי לספר שהם סובלים יותר.

אז הדינמיקה הזאת בעצם מתרחשת בעקבות כל משבר, לא? כן. ככה זה היה גם בקורונה או במלחמות אחרות. דממה ואז עומס של פניות. אחרי האסון הנורא של 7 באוקטובר, אני חושב שבמידה מסוימת היתה אפילו מין קנאה. "אז מה אם לא נפגעתי בנובה, לא מגיע לי שיכירו בפגיעה שלי?" או "אני צריך להיות במנהרה כדי שיאמינו למה שעברתי?" הגל השני התרחש אחרי שהגברים שורדי השבי סיפרו על הפגיעות המיניות שעברו.   במספרים אנחנו רואים עלייה דרמטית, של 44%. אגב, עוד לפני שזה נאמר בבירור, היו חטופים שאמרו שהם עברו "הטרדות". זה היה המונח שהם השתמשו בו, וכך הקול הזה החל להישמע.  אני חייב להגיד שאני, כאיש מרכז סיוע, הייתי באימה מאוד גדולה אל מול החטופים הגברים. ידעתי שהם עוברים שם פגיעות מיניות.

איך ידעת? באזורי עימות פגיעה מינית היא כלי ניגוח. היא כלי להשפיל ולסרס את הגברים האחרים.  ראינו את זה בקוסובו, בבוסניה ובמחנות של האריתראים בסיני. אני פוגש את זה אול אובר. עשיתי לא מזמן הכשרה למטפלות באוקראינה והן סיפרו על השבויים שחזרו מרוסיה ועברו המון תקיפות מיניות.  החיילים האמריקאים בעיראק עברו תקיפות מיניות. זה הכלי האולטימטיבי. אני תמיד אומר בהרצאות שלי - כשגבר רוצה לאיים על גבר אחר הוא אומר לו - אני א*** אותך.

כשאתה חסר אונים, כשהתנועה שלך מוגבלת, כשאתה נמצא כל הזמן עם אותו בן אדם, למה שהוא לא יפגע בך מינית? כמו רבים, קיוויתי שמכיוון שמדובר בארגון דתי במהותו, אולי זה לא יקרה.  זה טכני. אז לא יחדרו אליו, סליחה על הרזולוציה, אבל יפגעו בו באופן אחר.  אני לא זוכר מי מהחטופים סיפר שהסתכלו עליו כשהוא הלך להתקלח. זו גם פגיעה. אנשים לא מבינים שפגיעה מינית היא אמנם בקונטקסט של מיניות, אבל היא לא קשורה ליצר מיני.  הפוגעים לא קמים בבוקר עם איזה דחף מיני מטורף שהם מחפשים על מי להוציא אותו. זה משהו אחר. גברים מכוננים את הגבריות שלהם דרך מיניות. כאשר אתה מדכא את האחר, משפיל אותו, הופך אותו לאובייקט אתה מוכיח את השליטה שלך דרך הפגיעה המינית.  אתה נהנה מהפחד בעיניים שלו, מהשליטה המלאה שלך בכל צעד שלו. מזה שאתה לא רואה אותו, שהוא אובייקט.  בפגיעה בנשים זה ברור. היה אונס. הגבר היה אקטיבי, ופגע באישה.

כשמדברים על פגיעה מינית בגברים, האמירה הרווחת היא רגע, הוא ממש נאנס? כי אם לא היה אונס אלא רק מעשה מגונה כזה או אחר, אז לא צריך לעשות מזה סיפור. זה גם קרה לפני 20 שנה.

רבים מהנפגעים הגברים פוחדים להפוך לפוגעים. אבות לילדים אומרים לי שהם לא מעזים לקלח את הילד שלהם. הם חושבים, אולי אני אפגע בו? אני מרגיש שהטראומה שולטת בי ולא אני בה. אם אבא שלי שאהבתי, וגם היום אני אוהב אותו, ומעולם לא דיברנו על הפגיעה פגע בי, למה שאני אהיה אבא אחר?

האמירות הללו רווחות גם כאשר מדובר בנשים. נכון, אבל אצל גברים זה יותר נוכח. כשאני מספר על לוחם בן 25 שעובר פגיעה מינית מתמשכת בצבא, אנשים פשוט לא מסוגלים לתפוס את זה.  הוא? הזכר אלפא הזה? הגבר גבר? איך זה יכול להיות? וזה בדיוק העניין, שהקיפאון הידוע הוא לא תלוי מגדר.  הוא קורה לכולם. גברים ונשים. אבל עבורנו, כגברים, זה בלתי נסבל לחשוב שלא יכולנו לסמוך על עצמנו, כי כל החיים מטפטפים לנו שסומכים עלינו.

ושעבורכם העולם מסוכן פחות. נכון. אתה לא צריך לפחד כשאתה מלווה מישהי לצופים וחוזר אחרי זה לבד בחושך. לך לא יקרה כלום כי אתה בן, ואם יקרה משהו אתה תדע להשיב מלחמה שערה, כן? זה כל כך עמוק, ולכן כל כך קשה לדבר על פגיעה מינית בגברים.  זו חוויה קשה ומפרקת, שהחברה עוצמת את עיניה מולה. כאשר החטופים והחטופות היו בשבי, היה עיסוק מאוד נרחב בנשים. מה קורה להן, האם הן נאנסות, האם הן בהריון, ואף אחד לא דיבר על זה שגם הגברים עלולים להיאנס.  שגם הם בסכנה. אני חושב ששורדי השבי שבחרו לשתף את מה שעבר עליהם הציבו לכולנו מודל של גבריות עגולה. מורכבת.  לא רק חלש או חזק. אפשר גם וגם. גם חלש וגם חזק.  גם בתוך חוסר האונים שלהם היו נקודות של חוזק. שמתי גבול לשובה שלי. מצאתי שפה משותפת, גברית, עם חטופים אחרים, ונשענו זה על זה.

השורדים מדברים. ובאומץ רב. מה קורה לנפגע ששומע את שורדי השבי מעידים על הפגיעות שעברו? הוא אומר לעצמו - רגע, אם הוא מדבר, אני גם יכול לדבר. הם גם עושים שימוש במילים דומות. בגידה. הפקרה.  בגידת הגוף והנפש. ההפקרה של ההורים שלא שמו לב. זה הכל מושגים של טראומה. לא שמרו עליי. לא דאגו לי. כשהמילים בגידה והפקרה מהדהדות כל הזמן בתקשורת, הן מעוררות בנפגעים רצון לקבל הכרה.  לקבל תוקף לחוויית החיים שלהם שעד עכשיו הושתקה. הוא, כמובן, לא יעשה את זה בטלוויזיה. הוא יתקשר לקו הסיוע.  שם מישהו יקשיב לו, יאמין לו. לא ישאל אותו אבל למה לא ברחת? למה לא הלכת למשטרה?  למה לא סיפרת להורים? כששורד שבי משתף את מה שעבר עליו, זה נותן לנפגע לגיטימציה לספר את הסיפור שלו. להבין שהוא לא הפגיעה שלו, ושהפגיעה היא לא מה שמגדיר אותו כגבר, או כאדם בכלל. שהוא יכול להסתובב בעולם כדמות שלמה שעברה כל מיני דברים, ביניהם פגיעה מינית. החטופים ששבו מביאים משהו שלא ראינו קודם טראומה לצד אומץ וגבורה, אמונה, הישרדות, אופטימיות, תקווה. הם המציאו מחדש את הגבריות שלהם מתוך הפגיעות ומתוך המצב הנתון בעזה.  הם הביאו את זה אלינו, אל החברה הישראלית, מורכבות שאנחנו נתקלים בה לראשונה. גלעד שליט היה בעזה חמש שנים.  לא היה שום שיח על מה שקרה שם. אנחנו לא רגילים לשמוע גברים מדברים ככה. הם הביאו דמות גברית אחרת. הם הביאו פגיעות.

זו הדרמה הגדולה. שגברים לא נתפסים כפגיעים. אנחנו כחברה לא אוהבים את זה. כשאני פוגש אנשים זרים ושואלים אותי מה אני עושה, ואני משיב שאני מנהל קו סיוע ארצי לגברים נפגעי תקיפה מינית, אנשים נעלמים עוד לפני שאני מסיים את המשפט.  כשהייתי אומר רק "אני מטפל", זה לא היה ככה. זה כל כך מאיים לגעת בנושא הזה. לשמוע עליו.  גברים מתקשרים אלינו ואומרים הבן שלי עבר תקיפה מינית. אני צריך שתגיד לי שני דברים.  שהוא לא יהיה הומו, ושהוא לא יהפוך לפוגע בעצמו. מעולם לא שמעתי שיח כזה על בנות. למה לא אומרים לי שלא תהיה לסבית ושלא תהיה פוגעת?

מחקרים מראים שכאשר גבר נפגע מינית, זה אכן מעורר בו שאלות לגבי הזהות המינית שלו. זה עשוי לעורר בלבול. כי הגוף הגברי הוא שותף לאירוע, ויש לו תפקיד, ואני לא שולט בו. יש זקפה.  אולי גם הגעתי לסיפוק. ואז שאלת הפגיעה מיטשטשת. רגע, הוא בכלל פגע בי? אולי בכלל נהניתי מזה? זו עוד דרך של הנפש לדחוק ולהכחיש את הפגיעה.

הסיוע שאתם נותנים, לפחות בהתחלה, מתבטא בעיקר בהקשבה. כן. יש מישהו על הקו, הוא מכיל את הפחד ואת חוסר האונים שלי. הוא לא רץ לפתרונות או נותן עצות.  הנפגעים לא צריכים לא את זה ולא את זה. הם רק צריכים שיהיו איתם, שיצליחו להכיל את הכאב שלהם, שיחזיקו להם את היד.  אנחנו מאמינים לכל מי שמתקשר. אנחנו לא רוצים ולא צריכים לשפוט אותם.  מה שהוא אומר זו אמת לאמיתה, ועם זה אנחנו עובדים. סיוע רגשי.  מבחינתנו מתן תוקף. נירמול.

איך בדרך כלל מתנהלות השיחות האלה? אתה יכול להמחיש? לרוב הן מתחילות ב"שלום, לאן הגעתי?" ואני משיב מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית, אנחנו קו ארצי, במה אוכל לסייע?

האם לפעמים, אחרי שאתה אומר את זה, אנשים מנתקים? בדרך כלל לא, אבל הרבה אומרים - התקשרתי מלא פעמים וניתקתי, ועכשיו אני מסוגל לדבר. תשמעי, אחרי פרשת קצב, התקשר אלינו קשיש ואמר עכשיו, אחרי שמדינת ישראל הרשיעה את נשיא המדינה, אני יכול לספר על האונס שעברתי על ידי קצין נאצי, כילד.  הוא מעולם לא סיפר את זה לאף אחד. זה כוחה של ההכחשה וההסתרה. חלק יבקשו מענה פרקטי.  תעזור לי, אתה לא עוזר לי. מה אני צריך לעשות. יש כאלו שההזדמנות לשהות עם הכאב, להביא את הבכי ואת הקושי שלהם למישהו שמקשיב, שאומר להם בוא נהיה ביחד בזה, מאפשרת להם לחזור לנשום.  משחררת את המועקה. הם בדרך כלל לא יספרו מה קרה להם.

לא ידברו על הפגיעה עצמה. לא. לא יהיה "אבא שלי אנס אותי", אפילו לא יגידו עברתי פגיעה מינית. חלקם ישתמשו במילה הטרדה.

אז השיחה עוסקת בהשלכות? כן. חלקם יגידו שהם גם לא בדיוק זוכרים מה היה. לא יודעים לומר אם היה אונס או מעשה מגונה, אנחנו יכולים לדעת את זה בהמשך, אבל אנחנו כמובן לא  שואלים. נדבר על הקושי שהם חווים עכשיו. על חוסר ההבנה. על אובדן התקווה. יש שיגידו שהם רוצים למות.

מה עוד אתם שומעים? זו הזדמנות להשמיע את הקולות הללו. דברים כמו "למה אני מסתובב בעולם בתחושה שאני לא בסדר, אני לא מצליח להיות גיבור", "אף אחד בחיים לא אמר לי שזה יכול לקרות לגברים", "אם אני אספר לאשתי על מה שעברתי כנער, אני רק אגרום לה סבל".  מדברים הרבה על תפקוד. איזה גבר אני שאני לא מצליח לתפקד. יש לי אישה וילדים ואני לא מצליח לפרנס.  אני בדיכאון. אף אחד לא יודע מה קרה לי. אם אני אספר להורים שלי הם יתפרקו. הציעו לי ללכת לביטוח לאומי כי אני לא עובד, אבל איזו צורה תהיה לי מול המשפחה שלי, אני כלום ושום דבר. אני לא גבר.

כואב לשמוע. ומה אתה אומר? אני אומר שזה מאוד קשה להיות במקום שבו הוא נמצא. שחוויית החיים שלו מאיימת עליו, על הקיום שלו בעולם כגבר, כבן, כבעל, כאבא.  אני אומר שהרבה גברים מרגישים ככה, שהוא לא לבד. שאחד מתוך חמישה גברים עובר פגיעה מינית.  תמיד התשובה תהיה "מה, באמת? לא ידעתי!" הם מרגישים תמיד שהם לבד. שהם היחידים.  אני אומר "בוא נהיה ביחד בזה. אני איתך". אני אתן תוקף לחוויה שלו.  לאט לאט נלך לכיוון של חשיבה יחד על האופציות שקיימות. מה היית רוצה. אתה יכול להיפגש עם מנהל הקו.  אתה יכול להצטרף לקבוצת תמיכה. אתה יכול לחשוב על זה ולחזור אלינו. אנחנו תמיד פה. אתה תמיד מוזמן. יש לך מקום ואתה לא לבד.  הרבה פעמים הם יקחו את האשמה עליהם. אם הייתי מצליח להתנגד. אם הייתי שומר על עצמי.

האשמת הקורבן. כמו אצל נשים. האשמת הקורבן אצל גברים היא עזה במיוחד, משום שכנפגע מעלתי בציווי הבסיסי של להגן על עצמי.  פגעו בי - וזה אומר משהו על הגבריות שלי. שאני לא מספיק גבר, כי אם הייתי מספיק גבר, זה לא היה קורה לי. נשים נפגעות אומרות על עצמן דברים כמו אני אישה טובה, או אני אישה מופקרת, או טמאה או לא יודע מה.  אצל גברים אין שמות תואר. אני גבר או לא גבר. הפגיעה מעידה על כך שאני כישלון גברי מהדהד.  הגבריות שלי בגדה בי. יותר מזה, אני אמנם גבר נפגע תקיפה מינית, אבל מבחינת החברה אני פוגע פוטנציאלי.  זה משהו שאין אצל נשים. רבים מהנפגעים הגברים פוחדים להפוך לפוגעים.  אבות לילדים אומרים לי שהם לא מעזים לקלח את הילד שלהם. אולי אני אפגע בו.  אני מרגיש שהטראומה שולטת בי ולא אני בה. אם אבא שלי שאהבתי, וגם היום אני אוהב אותו, ומעולם לא דיברנו על הפגיעה - פגע בי, למה שאני אהיה אבא אחר? אין לי אוויר.

מחקרים מצביעים על כך שלרוב גברים מחזיקים את סוד הפגיעה המינית כ-20 שנה, בגלל פחד.  יש כאלו שבאמת שוכחים. יש כאלו שעושים מינימליזציה לפגיעה כן, זה היה משחק ילדים. ואז הם מגיעים לגיל 40-30 ופתאום קולטים שרגע, כשהיינו נערים אחי פגע בי. בהרבה מקרים זה טריגר של טראומה אחרת או אירוע מחולל אחר לידה של ילד, מוות של הורה, ניתוח, מלחמה. כל דבר שפוגם בשריון. שמגרד את המעטה. כל דבר שפוגע במנגנוני ההגנה שמתחזקים את הדיסוציאציות, את הניתוקים, את המחשבה שאני הרבה יותר חזק מהטראומה שעברתי.  הנפש, שגם ככה דרוכה, לא יכולה יותר להכיל את האירועים החיצוניים, ואז יש הצפה ומתקשרים אלינו. בצוק העתים, מה שנקרא. באופן אירוני, דווקא מכיוון שהגברים לא נתפסים כפגיעים, הם בעצם הרבה יותר פגיעים. אנחנו רואים את זה גם בחברות סגורות כמו החברה החרדית והחברה הערבית, שבהן, בגלל תפיסות של תפקידים מגדריים, של מה זה גבר ומה זו אישה, הבנים מופקרים למרחב הציבורי.  ונפגעים. ומסתירים את הפגיעה.

ההסתרה היא גם משהו נורא גברי. הנפגע אומר לעצמו אני יותר חזק מהפגיעה, ואני אוכיח לעצמי ולכולם שזה ככה.  הוא ינכס לעצמו התנהגויות שנתפסות כגבריות כדי להסתיר את החולשה הזאת. ואז אנחנו רואים אצל נפגעים התנהגויות קצה כמו עבריינות.  הרבה נפגעי תקיפות מיניות יושבים בכלא. הרבה מעבר לשיעור שלהם באוכלוסייה. ראיינתי פעם את מפקדת נווה תרצה לשעבר. היא אמרה שהנתונים הם שכ-95% מהאסירות בנווה תרצה עברו פגיעה מינית, אבל המספר האמיתי, לדעתה, הוא מאה.

גברים שעברו תקיפה מינית מנסים להחזיר לעצמם את הכוח, באמצעות גבריות אלימה. על הרצף של הנפגעים אנחנו רואים גברים שהלכו למקומות המאוד מוחצנים, אולטרה גבריים ואגרסיביים, וגברים שחיים בהימנעות מוחלטת.  חיים לצד החיים. גבר כזה, שדמות קרובה שהוא נתן בה אמון פגעה בו, מרגיש שכל דמות קרובה שהוא רוחש לה אמון יכולה לפגוע בו.  הוא לא יכול לסבול את זה - והתוצאה היא הימנעות. הוא יחתוך קשרים ויתרחק. יעבור זמן רב, אם בכלל, עד שהוא יהיה מסוגל לקשור את הקושי שלו באינטימיות, את הקושי שלו ביחסים ביך אישיים, את התפרצויות הזעם וחוסר הוויסות לפגיעה שלו.  יש קשר שתיקה סביב פגיעות של גברים. לשמחתי השיח הזה מתחיל להשתנות. פעם הסתובבו בינינו הלומי קרב מושתקים ומוכחשים.  איציק סעידיאן פוצץ את זה. היום כולם מדברים על פוסט טראומה.  כשחיילים חוזרים מעזה, ההורים שלהם מבינים שהם עשויים להיות פוסט-טראומטיים. שהם יזדקקו לטיפול.  שמי שנחשף למאורעות המלחמה, גם אם הוא הכי גבר גבר, נפגע. יש כבר הסכמה של החברה לראות את הגיבורים כפגיעים.  אני לא מדבר רק על החטופים השבים. דמות כמו עידן עמדי, שמדבר בפתיחות על הפוסט־טראומה שלו מהלחימה בעזה והפציעה, על מה שהוא עבר ועובר, מאששת לאנשים את ההבנה שאדם יכול להיות גם גיבור ישראל וגם פגיע. זה לא או־או.

אולי זה אם־אז. תנאי. אולי החברה מוכנה לקבל ולהכיר בפגיעות של מי שהוכיח שהוא גיבור. לחם בעזה. שרד בגבורה בשבי. גבר שאי אפשר לפקפק בגבריות שלו.

עצם העובדה שזה כל כך נפיץ מראה לך כמה הבעיה עמוקה וכמה אנחנו מעדיפים להדחיק ולא להתמודד. אנחנו מדברים על גבריות רעילה, על ג'פרי אפשטיין, על כל המקומות שבהם גברים מנצלים את כוחם ואת מעמדם.  אבל שיח חברתי על פגיעות? זה לא. עזבי טראומה מינית. שיח אמיתי על פגיעות באשר היא.