"כשהייתי בגיל ההתבגרות,
אני ואבא שלי היינו נוהגים לריב כל הזמן.
ממש על כל דבר.
היה לי בזמנו שיער מאוד ארוך, הגיע לי כבר עד הכתפיים...
הייתי בן 17 או 18, ושמע, הוא שנא את העניין שלי עם השיער.
הריבים אתו היו כבר כל כך קשים עבורי,
שפשוט ביליתי ימים ולילות שלמים מחוץ לבית.
בתקופות הקיץ זה לא היה כל כך נורא,
היה חם והחברים שלי בילו מחוץ לבית גם כן.
אבל בתקופות של חורף,
אני זוכר את עצמי עומד באמצע הרחוב,
ונחנק מרוב תחושת קור.
כשהרוח הייתה מאוד חזקה, הייתי נכנס להסתתר מפניה בתא טלפון,
והייתי מתקשר לבחורה שאהבתי אז,
בכל פעם ופעם, והיינו משוחחים שעות אל תוך הלילה הקפוא,
בלי שהיא תדע שאני מדבר בעצם מתא טלפון באמצע
רחוב של שומקום.
באיזה שהוא שלב, אזרתי את הכוחות לחזור סוף סוף הביתה.
אני זוכר את עצמי עומד שם בחניה מחוץ לבית,
ורואה את האור במטבח דולק,
ואותו ואת אימא שלי, יושבים שם, מחכים לי.
אספתי את השיער לתוך הצווארון של הג'קט שלבשתי,
ונכנסתי פנימה, ואבא קרא לי לבוא ולשבת אתו.
והדבר הראשון שהוא תמיד היה שואל אותי זה :
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה עם עצמך?! עם החיים שלך?!"
והדבר הכי נורא בזה עבורי היה שלא הייתי מסוגל להסביר את עצמי מולו.
להיות מולו מי שאני. מי שאני באמת. לא לרעוד מולו.
פשוט לקבל ממנו חיבוק מקבל של אבא.
באותם ימים שאחרי החזרה שלי הביתה,
עברתי תאונת אופנוע, והייתי מרותק למיטה.
בזמן שישנתי והייתי על כדורים של משככי כאבים,
אבא הזמין ספר הביתה, וקצץ לי את השיער בזמן שישנתי...
אני זוכר שהתעוררתי והייתי בוער מזעם, ואיך שאמרתי לו שאני שונא אותו,
ושבחיים אני לא אסלח לו על זה, ולעולם לא אשכח לו את זה.
הוא ענה לי בתגובה, שחזרה על עצמה שוב ושוב בקשר שלנו :
"אני לא יכול כבר לחכות שהצבא ייקח אותך!
שהצבא יתפוס אותך ויעשה ממך סוף סוף גבר! גבר אמתי!
בלי כל השיער והשטויות שלך! פשוט תהיה לי סוף סוף גבר".
השנה הייתה כבר 68',
והרבה בחורים מהשכונה שלי התגייסו לצבא והלכו
לווייטנאם.
אני אפילו זוכר את המתופף של הלהקה הראשונה שהייתה לי מהתיכון,
מגיע לבקר אותי בבית עם המדים של המארינס,
ואומר לי שהוא הולך אבל לא יודע לאן.
ובאמת, הרבה בחורים הלכו, והרבה בחורים לא חזרו.
והמעט שחזרו , כבר לא היו אותם בחורים שהיו.
ואז היום הזה שכל כך פחדתי ממנו הגיע, וקיבלתי צו ראשון לגיוס.
הזמינו אותי בעצם ל3 ימים של מבחנים פיזיים,
לבדוק את היכולות הפיזיות שלי.
החבאתי את הצו מההורים שלי,
ואני ועוד חבר שגם קיבל את הצו,
יצאנו לבלות בלילה שלפני בבר עצוב ברחוב,
ונשארנו ערים כל הלילה.
בבוקר עלינו על האוטובוס, וכל כך פחדנו.
אני זוכר אותנו נוסעים, שותקים, ורועדים מפחד.
והלכתי למבחנים, ונכשלתי. לא עברתי.
ואני זוכר שחזרתי הביתה,
אחרי שנעלמתי להורים שלי ל3 ימים, והם לא ידעו בכלל איפה הייתי.
נכנסתי למטבח, וראיתי את ההורים שלי יושבים שם.
היו לשניהם עיניים נפוחות ועייפות.
אבא מיד הטיח בי : "איפה לעזאזל היית?!"
השפלתי את המבט, ואמרתי לו : " הייתי במבחנים הפיזיים לגיוס, אבא.
וזה מה שקרה. נכשלתי אבא. הם לא לקחו אותי אבא. הצבא לא תפס אותי."
" זה טוב " , אמר לי אבא.
ובפעם הראשונה חשף בפניי דמעה גברית,
קם מהכיסא וחיבק אותי חזק אליו.״
זה קטע הדיבור בו ברוס פותח בהופעות את The river