מעגלי גברים לזקנים? כן! כן!

"אנחנו תמיד שואלים לאיזו מציאות הילדים שלנו גדלים, אבל חשוב שנשאל גם באיזו מציאות ההורים שלנו מזדקנים" (נועם חורב).

המשפט הזה מהדהד לי מאמש בראש בצורה חזקה מהרגע ששמעתי את ההרצאה של Moriah Manor Ganim , "זקנים חסרי מנוח", בכנס גבריות ואבהות בתקופה של שינוי.

בעיני זהו לא רק משפט יפה, אלא קריאת השכמה שמפנה זרקור אל פינה חשוכה בחברה הישראלית: עולמם הפנימי של גברים מזדקנים.

על פי נתונים, קבוצת הגיל של בני 75 ומעלה היא בעלת שיעורי האובדנות הגבוהים ביותר באוכלוסייה. בתוך הנתון הקשה הזה מסתתרת אמת כואבת עוד יותר: 79% מהמתאבדים הם גברים.

למה הנתון המטורף הזה הגיע להיות כמו שהוא? כי בגיל הזה אתה סובל ממלא מחלות ומוגבלויות. כי לרוב אתה מגיע לגיל הזה עם דיכאון שלעיתים קרובות אינו מאובחן ואינו מטופל. כי עד כשאתה זקן, כבר צברת היסטוריה של טראומות. כי החברים הולכים ונעלמים וגם המשפחה ובנות הזוג, ולעומת זאת הבדידות הולכת וגוברת. כי התפקוד שלך פשוט פיזית כבר לא כמו שהיה (אבא שלי בן ה-78 אומר תמיד בצחוק מריר שהוא "מתגעגע לימים שהיה פעיל כמו שאז היה נוסע באוטוסטרדות של אירופה".

הצרה היא שכל אלה מצטרפים לייחודיות המגדרית של הגברים הישראלים, שחונכו (כן, גם אני) על ברכי אידיאל של חוזק ואיפוק. הגברים הישראלים (אמרתי גם אני) - נוטים לפנות פחות לעזרה נפשית, מחזיקים בפחות מערכות תמיכה בהשוואה לנשים, ומאמצים דפוסי התמודדות פחות יעילים בזמן משבר.

אנחנו הדור שלמד להילחם בקרב אך לא למד לבכות בבית, והמחיר, כפי שהנתונים מראים, הוא כבד מנשוא.

אל תוך המציאות הזו הגיח אירוע 7 באוקטובר. כאילו שלא הספיקו האובדנים האישיים – פנסיה, אלמנות, מחלה – והשאלה הנוקבת האם בכלל לגיטימי להתאבל על הכאב הפרטי אל מול הטרגדיה הלאומית.

השאלה העיקרית שאתה נשאר בגיל הזה היא: "מה אני משאיר אחריי?". ובעצב - הם גם יודו שהם לא יזכו לראות את התיקון שהמדינה היפה שלנו זקוקה לו נואשות.

אך דווקא מתוך המקום הנמוך ביותר, יש נתיב של ריפוי ותקווה: כוחו המרפא של המעגל.

מעגלי גברים, כמו אלו הפועלים באחוזות רובינשטיין ובראשונים על ידי Moriah Manor Ganim. אלה אינם רק קבוצת תמיכה, אלא מרחב בטוח שבו השתיקה יכולה להישבר.

זהו מקום שבו גברים, גם בגיל 99 (כן! כן! יש משתתפים במעגלי גברים גם בגיל הזה), יכולים סוף סוף להניח את שריון ה"חוזק", ולגלות ש"קל הרבה יותר לפחד ביחד".

דווקא בתוך המעגל, הם מצליחים לדבר על ה"כאן ועכשיו" שלהם, לחלוק את המשא הכבד, ולגלות שהפגיעות המשותפת היא היא מקור החוזק החדש.

לפעמים נדמה שאנחנו הישראלים מתייחסים להורים המזדקנים שלנו קצת כמו האסקימוסים. הם בכלל לא על הרדאר הציבורי שלנו.

אמש בכנס גברים ואבות השנתי של תמיר אשמן Oren Gur למדתי מהרצאה הזאת שלא מאוחר להגיע לריפוי. גם אם אתה בין 70, 80, או 90. כל מה שאתה צריך זה לשתף ולאוורר את הנפש.

גם אם אתה שייך לדור המייסדים של המדינה הזאת,

גם לדור הברזל מותר לפעמים להישבר, ולנו כל מה שנותר זה להתקשר הבוקר לאבא או אמא או שניהם, לדרוש בשלומם - ולבקש מהם בכל זאת ללכת למועדון הקשישים או חוג קרוב ואולי גם למעגל גברים.