תורת הלחימה החדשה (או: איך מדברים עם מי שראה הכל)

בואו נודה על האמת, ראינו אותו. כולנו. את החייל הזה שיצא לאפטר של 24 שעות, יושב בקפה השכונתי עם חולצת "סוף מסלול" דהויה, ובוהה. פשוט בוהה. אתה יושב שם לידו עם בת הזוג. רואה את חבר שלו מהצבא, שם יד על הכתף, שואל את השאלה הכי ישראלית והכי מטופשת שיש, "נו, מה נשמע?". והוא, בלי להזיז את המבט מההפוך שהספיק להתקרר, ממלמל "בסדר".

וזהו. פה זה נגמר. ה"בסדר" הזה, אני נשבע, הוא חומת הבטון הכי עבה שנבנתה במזרח התיכון. מאחוריה יש רעש של פיצוצים, ריח של אבק שריפה, זיכרונות של חברים, החמצות, פחדים, ובעיקר – איזו ריקנות אדירה. והוא, עם כל התכנות הגברי-ישראלי-קרבי שקיבל מגיל אפס, כנראה לא יודע איך להוציא מילה אחת מזה החוצה. כי גברים לא מדברים, ולוחמים בטח שלא. הם עושים. ומה עושים כשאין מה לעשות? שותים קפה. ובוהים.

ועכשיו, קחו את החייל הזה, ותכפילו אותו בעשרות אלפים. מילואימניקים בני 40 עם משכנתא ודאגות של ועד בית, סדירניקים בני 19 שראו דברים שבסיוטים הכי גרועים שלנו לא דמיינו. כולם חוזרים הביתה, לעולם שבו השאלה הכי קשה היא אם להזמין וולט או לבשל, והם מסתובבים בינינו כמו רוחות רפאים. הגוף פה, הראש עדיין שם, בחאן יונס, בבארי, במסיבה ההיא. והפער בין הבחור שטיהר בית לבין הבחור שצריך לבחור בין במבה לביסלי לילד... הפער הזה הוא תהום.

ופה, חברים, הסיפור האמיתי מתחיל. כי הרבה מהם, בסוף, יגיעו לטיפול. ידחפו אותם לשם האישה, ההורים, המפקד, או שהם פשוט יתרסקו לתוך הקיר ויבינו שאין ברירה. והם ייכנסו לחדר הזה, עם הכורסה הנוחה, קופסת הטישו בהיכון, והמטפלת הנחמדה שתשאל בעדינות, "אז ספר לי, איך זה גרם לך להרגיש?".

אני אגיד לכם איך זה גרם לו להרגיש. זה גרם לו לרצות לקום וללכת.

כי כל מה שהטיפול הפסיכולוגי הקלאסי, כפי שהוא נתפס, מציע – שיח רך, התמקדות ברגש, חפירה אינסופית – מרגיש לו כמו שפה זרה. כמו ניסיון לתקן טנק עם מברג של שענים. זה פשוט לא מתחבר. זה זר, זה מאיים, וזה מרגיש, בואו לא נתחמק מזה, קצת... נשי. או לפחות מה שהמוח הליזארדי שלנו תופס ככזה. מקום שבו מדברים על רגשות במקום לעשות דברים. וכל האינסטינקטים שלו, כל מה שהצבא והחברה הישראלית לימדו אותו, צורחים לו לברוח.

אז הנה משהו שנשמע כמו קריאת השכמה, אולי אפילו דחופה, למטפלות ולמטפלים של ישראל: אתם עומדים בפני "מבצע אנטבה" של הנפש. כנראה שאין לכם הרבה מקום לטעויות. הספרות המקצועית, זאת שפעם נראתה כמו מאמרים יבשים מאמריקה, הפכה עכשיו למדריך הפעלה קריטי. נתקלתי לאחרונה בסקירה כזאת.

קודם כל, נראה שצריך להפסיק לצפות ממנו לדבר כמו אורח בפודקאסט. הוא לא בא "לעשות עבודה", הוא בא למשימה. הוא צריך להבין מה המטרה, מה תוכנית הפעולה, מה היעדים. "אוקיי, המשימה להיום היא שנצליח לעשות קניות בסופר בלי להרגיש שאתה עומד ליפול למארב. הנה התוכנית". לתת לו מפת דרכים, לא ערפל קרב. הוא צריך להרגיש בשליטה, לא לטבוע.

וצריך לדבר בשפה שלו. במקום "תהליך טיפולי", אפשר לקרוא לזה "אימון מנטלי" או "בנייה מחדש". להשתמש במטאפורות שהוא מבין. לא "גן הנפש הפורח", אלא "ארגז כלים שצריך למלא", "מנוע שצריך לתקן", "לנווט בשטח מורכב". כן, מותר להשתמש בהומור. מותר לקלל לפעמים. מותר להיות בן אדם, לא רק דמות סמכותית ומהנהנת. חשיפה עצמית קטנה של המטפל, במשורה, היא כלי נשק. "שמע, גם אני עברתי פעם משהו ששבר אותי" שווה כנראה יותר מאלף שעות של "אני מבינה".

זה מוביל לנקודה אחרת, אולי הכי חשובה: להשתמש בחוזקות שלו, לא רק להתמקד בשברים. הוא לא קורבן מסכן. הוא אדם ששרד. יש לו אומץ, אחריות, חברות. אלה לא בעיות, אלה נכסים. במקום לאתגר את ה"גבריות" שלו, אולי כדאי לגייס אותה. "היכולת שלך לדאוג לחבר'ה שלך שם, בוא נשתמש בה עכשיו כדי שתדאג לעצמך. אתה המשימה". זה שינוי תפיסה שיכול להציל חיים.

ולבסוף, צריך להבין את הקוד. הוא לא יגיד "אני פוחד", הוא יגיד "אני דרוך כל הזמן". הוא לא יגיד "אני עצוב", הוא יגיד "אין לי כוח לכלום". הוא לא יגיד "אני מרגיש אשם", הוא יגיד "הייתי צריך לעשות יותר". התפקיד של המטפל הוא לתרגם. להיות יחידת הפענוח שלו.