שתיקת הגברים השכולים: האם "להיות חזק" הורג אותם מבפנים?

מחקר חדש של טענה זעירא ומצדה בכוראכריס מהאוניברסיטה העברית ("הדי האבל בקרב גברים ונשים ששכלו את אחיהם או אחותם באירועי השבעה באוקטובר") חושף אמת מטרידה על האופן שבו גברים התמודדו עם האובדן הנורא של אח או אחות באירועי ה-7 באוקטובר. הממצאים לא רק מאשרים תפיסות קודמות, אלא צובעים אותן בגוון עז של כאב מושתק ופוטנציאל למצוקה שלא מקבלת מענה.

הנתונים לא משקרים: הגברים דיווחו פחות

בואו נשים את המספרים על השולחן, כפי שהם עולים מ-444 משתתפי המחקר שאיבדו אח או אחות:

פחות מצוקה רגשית גלויה: גברים, בהשוואה לנשים, דיווחו על רמות נמוכות יותר של סומטיזציה (ביטוי גופני למצוקה), חרדה ודיכאון. אפילו במדד העוינות, שבו שיערו החוקרות שגברים יבטאו יותר – הם דיווחו על פחות.

פחות מחשבות מאיימות: גברים דיווחו על רמות נמוכות יותר של מחשבות מאיימות הקשורות לאובדן ולשכול.

פחות פנייה לאסטרטגיות התמודדות "רכות": באופן מובהק, גברים דיווחו על שימוש מופחת באסטרטגיות כמו חיפוש עזרה (בין אם מגורמים מקצועיים או דרך תמיכה עצמית), פנייה לתמיכה רוחנית, יצירת קשרים עם המת (כמו דיבור אליו) וחיפוש תמיכה חברתית ורגשית מאחרים.

מה זה אומר באמת? פרשנות נוקבת

האם הגברים כואבים פחות? האם האובדן של אח או אחות פחות קשה להם? המחקר, והספרות המקצועית שהוא מסתמך עליה, צועקים "לא!". מה שקורה כאן הוא מופע קלאסי, וכואב, של הכתבה חברתית-מגדרית.

הגבר מצופה "להיות חזק". החברה, המשפחה, ולעיתים הוא עצמו, דוחפים אותו "לא להישבר", "להמשיך הלאה", "לתפקד". אז הוא עושה בדיוק את זה – או לפחות, זה מה שהוא מציג כלפי חוץ. במקום לחלוק את הכאב, במקום לבכות, במקום להישען, הוא עשוי להפנות את כל האנרגיה הנפשית שלו לפעולות מעשיות, ל"חזרה לשגרה", לשיקום התפקוד היומיומי. הוא מנסה להסתיר את המצוקה, גם מעצמו.

המחיר הכבד של "החוזק" הגברי

זה לא "חוזק" אמיתי, זו לעיתים קרובות הדחקה מסוכנת. הדיווח על פחות מצוקה אינו מעיד על היעדר מצוקה, אלא על קושי לבטא אותה, או על בחירה מודעת (או לא) שלא לבטא אותה. כשהכאב לא מקבל ביטוי, כשהאבל לא מעובד, הוא לא נעלם. הוא נשאר כלוא בפנים, מחלחל, ועלול להתפרץ מאוחר יותר בדרכים הרסניות – בעיות בריאות, התמכרויות, קשיים במערכות יחסים, או התפרצויות זעם בלתי נשלטות.

הממצא לפיו גברים פנו לעזרה רק כשהמצוקה הרגשית שלהם הייתה גבוהה מאוד הוא תמרור אזהרה בוהק. הם סוחבים את הכאב לבד, בשקט, עד שהם מגיעים לקצה. כמה סבל מיותר נגרם בדרך? כמה מהם לא מגיעים אפילו לשלב הזה של בקשת עזרה, ונשארים עם המשא הכבד לבדם?

המסר חייב להיות חד וברור: האבל הגברי הוא אמיתי, עמוק ונוכח. החברה שלנו חייבת להפסיק לצפות מגברים לבלוע את הדמעות ולהיות "סלעים". עלינו ליצור מרחבים בטוחים שבהם גם גברים יוכלו לבכות, לכאוב, לבקש עזרה – לא כשהם על סף קריסה, אלא כחלק טבעי ובריא מתהליך ההתמודדות עם אובדן. אחרת, "שתיקת הגברים" תמשיך להיות לא רק שתיקה של אבל, אלא גם שתיקה של סבל מתמשך ובלתי נראה, עם פוטנציאל הרסני. מקור: https://www.gov.il/BlobFolder/reports/molsa-social-and-welfare-magazine-45-1-full/he/SocialAndWelfareMagazine_Magazine-45-1_45-1_FULL-new.pdf