התבגרות - משבר הגבריות בעידן המודרני

הטקסט נכתב על ידי פוליטיקלי קוראת ומועתק לכאן במלואו תוך ציון קרדיט מלא. נטפליקס שיווקו את "התבגרות" כסיפור על נער בן 13 שנעצר באשמת רצח. המבקרים הציגו אותה כסדרה על הורות וחרדות הוריות. אבל בעצם – זו סדרה שכל כולה עוסקת במשבר הגבריות בעידן המודרני.

במרכזה סיפורם של גברים שנולדו לעולם שבו גבריות הוגדרה באמצעות שליטה, הדחקה רגשית ואלימות, ומוצאים את עצמם מנסים לגדל דור חדש של בנים בתוך מציאות שבה המודלים הישנים התערערו – אך טרם התגבשו חדשים במקומם.

אדי, האב בסדרה, שגדל תחת ידו הקשה של אב אלים, מבקש לפרוץ את המעגל. הוא נוכח, הוא מנסה לנהל שיח, הוא מנסה לאהוב אחרת. ובכל זאת, גם הוא שב ומשחזר דפוסים מוכרים: לוקח את בנו למגרש הכדורגל, מתבייש בו כשהוא לא מספיק "גבר", מבקש לקבל אותו כפי שהוא – אך משדר לו שוב ושוב שהוא אינו עומד בציפיות. מהפער הזה, בין הכוונה לבין הפעולה, נולד בן אבוד.

ג'יימי, הבן, שומע גם מהסביבה שהוא לא מספיק גבר. הוא גדל בתוך תרבות שמאמינה ש־80% מהנשים מתעניינות רק ב־20% מהגברים – והוא הרי לא בעשרים אחוז האלה. הוא "אינסל".

ג'יימי מגיב בצורה הקיצונית מכולן: הוא מבקש להשיב לעצמו תחושת שליטה, לעשות "ריקליימינג" לגבריות שאבדה לו – באמצעות מעשה של אלימות טהורה: רצח הנערה שאינה רוצה בו, גם כשהיא עצמה הופכת למוחלשת, כשדמותה מופצת בעירום ברשתות.

האלימות הזו אינה ביטוי של רוע טהור; היא תוצר של ייאוש עמוק, של חוסר שפה, של אובדן דרך.

הדהוד לכך קיים גם ביחסים שבין החוקר האחראי- גבר שמסומן כ"בעל עצמות לחיים נאות", לבין בנו שמסתיר התעללות ממושכת בו מצד אחרים בבית הספר.

הסדרה עוסקת לא רק בדינמיקה בין אב לבן, אלא בתופעה רחבה הרבה יותר. בעשור האחרון אנחנו עדים לגל גואה של גברים שמגיבים לשינויים החברתיים בשיח רדיקלי, מיזוגיני ולעיתים אף אלים. נשים לומדות לתבוע את עצמן מחדש – כעצמאיות, חזקות, חופשיות – אבל רבים מהגברים נשארים בלי שפה, בלי כלים, ובלי מצפן רגשי.

בעוד שנשים חונכו להפוך לנשים חדשות, גברים לא זכו להדרכה מקבילה: איך להיות גברים מסוג אחר?

את הבקלש הזה אנחנו רואים גם בזירה הבינלאומית: הזהות הטרנסית מוצגת לא אחת כאיום, והשיח הציבורי מלא בגעגועים לנשים "מהסוג הישן" – אלה שיודעות את מקומן בבית. גם זה חלק מהתנועה שמבקשת להשיב את הסדר הישן על כנו, לא כי הוא מיטיב – אלא כי הוא מוכר.

וזו לא תופעה זרה או רחוקה. גם כאן, בישראל, היא נוכחת בעוצמה רבה.

השיבה מהמלחמה ממחישה זאת היטב: צעירים שחוזרים משדה הקרב – מהמקום שבו נדרשו לאמץ את מודל הגבריות המסורתית של עוצמה, לחימה והדחקה – מוצאים את עצמם בבית שבו אותה גבריות עצמה כבר אינה מתקבלת. לעיתים היא נחווית אפילו כמאיימת.

ולכן כה חשוב המאמץ שנעשה כיום, בשיתוף פעולה בין הצבא לארגוני החברה האזרחית, לייצר תהליכי עיבוד רגשיים בקרב חיילים משוחררים.

הסדנאות הללו אינן רק "עזרה נפשית". הן ניסיון עמוק להפריד בין הדמות הנחוצה בשדה הקרב לבין האדם שבבית. הן יוצרות מרחב שבו מותר לגבר לדבר, להתפרק, לשאול, להרגיש – מבלי לחשוש שיאבד את זהותו הגברית.

ברגע מפתח בסדרה, אומר האב: "אבא שלי יצר אותי – ואני יצרתי את ג'יימי."

זהו רגע של בהירות כואבת: הוא מבין שהוא לא רק תוצר של עברו – אלא גם הכוח שמעצב את הדור הבא. הוא חוליה בשרשרת – אבל חוליה שיכולה הייתה, אולי, לפעול אחרת.

אבל האם היו לו הכלים?

בעידן שבו הזהות הגברית סופגת טלטלות, "התבגרות" היא לא רק דרמה מצוינת – היא כתב אישום, תמרור אזהרה, וקריאה עמוקה לחשיבה מחדש.

לא רק על גברים. על כולנו.