דיג, אבות, ומה למדתי בסמינר קליני על גברים

ישבתי בזום קצת מהורהר, כשהמצגת של ד"ר גיא פרל עברה לתמונה כפולה. מצד אחד, אבא ובן על שפת אגם, חכה בידיהם, כמעט גוף אחד. הילד מצביע, האבא מחזיק, קירבה פיזית ואינטראקציה ישירה. מצד שני, שקיעה מרהיבה על חוף הים, אבא עומד במים עם חכה, והבן, גם הוא עם חכה קטנה, משחק קצת יותר קרוב לחוף. האב שולח מבטים, אולי מילה טובה מדי פעם.

ד"ר פרל שיתף אותנו אז בסיפור על ד"ר רוב פלקוביץ', חוקר אבהות, שנוהג לפתוח את ההרצאה שלו בפני סטודנטים שלו ולשאול: "איזה אב, לדעתכם, מעורב יותר?" האב הראשון, כך תיאר, היה מהסוג שזורק מדי פעם מילה טובה, מחזק, אולי נותן טיפ עדין – אווירה נינוחה של לימוד ותמיכה. האב השני, לעומת זאת, הפך את הדיג לתחרות של ממש. "מי תופס יותר?" הוא היה מכריז, ואפילו מקניט את הבן בהומור, "המפסיד סוחב את השני על הכתפיים הביתה!"

מה לדעתכן הסטודנטים ענו? אצלנו בסמינר הקליני, שבו השתתפו רובן מטפלות כמובן. נשים, רובן ענו האב המחזק. לא התחרותי. גם אני חשבתי כך.

כותרת ההרצאה של ד"ר גיא פרל היא, "האם אבא טוב הוא אמא עם זקן?", וזה כבר יכול לתת לכם רמז לתשובה.

הבעיה היא שאנחנו לכודים בין שני קטבים, שתי דרכים מאוד בעייתיות להסתכל על אבהות:

הראשונה, שד"ר פרל כינה "הגישה המטריצנטרית" או "פרדיגמת הליקוי", היא בעצם הרעיון ש"אבא טוב הוא אמא עם זקן". כלומר, המודל האידיאלי להורות הוא האמהות, ואבות נמדדים ביחס אליו. אם אבא לא מפגין את אותם סוגי רגישות, טיפול והכלה שמיוחסים מסורתית לאמהות – אז הוא "פגום", "חסר", "לא מספיק טוב".

המחשבה הזו גורמת לאבות להרגיש שהם תמיד צריכים "לפצות" על משהו, והיא מתעלמת לגמרי מהתרומות הייחודיות שאבות כן יכולים להביא, דווקא מתוך היותם אבות.

הקוטב השני הוא הגישה המהותנית. כדי להבין אותה, חשבו על זה ככה: יש אנשים שאומרים, "בנים זה בנים ובנות זה בנות, וזהו זה. הם פשוט בנויים אחרת מההתחלה." זה נשמע די הגיוני, נכון? כל אחד שונה.

אבל הבעיה מתחילה כשמההבדלים האלה מסיקים מסקנות מאוד נוקשות. למשל, אם אומרים "אבות שונים במהותם מאמהות", אז מיד קובעים שחייב להיות להם תפקיד מסורתי מסוים (למשל, האבא הוא "המפרנס הקשוח") והם לא יכולים לעשות דברים אחרים (כמו להיות מאוד רגישים ומטפלים כמו אמא). ואם הם לא עושים את התפקיד המסורתי הזה, אז משהו "לא בסדר" איתם או עם המשפחה.

אז פתאום, הרעיון הזה ש"כל אחד שונה" הופך למשהו שכובל. זה כאילו אומרים לאבא: "אתה גבר, אז אתה חייב להתנהג ככה וככה, ואתה לא יכול להתנהג אחרת." זה לא משאיר לו הרבה מקום להיות מי שהוא באמת רוצה להיות כאבא, אולי הוא דווקא כן רוצה להיות מאוד מעורב בטיפול בתינוק או להראות הרבה רגשות. וזה גם יכול לגרום למשפחות שלא נראות "רגילות" להרגיש שהן לא בסדר.

בקיצור, "הגישה המהותנית" לוקחת את הרעיון שיש הבדלים בין גברים לנשים, ומקבעת אותם לתפקידים מאוד נוקשים ומסורתיים, מה שמגביל את האפשרויות של אבות להיות אבות בדרך שלהם.

ד"ר גיא פרל מציג גישה המנסה לגשר על הפערים הללו – "אבהות מפרה" (Generative Fathering), המבוססת בין היתר על עבודתם של הוקינס ודולאהייט (1997).

העיקרון המרכזי: אבות יכולים להיות מה שיבחרו, והם יעשו זאת בדרכם הייחודית.

אז מה זה אומר להיות "אבא מפרה" בתכל'ס, ? זה מתחיל מההבנה הפשוטה שלאבות יש רצון אמיתי, כזה שבא מבפנים, להיות דמות משמעותית בחיי הילדים. זה לא כי "צריך" או כי "אמרו לו", אלא אותו דחף טבעי שגורם לאבא, למשל, להעיף עפיפון עם הילדה בחוף למרות הרוח, או להישאר ער כל הלילה עם תינוק מצונן, פשוט כי זה בוער בו לדאוג, לחנך, וליצור קשר אמיתי.

להיות "אבא מפרה" זה גם להבין שאבהות היא לא רק רשימת משימות – זה לא רק לסמן וי על "הקפצתי לחוג כדורגל" או "בדקתי שיעורי בית". זו חוויה הרבה יותר עמוקה, סוג של שליחות. זה לא רק מה שהאבא נותן לילד, אלא גם הזדמנות מדהימה לאבא עצמו להתפתח – למשל, כשהוא לומד להיות יותר סבלני כשהקטן מתפרק בסופר, או מגלה כמה הוא יצירתי כשהוא ממציא סיפור על גיבור-על ישראלי לפני השינה.

חלק חשוב מזה הוא להקשיב למה שעובר על האבא עצמו. איך הוא מרגיש כשהילד שלו מצליח בבגרות, או לחילופין, מתחצף? איך זה שאם אבא שלו, למשל, היה כל הזמן במילואים או קשוח ולא הראה רגשות, זה משפיע על איך שהוא מגיב היום לילדים שלו, ואיך הוא אולי מנסה להיות "אבא אחר"? כל אבא ישראלי מגיע עם ה"חבילה" שלו.

ולבסוף, "אבהות מפרה" זה להיות מעורב בכמה דרכים, לא רק בדרך אחת. זה הזמן שאבא ממש עושה דברים עם הילד – לשחק איתם "תופסת משוגעים" בגינה, לבנות יחד לונה פארק מלגו, או סתם לשבת על הספה בסוף יום ולשמוע מהם באמת מה קרה בבית ספר. זה גם אומר שהילד יודע שאבא זמין, שאפשר להתקשר או לשלוח הודעה גם כשאבא בעבודה עם שאלה קטנה, או שהוא תמיד יענה אם זה משהו דחוף.

פה, אגב, מחקרים מראים משהו מעניין: גם אם אמא מבלה יותר שעות נטו עם הילדים, כשאבות זמינים ככה, אפילו "בדקות קטנות" לאורך היום, הילדים מרגישים את המעורבות החזקה הזו. וזה כולל גם את האחריות הכוללת – למשל, האבא שבודק שהמזגן בכיתה של הילד תקין, או זה שדואג לביטוח בריאות מסודר לכולם, גם אם אמא היא זו שלוקחת לרופא בפועל.

 בקיצור אבות אל תרגישו רע אם אתם חווים תחושה שרק בת הזוג נמצאת כל הזמן עם הילד. האבהות שלכם יכולה להיות פחות צמודה ועדיין משמעותית.

ומה המסקנה למטפלים ומטפלות, ובמיוחד לכן, המטפלות הנשים?

התפקיד שלכן הוא קריטי במיוחד. מכיוון שרוב המטפלים הן נשים, יש להן הזדמנות ייחודית, אך גם אתגר, להבין ולתמוך באבות מתוך נקודת מבט שיכולה להיות שונה.

חשוב מאוד לזכור שאבות לא מגיעים "לתקן" אותם כדי שיהיו יותר "אימהיים" או כדי שיתאימו לתפיסה מסוימת של הורות. במקום זאת, המטרה היא לעזור לאבות לגלות ולחזק את ה"אבהות המפרה" שלהם – את הדרך הייחודית, האותנטית והטובה שלהם להיות אבות.

הקשיבו לחוויה הגברית אבהית, הבינו את ההקשרים שמהם הם מגיעים, ותמכו בהם למצוא את הכוחות והדרכים שלהם להיות נוכחים ומשמעותיים בחיי ילדיהם, גם אם זה נראה אחרת ממה שאתן מכירות או מצפות.

ולסיום, נקודה חשובה למחשבה שד"ר פרל הזכיר שעלתה ממחקרים שעשו על גברים אלימים, כזו שנחרטת בזיכרון: יכול להיות שלאבא יהיה קשה מאוד לשמוע שהוא בן זוג לא משהו, אבל אין דבר שיכול לזעזע אותו יותר, ולפגוע בו עמוק יותר, מאשר לשמוע שהוא "אבא חרא". כך לפחות מעידים אותם גברים אלימים.

זה מראה, יותר מכל, כמה הזהות האבהית היא מרכזית ועוצמתית.