בואו נדבר קצת על הכוח שטמון באמנות ובמילים ככלי לריפוי וצמיחה. ואת זה אני אומר בתור אחד שבשבילו לקרוא ספר או ללכת למוזיאון היתה במשך שנים משימה קשה ומאתגרת.
במשך שנים נרתעתי מלגעת בנושא אמנות. כל הידע שלי מסתכם כשמבקשים ממני לצייר בן אדם הוא לצייר כמה קווים עם שתי נקודות בתור עיניים. סוג של מר קו. מה לי ולזה?
אבל השנה בעקבות התואר השני שאני לומד בהנחיית קבוצות באוניברסיטת חיפה נחשפתי לכמה כלים, שהחלטתי שאני מתמודד עם האתגר בלהתנסות בהם, ובאמת - אין מילים - הם מסוגלים לחצוב בסלע - גם עבור הגברים והאבות הכי מסוגרים שיש.
ציור, פוטותרפיה, שירים, בכולם נגעתי השנה.
בסיום אחד המפגשים ביקשתי מקבוצת האבות שיפנו לבת הזוג ויבקשו ממנה לצלם את האבהות שלהם כפי שהיא רואה אותה. לא הרחבתי מה זאת אבהות, ואיך או מה לצלם .השארתי את זה מסתורי ואמורפי.
ביקשתי שבנות הזוג יקחו את הסמארטפון ובמהלך השבוע ימצאו את הרגע לצלם לשניה איך נראה הבעל ברגע שבעיניהן מבטא את האבהות שלו.
לאחר מכן סידרתי הכל במצגת, ובמהלך המפגש הבא הקרנתי את התמונות לכל קבוצת האבות, כאשר בכל פעם שהתמונה מוצגת, האבא נחשף לתמונות של בת הזוג בפעם הראשונה, איך היא רואה את האבהות שלו, ובשלב זה הקבוצה מנסה לתאר מה רואים בתמונה. מה יש בה. מה אין בה. איך נראית האינטראקציה בקשר המשפחתי.
הרגע הזה שאתה פתאום רואה את עצמך בתמונה שלא אתה בחרת. שמבטאת משהו. בין אם זאת תמונה שאתה חושב שהיא מעולה ובין אם לאו, פותח שער לנפש , והשריון נופל.
פתאום שמנו לב שבאותו מפגש לא מעט תמונות מראות איך אנחנו בתור אבות מרגישים כל הזמן עייפים, וחסרי תשומת לב הורית ברגעים לא מבוטלים.
השבוע התחלתי ללמוד "טיפול קבוצתי באמצעים אמנותיים" עם ד"ר תמר סימון.
הרעיון המרכזי בטיפול באמנויות הוא שכל סוגי האמנות - ציור, פיסול, מוזיקה, תנועה, כתיבה - שיש להם יכולת לגעת בנשמה שלנו, לעורר רגשות, מחשבות וזיכרונות. כשאנחנו יוצרים או נחשפים ליצירה, אנחנו נפתחים, מתחברים לעצמנו ולאחרים בדרכים חדשות ועמוקות.
דמיינו מה קורה כשהאמנות הזאת מתרחשת בתוך מעגל קבוצתי. פתאום יש לנו מרחב בטוח ומוגן לחקור, לבטא, לשתף.
וביבליותרפיה? זו בכלל קסם של ממש. הרי כולנו מכירים את ההשפעה שיש לספר טוב, שיר שנוגע בלב, סיפור שמאיר משהו בפנים.
בביבליותרפיה אנחנו לוקחים את זה צעד קדימה. דרך קריאה וכתיבה משותפת אנחנו מתמודדים עם אתגרי החיים, מעלים תובנות, מוצאים משמעות ופתרונות. המילים הופכות למראה, להזדמנות להסתכל פנימה ולהתפתח.
לפני כשבועיים התחלתי להנחות קבוצת הורים לילדים על הרצף האוטיסטי ובמפגש הראשון ביקשתי לנסח את הציפיות שלהם מעצמם, מהקבוצה ומהמנחים ואז לכתוב את זה.
לאחר מכן פתחנו את השיח במעגל לשיתוף (תמונה כאן למטה). אמא אחת אמרה שהיא לא רוצה לשמוע שום ביקורת. רק תמיכה. היא לא רוצה לשמוע שום דבר קשה שנוגע בהורות שלה.
פסח עוד רגע וביקשתי מהאבות שאני מנחה בקבוצה אחרת בכפר סבא לצאת החוצה בסיום המפגש. הדלקנו פחית שימורים וכל אחד זרק לאש פתק קטן עם מה שהיה רוצה לבער מעצמו בשנה הקרובה.
גם אני השלכתי את הפתק שלי. להגיד לכם שאצליח בזה? לא יודע. אני מנסה. אבל החיבוק בסוף של האבות אחד עם השני, הראה שהתרגיל האמנותי הזה יצר אצלם רגש ותחושה טובה.
לא חייבים להיות פריקים של אמנות כדי להשתמש בכלים האלה בטיפול קבוצתי. השנה כן למדתי כמה ערך יש לכלים האלה ביכולת לאפשר לאנשים לשתף מה שבפנים בלב.
נסו גם.