הניו יורק טיימס מפרסם כתבה שמסבירה מעולה למה אני מאמין כל כך בהשתתפות במעגלי גברים. גברים רבים מנתקים קשרים עם חברים טובים אחרי שהם מתחתנים ומביאים ילדים. כך למדתי לזכות בחברים מחדש ולהפיג את הבדידות ניו יורק טיימס • סם גרהם־פלסן 15:33 • 25 ביוני 2025 מעולם לא חשבתי שארגיש בודד. מבית הספר היסודי ועד לסוף שנות ה-20 לחיי היה לי תמיד חוג חברים רחב, שעם רבים מהם נהגתי להיפגש כמעט מדי יום. אחד החברים האלה היה רובּ. נפגשנו במסיבת פיג'מות כשהיינו בני 10 או 11. חששתי להגיע, כי במסיבה

יש ילד שאבא שלו חזק, אבל לילדים שלי יש אבא חלש. אבא שבכה השבוע. שמצא את עצמו מקנא קצת בגברים שהוקפצו למילואים, כי כמה שקשה להם, לפחות הם יודעים מה הם אמורים לעשות. ועכשיו כשהחזירו לשגרה את הילדים שהוא מגדל, וגם את אלה שהוא מלמד בחטיבת הביניים – ילדים שהשגרה היחידה שהם מכירים היא חמש שנים רצופות של מצבי חירום – מה הוא אמור לעשות איתם? עם החיים כאן? עם עצמו? בן ה-5 שלי חושב שאני חזק, אבל השבוע הוא ראה אותי בוכה

שיר. על שבירה. על שריון שלא מצליח להגן. על ילד שלא מצליח להיות גבר. זה ניסיון לשים את הכלים בצד, להניח לרגע את הנשק, ולהודות – נשבר לי

מחקר חדש של טענה זעירא ומצדה בכוראכריס מהאוניברסיטה העברית ("הדי האבל בקרב גברים ונשים ששכלו את אחיהם או אחותם באירועי השבעה באוקטובר") חושף אמת מטרידה על האופן שבו גברים התמודדו עם האובדן הנורא של אח או אחות באירועי ה-7 באוקטובר. הממצאים לא רק מאשרים תפיסות קודמות, אלא צובעים אותן בגוון עז של כאב מושתק ופוטנציאל למצוקה שלא מקבלת מענה. הנתונים לא משקרים: הגברים דיווחו פחות בואו נשים את המספרים על השולחן, כפי שהם עולים מ-444 משתתפי המחקר שאיבדו אח או אחות: פחות מצוקה רגשית גלו

אז החלטת ללכת על זה, לשים את הכסף והזמן על טיפול. כל הכבוד. אבל עכשיו מגיע החלק הקשה: לוודא שאתה לא נופל על מישהו שיגרום לך להרגיש שהיית נשאר בבית. הנה כמה "דגלים אדומים" שצריך לשים לב אליהם, במיוחד לאור העובדה שטיפול אמיתי קורה כשמישהו מסוגל לפגוש אותך באמת, גם כשאתה מביא את כל ה"אקשן" שלך לחדר: "המתנצח הסדרתי": אתה מעלה קושי, ביקורת, או סתם בוחן אותו קצת, והוא מיד מתגונן, מסביר את עצמו לדעת או מנסה "לנצח" אותך בוויכוח אינטלקטואלי. במקום להבין מה אתה מביא, הוא עסוק בלהוכיח ש

הטקסט נכתב על ידי פוליטיקלי קוראת ומועתק לכאן במלואו תוך ציון קרדיט מלא. נטפליקס שיווקו את "התבגרות" כסיפור על נער בן 13 שנעצר באשמת רצח. המבקרים הציגו אותה כסדרה על הורות וחרדות הוריות. אבל בעצם – זו סדרה שכל כולה עוסקת במשבר הגבריות בעידן המודרני. במרכזה סיפורם של גברים שנולדו לעולם שבו גבריות הוגדרה באמצעות שליטה, הדחקה רגשית ואלימות, ומוצאים את עצמם מנסים לגדל דור חדש של בנים בתוך מציאות שבה המודלים הישנים התערערו – אך טרם התגבשו חדשים במקומם. אדי, האב בסדרה, שגדל תחת

בואו נדמיין רגע סצנה: אתה בפאב, או בסלון של חבר. החבר שלך צועק על בת הזוג שלו. לא בקטנה. ממש משפיל. היא נבוכה. אתה שותק. כולם שותקים. עכשיו תעצום עיניים ותחזור לסצנה – האם אתה אומר משהו? מצמצם מבט? מניח יד? או מחכה שזה יעבור? אם אתה כמו רוב הגברים – אתה לא תתערב. זה לא דימוי. אלה הנתונים. בסקר עצום שנערך באוסטרליה (NCAS 2017), גילו שכשחבר משפיל את בת הזוג שלו בפומבי: רבע מהגברים לא יעשו כלום. עוד 22% ירגישו רע – אבל לא יידעו מה לעשות. וכשמדובר ב”רק בדיחה סקסיסטית”? כמעט מחצית

"כשהייתי בגיל ההתבגרות, אני ואבא שלי היינו נוהגים לריב כל הזמן. ממש על כל דבר. היה לי בזמנו שיער מאוד ארוך, הגיע לי כבר עד הכתפיים... הייתי בן 17 או 18, ושמע, הוא שנא את העניין שלי עם השיער. הריבים אתו היו כבר כל כך קשים עבורי, שפשוט ביליתי ימים ולילות שלמים מחוץ לבית. בתקופות הקיץ זה לא היה כל כך נורא, היה חם והחברים שלי בילו מחוץ לבית גם כן. אבל בתקופות של חורף, אני זוכר את עצמי עומד באמצע הרחוב, ונחנק מרוב תחושת קור. כשהרוח הייתה מאוד חזקה, הייתי נכנס להסתתר מפניה בתא טלפו

בימים אלה אני לומד לתואר שני בהנחיית קבוצות. אחת המשימות שלנו היא לסכם את הפרקים של הספר "התיאוריה והפרקטיקה של פסיכותרפיה קבוצתית" של אירווין ד' יאלום. אז אם כבר אני צריך להגיש על זה מאמר קצר אקדמי, למה שלא אהפוך את זה לפוסט, ואלמד אתכם משהו חדש, שנוגע לגברים ואבהות. אחד המושגים החשובים בטיפול הקבוצתי מכונה " כאן ועכשיו ". יאלום מתמקד בחשיבות של חוויות רגעיות ואמיתיות בין חברי הקבוצה, ומדגיש את הצורך לשלב בין הרגש לאינטלקט בתהליך הטיפולי. הקבוצה כמיקרוקוסמוס של החברה לאחר מכ

שיר יפהפה שמצאתי (קרדיט: מורי לידר) ארור אתה, גבר בצפורן שמיר חרטו על אבני ליבך: אל תבכה אל תכאב אל תביע תהיה חזק תהיה גיבור אל תוותר תתגבר אל תתן לאיש לצחוק עליך להשפיל אותך לרמוס אותך תהיה גבר, גבר צא להלחם באויב בעולם הפקר את גופך עמוד מול המוות והאימה פנים מול פנים ואז תחזור תפרנס תרוויח תדאג היה אבא טוב בעל מכיל מאהב קשוח רק אל תתלונן אל תסדק לנו, גבר ואל תשבר ואם תשבר אל תראה את זה אל תדבר את זה פשוט שתה איזה משהו עשן איזה משהו בלע איזה משהו, כך בראנו אותך הסללנו אותך ל

מה קורה לגבר שמשתף משהו אישי? קשה לי להסביר לכם מה קורה לגבר שמשתף משהו אישי. באמת, זה מסוג הדברים שאתה צריך לראות ולחוות, כמישהו עושה זאת לידך. אבל הכוח של זה. אלוהים, הכוח של זה. במפגש מעגל גברים האחרון, נכחתי בזה שוב. בשלב שנקרא "מה נשמע" או "בדיקת דופק", מישהו שיתף חווייה שריגשה אותו ואת האחרים. הסתכלתי עליו וראיתי את עצמי. את הרגע הזה לפני בערך כשנה שבו במעגל גברים שאני עברתי, במסגרת תוכנית הנחיית מעגלי גברים, היה רגע מסוים שבו שאלו מי רוצה לתפוס את המרחב. כלומר מי רוצה

באופן עגום, גם כחברה, יותר אינטואיטיבי לנו לשמוע גבר אומר שהוא צריך זיון מאשר גבר שאומר שהוא צריך חיבוק, אוזן קשבת או כתף רכה. מדוע החתירה לחדירה היא טרגדיה עבור גברים רבים? https://www.haaretz.co.il/family/2022-08-18/ty-article/.premium/00000182-aa7d-d537-ada6-bb7fc1530000?fbclid=IwAR2JW1svYLoR_TtbjuTjgCJlNWYMiV96H0OLAjxP9THMZuDW4eXzO68IUKw