נו, אז ישבתם אתמול עם הילדים בתוך הממ"ד? איך היה? אם כבר מצאתם את עצמכם סגורים עם המשפחה, מנסים לתמרן בין חרדות, אזעקות וילדים שקופצים על הקירות – מה דעתכם לשמוע מה לפסיכולוגיה יש להגיד על התפקוד שלכם כאבות ברגעים האלה? 1. אם הרגשתם בממ"ד שהלחץ שלכם מרקיע שחקים (לפעמים אפילו יותר מזה של בת הזוג שלכם) – אתם ממש לא לבד. כדי להבין למה השהות הדחוסה הזו מקפיצה לכם את הפיוז, כדאי להסתכל על מעבדת הלחץ הכפויה הקודמת שלנו: סגרי הקורונה. מחקר ישראלי שבדק הורים לפני פרוץ המגפה ובשיא הסג

בגיל 16, כשתלמידים אחרים בשכבה שלו התעסקו בדייטים או במבחני נהיגה, פליקס (שם בדוי) התעסק בעיקר בהישרדות. זה לא היה מסע הישרדות בטבע, אלא כזה שהתרחש בתוך החדר הסגור שלו, מול תאורת הלד הכחולה של המחשב. מה שהתחיל כבריחה תמימה מרגעי לחץ בחיים האמיתיים, הפך לאורך השנים לצלילה חופשית אל תוך עולם דיגיטלי ששאב ממנו הכל. פליקס לא חיפש הרפתקאות; הוא חיפש יציבות. עבורו, משחקי הרשת והצ'אטים היו התרופה היחידה לבדידות, ולפעמים, כפי שהודה מאוחר יותר, הסיבה היחידה שלו בכלל לצאת מהמיטה. אבל ל

יש ילד שאבא שלו חזק, אבל לילדים שלי יש אבא חלש. אבא שבכה השבוע. שמצא את עצמו מקנא קצת בגברים שהוקפצו למילואים, כי כמה שקשה להם, לפחות הם יודעים מה הם אמורים לעשות. ועכשיו כשהחזירו לשגרה את הילדים שהוא מגדל, וגם את אלה שהוא מלמד בחטיבת הביניים – ילדים שהשגרה היחידה שהם מכירים היא חמש שנים רצופות של מצבי חירום – מה הוא אמור לעשות איתם? עם החיים כאן? עם עצמו? בן ה-5 שלי חושב שאני חזק, אבל השבוע הוא ראה אותי בוכה