למה הגברים של המחר נעלמים בתוך המסך

בגיל 16, כשתלמידים אחרים בשכבה שלו התעסקו בדייטים או במבחני נהיגה, פליקס (שם בדוי) התעסק בעיקר בהישרדות. זה לא היה מסע הישרדות בטבע, אלא כזה שהתרחש בתוך החדר הסגור שלו, מול תאורת הלד הכחולה של המחשב. מה שהתחיל כבריחה תמימה מרגעי לחץ בחיים האמיתיים, הפך לאורך השנים לצלילה חופשית אל תוך עולם דיגיטלי ששאב ממנו הכל. פליקס לא חיפש הרפתקאות; הוא חיפש יציבות. עבורו, משחקי הרשת והצ'אטים היו התרופה היחידה לבדידות, ולפעמים, כפי שהודה מאוחר יותר, הסיבה היחידה שלו בכלל לצאת מהמיטה. אבל לתרופה הזו היה מחיר כבד. הלילות הלבנים הפכו לימים שמרגישים כמו ערפל סמיך, מצב שבו שום דבר לא באמת מתפקד והריכוז פשוט מתפוגג.

הסיפור של פליקס הוא לא מקרה בודד, אלא הצצה למציאות שקופה שמתרחשת באלפי חדרים סגורים. בעוד שהמצוקה של נערות מקבלת לעיתים קרובות ביטוי חיצוני וברור, הבנים נוטים לשקוע אל תוך מה שחוקרים מכנים "אלם רגשי". הם נוכחים-נפקדים, לכודים בתוך מעגל קסמים של חוסר שינה, ירידה בלימודים ובידוד חברתי, עד שהם מגיעים לנקודה שבה הם שואלים, בדיוק כמו שפליקס שאל את המורה שלו ברגע של שבירה: "מה עוד אני אמור לעשות?".

כשהסטטיסטיקה פוגשת את החדר הסגור

המספרים שמאחורי התופעה הזו מטרידים לא פחות מהסיפורים האישיים. לפי "מדד בתי הספר הגרמני" של קרן רוברט בוש, כחמישית מהצעירים כיום (כ-20%) מעידים על כך שהם חווים לחץ נפשי משמעותי, ושיעור דומה מדווח על רמת רווחה נפשית נמוכה מאוד במסגרת הלימודים. נתונים אלו מקבלים משנה תוקף במחקריה של נינה יורדיס, פסיכותרפיסטית לילדים ונוער, שטיפלה בפליקס ותיעדה את המקרה בספרה. פליקס הגיע אליה כשהוא צורך כ-9 שעות מסך ביום בממוצע, נתון שקפץ עוד יותר בסופי שבוע. הוא ענה על כל הקריטריונים של דיכאון קליני ובמקביל פיתח התמכרות קשה למשחקי מחשב.

הסוציולוג קלאוס הורלמן, שליווה מחקרי נוער ב-25 השנים האחרונות, מסביר שהתחושה הרווחת בקרב צעירים רבים היא של חוסר ודאות לגבי מושג הגבריות. רבים מהם מרגישים שהם נמצאים ב"צד המפסיד" של השינויים החברתיים. הפער הסטטיסטי בולט במיוחד כשמסתכלים על מחקר ה-DAK* (מחקר DAK או בשמו המלא: DAK-Gesundheit Study) הוא מחקר אורך (Longitudinal study) גרמני רחב היקף, העוקב אחר דפוסי התנהגות ובריאות בקרב ילדים ובני נוער. המחקר מבוצע על ידי חברת ביטוח הבריאות הגרמנית DAK-Gesundheit בשיתוף עם המרכז הרפואי האוניברסיטאי המבורג-אפנדורף (UKE). בעוד שרק 1.9% מהנערות סובלות מהפרעת גיימינג שדורשת טיפול, בקרב הבנים המספר מטפס ל-4.8% – יותר מפי שניים. כשצוללים עמוק יותר לתוך המרפאות המתמחות בהתמכרויות אינטרנט, התמונה הופכת לחד-משמעית: כ-99% מהמטופלים שם הם בנים.

אלם רגשי ומסכות של תוקפנות

אחת השאלות הגדולות היא מדוע המצוקה הזו נותרת סמויה זמן רב כל כך. התשובה טמונה בדרך שבה בנים מחונכים לבטא כאב. נערות נוטות להחצין את הסבל שלהן בדרכים שהסביבה מזהה מהר יותר – בכי, הפרעות אכילה או פגיעה עצמית. בנים, לעומת זאת, סובלים מאותו "אלם רגשי", חוסר יכולת בסיסית לתת שם למה שעובר עליהם. במקום לדבר על עצב, הם מראים עצבנות, אדישות או תוקפנות. הסביבה, מצדה, נוטה לפרש את ההתנהגות הזו כבעיית משמעת או חולשת אופי, ולא כזעקה לעזרה.

המשבר הזה זוחל פנימה בשקט. הוא מתחיל בירידה בריכוז, ממשיך בביטול מפגשים עם חברים ונטישת חוגי ספורט, ומסתיים בנסיגה מוחלטת לתוך החדר. הדיגיטל הופך למקלט המושלם כי הוא מציע שליטה, הצלחה מיידית ותחושת שייכות שבני נוער כמו פליקס לא מוצאים בבית הספר. בקהילות הגיימינג הם זוכים להערכה, ושם הם מוצאים אנשים ש"באמת מבינים אותם". מחקרים אפילו מראים שגברים צעירים מרגישים נוח יותר להיפתח מול צ'אטבוטים מאשר מול בני אדם, פשוט כי המכונה לא שופטת אותם.

הדרך חזרה אל העולם האמיתי

אז איך יוצאים מהבור הזה? המומחים מדגישים שהפתרון הוא לא טיפול בהתמכרות במובן הצר של המילה, אלא בניית שפה רגשית מאפס. הטיפול בפליקס לא התמקד רק בניתוק הראוטר, אלא בשאלה מה חסר לו בחיים האמיתיים שגרם לו לברוח למסך. עבור בנים, הדרך לריפוי עוברת דרך התנסויות מעשיות ולא רק דרך שיחות תיאורטיות על רגשות. הם צריכים להרגיש שהם מסוגלים להצליח בעולם האמיתי מבלי להיכשל מיד.

המניעה מתחילה הרבה לפני גיל ההתבגרות. הורלמן ויורדיס מסכימים שהמפתח הוא בניית בסיס של אמון שמאפשר לבנים להרגיש שמותר להם להיות פגיעים. הורים צריכים ללמוד להקשיב למצוקה מבלי לנסות לתקן אותה מיד עם עצות פרקטיות. במקום להציב חוקים נוקשים שמובילים רק לפיצוצים, המומחים ממליצים על מעורבות פעילה בעולמם הדיגיטלי של הילדים – להבין מה הם עושים שם, למה זה מושך אותם, ולחזק את האלטרנטיבות במציאות.

הסיפור של פליקס מסתיים באופטימיות זהירה. הטיפול היה כואב, אבל הוא עבד. הוא מצא את הדרך חזרה לשגרה, למערכות יחסים אנושיות ולחיים שמתרחשים מחוץ למסך. הוא למד שהגבריות שלו לא נפגעת כשהוא מודה בכך שהוא סובל, ושהתשובה לשאלה "מה עוד אני אמור לעשות?" נמצאת לפעמים פשוט ביכולת לבקש עזרה. הטיפול שצריך "לדבר גברית"

התובנות מהמקרה של פליקס ומחקרים דומים מולידים מושג שמשנה את כללי המשחק: טיפול רגיש מגדר. המשמעות היא להפסיק לצפות מנערים ומגברים להתיישב על הכורסה ולשפוך את הלב באותה דרך שבה נערות עושות זאת. טיפול כזה מכיר בכך שדיכאון גברי לא תמיד נראה כמו עצב; הוא נראה כמו התפרצות זעם, כמו התמכרות למסך או כמו שתיקה ארוכה. המטרה היא לא לשבור את הגבריות של הנער, אלא להשתמש בה ככלי. במקום לנסות לחלץ ממנו מילים בכוח, המטפלים משלבים פעולה, יצירה או עבודה עם הגוף, ומייצרים מרחב שבו פנייה לעזרה היא לא סימן לחולשה או כישלון גברי, אלא צעד של אומץ ושליטה בחיים.

ומה קורה בחדרים הסגורים בישראל?

כאן בארץ, המציאות הישראלית מוסיפה שכבת לחץ ייחודית לנערים כמו פליקס. בתוך סיר הלחץ המקומי – עם הצל המלחמתי התמידי, השירות הצבאי שמתקרב באופק והציפייה להיות צבר חסון ושורשי – המצוקה השקטה הופכת למסוכנת עוד יותר. המענה בישראל מתחיל להשתנות, עם צמיחתן של קבוצות ייעודיות לנערים ומעגלי גברים צעירים, המאפשרים להם לפרוק את המטען בסביבה בטוחה. עבור נער ישראלי בן 16 שמרגיש שהוא הולך לאיבוד בתוך הפורטנייט או הדיסקורד, הפתרון לא נמצא רק בקליניקה, אלא ביכולת של המערכת המקומית – מההורים ועד תנועות הנוער והמורים – להבין שמתחת למעטה האדישות או הציניות, מסתתר נער שפשוט צריך מישהו שילמד אותו מחדש את השפה של הרגש, בלי שירגיש שהוא מאבד את הזהות שלו בדרך. מקור: Der Spiegel (דר שפיגל) אוגוסט 2024, תחת הכותרת: "Erschöpfung, Sprachlosigkeit, Flucht in die digitale Welt" (תשישות, אלם, בריחה לעולם הדיגיטלי). המאמר מבוסס על מחקריהם של הפסיכותרפיסטית נינה יורדיס, החוקרת איזבל ברנדהורסט והסוציולוג קלאוס הורלמן.