תפסיקו כבר להחזיק מעמד: מה שגברים יודעים ונשים מסרבות ללמוד

לא יכולתי יותר. היה לי פעוט לרדוף אחריו, תינוק להאכיל, בית לנהל, ספר לכתוב. גוף שלא הכרתי, וחיים שהרגשתי שהם חונקים אותי. רק רציתי שהכול יעצור.

אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני נתקלת במה שאני קוראת לו, באופטימיות, מכשול: עבדתי קשה יותר.

יש סוג מסוים של אישה (אני) שאוהב אתגר טוב. אנחנו עובדות בעבודה. אנחנו עובדות בבית. אנחנו מתאמנות. אנחנו עובדות למען המשפחה והחברים. אנחנו עושות את העבודה גם בטיפול. ואנחנו מאמינות שעם כל המאמץ הזה, בסוף הכול יסתדר. שאנחנו מסוגלות לעשות דברים קשים.

ומה עם גברים? למרות כל הסיפורים על "תיקח את זה כמו גבר", גברים פורשים לא מעט, בעיקר כשהתנאים קשים והסיכון גבוה. ב-2018 צפיתי במרתון בוסטון במזג אוויר קשה, ושמתי לב (ואחר כך גם אימתתי) שנשים החזיקו מעמד בשיעורים גבוהים יותר מגברים. מחקר מאוחר יותר, של כמעט מיליון רצי מרתון, מצא שגברים נוטים יותר לקרוס. כתבתי על זה מאמר ב"טיימס", עם הכותרת המנצחת "למה גברים פורשים ונשים לא".

לא כל הגברים, מובן מאליו. וגם לא כל הנשים. אבל הנטייה הזו מגובת במחקר: תחת לחץ, נשים מאטות אבל מסיימות. גברים תחת לחץ הולכים לקיצוניות - לוקחים יותר סיכונים, ויוצאים עם כלום או עם הכול. זה מתיישב עם מה שריצ'רד ריבס, חוקר גבריות, אומר על האופן שבו מגדלים אותנו: בנים הם כמו סחלבים - עדינים, מוגנים. בנות, הוא אומר, הן כמו שן הארי. קשוחות באופן מפתיע.

ברוב חיי הייתי שן-ארי-שמתה-בשמחה-בניסיון. אם מישהו ניסה לעזור לי להעלות את המזוודה לתא מעל המושב, סירבתי - והתגאיתי בזה. בתיכון ביליתי את סופי השבוע בלימודים לבחינת ה-SAT, ואז יצאתי לרוץ סיבובים על המסלול. מעל השולחן תליתי פוסטר: "כאב הוא זמני. גאווה היא לנצח". נכון, הפסדתי באותם מירוצים. לא צלחתי את אותו מבחן. אבל איזה אלוף עתידי לא סופג קודם תבוסה?

ואז הנה אני, ממש בעיצומן של שנות הארבעים. אמורה לקצור את פירותיה של עבודת חיים קשה - ובמקום זה דוחפת בטירוף, חזק יותר ככל שנכשלתי יותר.

עכשיו אני חושבת שהגברים האלה עלו על משהו שהחמצתי. יותר מדי נחישות עלולה לפעול נגדנו. חשבתי שהנכונות שלי לדחוף, לא משנה מה, היא אמיצה. אפילו מוסרית. אבל מה הטעם להתגבר על כל מכשול, אם המאמץ משאיר אותך מותשת ותקועה? במרתון יש קו סיום. בחיים אפשר לטחון לנצח.

החברה מפציצה אותנו במסרים של התמדה, ונשים כמוני הן חסידות נלהבות - ומסוגלות - של דוגמת "לעולם אל תוותרי". אולי היינו מרוויחות מלצאת מזה, אבל אנחנו פוסלות את האפשרות עוד לפני שאנחנו בכלל שוקלות אותה. ואז אנחנו משלמות את המחיר. אנחנו מתחילות כשיני ארי גמישות, אבל מה הטעם בזה אם זה רק מכין אותנו להירמס?

נשים חיות יותר מגברים, בממוצע. אבל אנחנו לא בהכרח חיות טוב יותר. שיעורי הדיכאון והחרדה שלנו - והמרשמים לבריאות הנפש שמגיעים איתם - מזנקים הרבה מעל אלה של הגברים. ובעוד ששתייה בעייתית הולכת ופוחתת בארצות הברית באופן כללי, אצל נשים בשנות השלושים והארבעים היא דווקא עלתה משמעותית בשנים האחרונות. בדיוק בשנים שבהן אנחנו מתמודדות עם הלחצים של קריירה, אימהות ונישואין. שימוש באלכוהול כטיפול עצמי נפוץ במיוחד בקרב נשים בעלות הכנסה גבוהה: נשים שיכולות להרשות לעצמן עזרה, אבל לא בהכרח לוקחות אותה.

הנטיות שלנו להוריד את הראש מתחילות מוקדם. כשחוקרים בחנו איך ילדים מגיבים לשיטות הוראה שלא עובדות, הם מצאו שבנים נטו לנטוש גישות שלא הובילו לשום מקום ולחפש אפשרויות טובות יותר. בנות נטו להמשיך לציית להוראות, גם כשהן הובילו אותן לכישלון. בנות לומדות לעבוד. בנים לומדים לנצח.

נשים מסיימות תיכון ואוניברסיטה בשיעורים גבוהים יותר מגברים. אבל ברגע שאנחנו נכנסות לשוק העבודה, הסיכוי שלנו להגיע לדרג הבכיר ביותר נמוך יותר. וכן, לזה יש הרבה הסברים. (הפטריארכיה עולה על הדעת.) אבל תראו איך אנחנו מגיבות: חוקרים עקבו אחרי כמעט 30,000 עובדים בדרך לניהול, ומצאו שכשנשים עוקפו בקידום, הן נטו יותר להישאר בחברה מאשר גברים במצב דומה. הגברים נטו יותר ללכת. והם תוגמלו על כך - קיבלו הטבות שימור איפה שהיו, או עזבו.

נשים נוטות יותר להישאר בענפים מתכווצים ובתפקידים בשכר נמוך יותר. לפי מכון מקינזי העולמי, עד 2030 פחות משני שלישים מהנשים יעבדו בענפים גדלים, לעומת יותר משלושה רבעים מהגברים. נועם שייבר הסביר את זה לאחרונה ב"טיימס": "משרה נעשית גרועה יותר בדרך כלשהי - נניח שהיא משלמת פחות, או נעשית מתישה או מונוטונית או פחות יוקרתית - ובשלב הזה גברים מתעניינים פחות לעסוק בה. אז המעסיקים פונים לנשים כדי למלאות את השורות". שווה לנו לזכור: גם אנחנו יכולות לחפש עבודה במקום אחר.

נשים מחזיקות מעמד הרבה זמן בזוגיות גרועה. "דייטינג זה קשה", אולי נשכנע את התקרה בשלוש לפנות בוקר. אישה שמסיימת דברים מוקדם? בררנית מדי. גבר שמבין במהירות שהוא לא מעוניין? יש לו סטנדרטים. ואותו דבר אחרי החופה: כך הרבה מאיתנו בוחרות בפרישה שקטה מהנישואין במקום להגיש בקשת גירושין. למה לעזוב, כשאפשר פשוט להתאזר בסבל?

בחודש שעבר שיתפה ראש ממשלת יפן, סאנאה טאקאיצ'י, שהיא בילתה סוף שבוע של חג בקריאה חוזרת של מסמכי מדיניות ובפינוי תיבת הדואר שלה. גם מצאה זמן לגהץ את התחתונים שלה. בסך הכול צברה חמש שעות שינה - במקום "אפס עד שלוש" הרגילות שלה.

גבר שבוחר לנוח כנראה בכלל לא חושב על הבחירה הזו כעל פרישה. אבל בשביל נשים, שתי האפשרויות מרגישות מובנות מאליהן ככישלון: לקחת את המנוחה - ולהרגיש אשמה, או לוותר על המנוחה - ולהרגיש מותשת. וכועסת.

הבדיחה היא על חשבוננו. החיים שלנו לא יימדדו לפי כמה מאוחר נישאר ערות כדי לענות על כל המיילים. אנחנו שוכחות שלשרוד זה לא אותו דבר כמו להצליח.

לוותר על דברים שלא עובדים הוא הדרך היחידה למצוא דברים שעובדים יותר טוב - או להגיע רחוק יותר מבעבר. אם נתייחס לפרישה ולהתמדה כאל היפוכים, נפסיד.

בשנה שעברה ניגבתי את הקיא של בני בן השלוש מהשמלה, כשהיומן קפץ לי על הטלפון. בלוח הזמנים: ראיון היכרות עם הבן של שכן של דודה של חברה (או משהו כזה), והופעה בפאנל מקוון שבו הייתי מיותרת לחלוטין. יכולתי לבקש ממישהו אחר לעשות את הדברים האלה. אפילו טוב יותר - פשוט לסרב. במקום זאת עשיתי הכול. (איזו גיבורה!) ולא עשיתי שום דבר מזה טוב.

במבט לאחור אני מבינה: נשים כן פורשות. כל הזמן. אנחנו פורשות מעצמנו.

אני לא מעמידה פנים שיש לי פתרון קסם. אני לא יכולה לגרום לגברים לפרוש פחות, ולא לפתור את הקפיטליזם. אבל אני כן יכולה לזהות שבדיוק כמו שפרישה היא בחירה - גם אי-פרישה היא בחירה.

עכשיו, כשאני טוחנת ומשוכנעת שקו הסיום נמצא במרחק דחיפה אחת, אני שואלת את עצמי שאלה פשוטה: למה אני עדיין עושה את זה? "כי אני יכולה" לא אומר אוטומטית שאני חייבת.

הערה אישית ממני: המאמר הזה עוסק בנשים, אבל אי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב עלינו, הגברים. נכון שאנחנו יודעים לפרוש. אבל כאן בדיוק מסתתר הפרדוקס: במקום האחד שבו פרישה הייתה באמת מצילה אותנו - פרישה מהשריון, מהאגו, מהאני מסתדר לבד - אנחנו פתאום נזכרים להילחם עד טיפת הדם האחרונה. במעגל הגברים שאני מנחה אני רואה את זה קורה: גברים שמוותרים בקלות על קריירות, קשרים וחלומות, מתבצרים עד הסוף רק כדי לא להודות שהם צריכים עזרה. אולי האומץ האמיתי הוא לא להחזיק מעמד בכוח וגם לא לברוח, אלא פשוט להניח את הנשק ולהיכנס לחדר. שווה שאלה למעגל הבא.

מאמר הדעה של לינדסי קראוס מהניו יורק טיימס, בתרגום מלא לעברית. פורסם במקור באנגלית ב-30 באוגוסט 2026 תחת הכותרת "Men Are Onto Something. Quitting Is Great" (במהדורת הדפוס: "The Case for Quitting Like a Man"). למאמר המקורי: https://www.nytimes.com/2026/08/30/opinion/women-men-gender-quit.html

לינדסי קראוס היא מחברת הספר "הטיעון בעד פרישה" (The Case for Quitting), שייצא לאור בקרוב וממנו לקוח המאמר הזה בעיבוד. היא הייתה עורכת בכירה במחלקת הדעות של הניו יורק טיימס, שם הסיקור שלה על ספורט נשים סייע להביא זכויות אמהות לספורטאיות מקצועיות, והייתה אחראית על סרט הטיימס זוכה האוסקר.

מקור: Crouse, L. (2026, August 30). Men Are Onto Something. Quitting Is Great. The New York Times. https://www.nytimes.com/2026/08/30/opinion/women-men-gender-quit.html