הבעיה היא לא שגברים לא מדברים. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים להקשיב

הוא יושב במעגל גברים, ידיים שלובות, מבט לרצפה.

אני לא יודע לדבר על רגשות, הוא אומר.

אבל אז הוא ממשיך לדבר עוד 20 דקות. על העבודה שלא נותנת לו לנשום. על הלילות שבהם הוא מתעורר ב-3 בבוקר ומתחיל לחשוב על המשכנתה שהם לקחו בבנק מזרחי. על הילד ששאל אותו למה הוא תמיד כועס. על הרגע שבו הוא נכנס הביתה וכבר מהדלת מרגיש שכולם צריכים ממנו משהו. ועל הפעם ההיא שבה הלך לטיפול, ישב מול מטפלת, שמע את השאלה ומה זה גורם לך להרגיש?, ולא ידע מה היא רוצה ממנו.

הוא דווקא יודע לדבר.

הוא פשוט לא מדבר בשפה שחדר הטיפול מצפה ממנו לדבר בה.

הפער הזה עומד במרכז מחקר שפרסמו בשנת 2026 אנוראג שקהאר ומוסאוונקוסי סאורומבה בכתב העת Psychology of Men & Masculinities. החוקרים ניתחו 7,971 תגובות לסרטון יוטיוב שכותרתו Why Therapy Sucks For Men, סרטון שעסק בחסמים שגברים פוגשים בטיפול נפשי. במקום להזמין גברים לשאלון או לראיון מובנה, החוקרים נכנסו למקום שבו גברים כבר דיברו מרצונם. הם אספו את התגובות, הסירו פרטים מזהים, וניתחו את השיחה באמצעות שילוב של כלים ממוחשבים וקריאה איכותנית . הם בדקו את הטון הרגשי של התגובות, את הנושאים שחזרו בהן, את הרגשות שהופיעו בשפה ואת הדפוסים התרבותיים שעלו מתוך הסיפורים האישיים.

הם מצאו משהו שחשוב לומר בקול: גברים אינם בהכרח מתנגדים לעזרה. לעיתים קרובות הם מתנגדים לצורה שבה מציעים להם אותה.

זו הבחנה דקה, אבל משמעותית. במשך שנים השיח על בריאות הנפש של גברים התמקד במה שאין בהם. הם אינם מדברים. אינם משתפים. אינם פונים לעזרה. אינם יודעים לתת שם לרגשות. אינם מוכנים להיות פגיעים. זו רשימה ארוכה של חסרים, שבסופה עומד גבר אחד ומקבל מסר פשוט: הבעיה היא אתה.

אבל המחקר מציע להפוך את נקודת המבט. במקום לשאול רק מה חסר לגבר, אפשר לשאול מה חסר במערכת שפוגשת אותו. האם השפה הטיפולית מתאימה לאופן שבו הוא למד לתקשר? האם המסגרת מאפשרת לו להרגיש שהוא עדיין אדם בעל כוח ובחירה? האם המטפל מבין ששתיקה, פתרון בעיות או רצון לפעול אינם בהכרח היעדר עולם רגשי? ואולי, כשגבר אומר אני לא יודע לדבר על רגשות, הוא אינו אומר שאין לו רגשות. אולי הוא אומר שמעולם לא לימדו אותו איך להחזיק אותם מול אדם אחר בלי להרגיש שהוא מאבד משהו מעצמו.

כדי להבין את זה, צריך לחזור אל הילדות. רוב הבנים אינם נולדים אדישים לכאב. הם בוכים, נבהלים, נצמדים, מבקשים יד ומחפשים נחמה. אבל בשלב מסוים מתחיל השיעור. לפעמים הוא נאמר במפורש ולפעמים הוא עובר במבט, בצחוק או בשתיקה.

אל תבכה.

תתגבר.

לא קרה כלום.

תהיה חזק.

מה אתה ילדה?

השיעור הזה אינו מלמד את הילד שאין לו רגשות. הוא מלמד אותו שלרגשות יש מחיר. הוא לומד אילו רגשות מותרים ואילו רגשות מסוכנים. כעס יכול להיתפס ככוח. פחד עלול להיתפס כחולשה. תחרותיות יכולה לזכות בהערכה. צורך בקרבה עלול לעורר מבוכה. בהדרגה הילד אינו רק מסתיר את מה שהוא מרגיש מאחרים. הוא לומד להסיר את החוויה הרגשית מן השפה שבה הוא מבין את עצמו.

אחד המושגים המרכזיים שהחוקרים משתמשים בהם הוא גבריות שברירית, או Precarious Manhood. לפי התיאוריה הזאת, גבריות נתפסת בתרבויות רבות כמעמד חברתי שאינו ניתן לאדם אחת ולתמיד. צריך להרוויח אותו, להוכיח אותו ולשמור עליו. הוא יכול להיפגע או להישלל כאשר הגבר אינו מצליח לעמוד בציפיות של עצמאות, שליטה, קשיחות ויכולת לפרנס או להגן. בתוך מערכת כזאת, בקשת עזרה אינה תמיד פעולה ניטרלית. היא עלולה להרגיש כהודאה בכך שאינך עומד בתפקיד שהוקצה לך.

המחקר מחבר את הרעיון הזה לתיאוריה נוספת, המכונה לחץ תפקידי מגדר. הרעיון הבסיסי הוא שתפקידי מגדר נוקשים אינם רק כללים חברתיים. הם יכולים להפוך למקור של מתח נפשי. גבר שמרגיש שאינו עומד בתפקיד המפרנס, המגן או האדם שתמיד יודע מה לעשות עלול לחוות בושה, איום או כישלון. אבל אותה מערכת של נורמות גם מקשה עליו לפנות לעזרה, מפני שפנייה כזאת דורשת ממנו להודות שאינו מסתדר לבדו. כך נוצרת מלכודת: הציפייה להיות חזק יוצרת מצוקה, והציפייה להסתדר לבד מונעת ממנו לקבל עזרה בהתמודדות איתה.

מחקרים קודמים כבר הצביעו על הקשר בין היצמדות לנורמות גבריות מסורתיות לבין עמדות שליליות יותר כלפי פנייה לעזרה נפשית. במאמר מצוין גם כי כ־60% מהגברים הבוגרים המתמודדים עם דיכאון, חרדה או אובדנות אינם פונים לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, וכי במדינות בעלות הכנסה גבוהה גברים מהווים יותר מ-75% ממקרי ההתאבדות. הנתונים אינם מוכיחים שכל גבר שנמנע מטיפול עושה זאת בגלל תפיסות של גבריות, אבל הם מחייבים אותנו לבדוק כיצד התרבות הגברית והמבנה של שירותי בריאות הנפש נפגשים.

המפגש הזה מתרחש באופן מוחשי בחדר הטיפול. במודל הטיפולי המקובל קיימת לעיתים הנחה שלפיה אדם צריך לזהות רגש, לתת לו שם, להתבונן בו ולדבר עליו. זו אינה הנחה פסולה. עבור רבים זו דרך חשובה ומועילה. אבל גברים שחונכו להתרחק משפה רגשית מגיעים לחדר בלי הכלים שהמסגרת מצפה מהם להפעיל. כאשר המטפל שואל גבר מה אתה מרגיש?, הגבר לא תמיד שומע הזמנה. לפעמים הוא שומע מבחן שלא לימדו אותו להתכונן אליו.

אחת התמות המרכזיות שעלו מתוך אלפי התגובות היא מה שהחוקרים מכנים חוסר התאמה בתקשורת הטיפולית. גברים רבים תיארו קושי לבטא במילים את מה שמתחולל בתוכם. הם דיברו על העדפה לחיבור דרך ניסיון משותף, משימה מעשית או פתרון בעיה. אחד המגיבים כתב שכאשר ניסה לתאר את רגשותיו ואת הסתירות שבתוכו, התקשה להשלים אפילו משפט אחד. התגובה קיבלה יותר מ־7,000 סימוני אהדה. מגיב אחר כתב שהדרך הטובה ביותר שבה גברים יכולים לעזור זה לזה היא באמצעות חיבור מתוך ניסיון, לא באמצעות משחקי שפה. גם התיאור הזה קיבל אלפי סימוני לייק.

קל לקרוא את הדברים האלה ולומר: הנה, גברים שוב בורחים מהרגש אל הפעולה.

אבל אולי זאת מסקנה נוחה מדי.

אולי פעולה אינה תמיד בריחה מהרגש. לפעמים היא הדרך להגיע אליו.

אחד המגיבים תיאר מטפל שלא התעקש לשבת איתו בחדר. במקום זאת הם יצאו להליכות. לדבריו, המטפל הזה הציל את חייו. מגיבים אחרים תיארו כיצד הרמת משקולות, רכיבה על אופניים, עבודה בסדנה, תזונה מסודרת, שינה או שהייה עם קבוצת חברים סייעו להם יותר משיחות טיפוליות שלא הרגישו מותאמות. תגובה שבה אדם כתב כי אימוני כוח, חברים טובים וסידור הבית תרמו לבריאותו הנפשית יותר מאלפי דולרים שהוציא על טיפול בשיחות קיבלה יותר מ־3,000 סימוני לייק.

צריך להיזהר כאן. פעילות גופנית אינה תחליף אוטומטי לטיפול. חדר כושר אינו מטפל מוסמך, וחבר טוב אינו תמיד מסוגל להתמודד עם דיכאון עמוק, טראומה או סכנת אובדנות. גם סימוני לייק ביוטיוב אינם ניסוי קליני. אבל התגובות כן מספרות לנו משהו על הצורך של גברים רבים לחוות התקדמות, תנועה, יכולת והשפעה. הן מציעות שאפשר לשלב את הצורך הזה בתוך הטיפול במקום לדרוש מן הגבר להשאיר אותו מחוץ לדלת.

החוקרים מציעים לראות בהעדפה לפעולה משאב אפשרי ולא פגם. טיפול מותאם עשוי להתחיל בבעיה קונקרטית, להגדיר יעד ברור, להציע משימות בין פגישות ולמסגר מודעות רגשית ככלי המסייע לאדם להשיג שינוי בחייו. הם מזכירים גם אפשרויות כמו טיפול תוך כדי הליכה, תרגילי נשימה והרפיית שרירים, או שיטות המשלבות חוויה גופנית ולא נשענות רק על שיחה מופשטת. עם זאת, הם מדגישים שההמלצות המעשיות הללו עדיין דורשות בדיקה במחקרים מבוקרים לפני שאפשר יהיה להסיק שהן יעילות באופן רחב.

זו אינה קריאה לייצר טיפול לגברים שמבוסס על סטריאוטיפים. לא כל גבר רוצה משימות, ולא כל אישה רוצה רק לדבר. גברים שונים זה מזה בגיל, בתרבות, במעמד, בזהות ובחוויות החיים שלהם. החוקרים עצמם מציינים שגישות המתייחסות לגברים כאל קבוצה אחידה מחמיצות את המורכבות הזאת. הנקודה איננה להחליף תבנית נוקשה אחת בתבנית נוקשה אחרת. הנקודה היא להכיר בכך שיש יותר מדרך לגיטימית אחת להתקרב לעולם הפנימי.

חלק נוסף במחקר עוסק ביחסים בין המטפל למטופל. אחד המגיבים סיפר כי עבר שנים של טיפול ללא התקדמות משמעותית, ואז פגש מטפל גבר מבוגר שהבין לדבריו במהירות מה עובר עליו. תגובה זו קיבלה יותר מ־5,000 סימוני לייק. אפשר לקרוא אותה כטענה שגברים זקוקים למטפלים גברים. ואכן, המאמר מציין כי במדינות מערביות רבות רוב המטפלים הם נשים, וכי עבור גברים מסוימים עצם הכניסה למערכת טיפולית היררכית עלולה להחריף תחושות של אובדן מעמד או כפיפות. אבל החוקרים אינם מסתפקים בהסבר הדמוגרפי.

תגובה אחרת תיארה מטפל שבמשך רוב הפגישות דיבר עם המטופל על חתולים, גבינות ושושלות סיניות, כמעט על הכול חוץ מאשר באופן ישיר על רגשותיו. המטופל הבין בדיעבד שהוא היה זקוק קודם כול לקשר אנושי. הוא כתב שהמטפל זיהה את הצורך ולא מיהר להצמיד לו אבחנה, וכי אותו אדם הציל את חייו. התגובה הזאת קיבלה יותר מ־41 אלף סימוני לייק, הנתון הגבוה ביותר בין הדוגמאות המוצגות בניתוח של החוקרים.

גם כאן, מספר סימוני הלייק אינו הופך סיפור אישי לאמת מדעית. אבל הוא מעיד שהסיפור נגע בעצב חשוף. אולי מה שהמטופל היה צריך לא היה בהכרח מטפל הדומה לו, אלא מטפל שלא הכריח אותו להיחשף לפני שנוצרה תחושת ביטחון. אדם שהבין כי שיחה עקיפה יכולה לבנות אמון, וכי לפעמים צריך לדבר על גבינות לפני שאפשר לדבר על אבל.

מכאן מגיעים החוקרים למושג של כשירות תרבותית. מטפל בעל כשירות כזאת אינו מניח מראש שכל שתיקה היא התנגדות, שכל רצון בעצה מעשית הוא התחמקות, או שכל קושי לזהות רגשות מעיד על חוסר עומק. הוא מנסה להבין את מסלול החיים של האדם שמולו ואת השפה שבה למד לפעול. הוא אינו מוותר על המפגש עם פחד, בושה, כאב או געגוע. הוא פשוט אינו דורש מן המטופל להגיע אליהם בדרך אחת בלבד.

הוא יכול להתחיל בשאלה מה קרה השבוע? במקום מה הרגשת?

הוא יכול לשאול מה אתה רוצה שישתנה? לפני ממה אתה מפחד?

הוא יכול לדבר על שינה, עבודה, עצבנות, שתייה או מריבה בבית, ואז לעזור לגבר לזהות בהדרגה את מה שנמצא מתחת.

לא פחות עומק.

דרך אחרת להגיע אליו.

אולי הממצא המעניין ביותר במחקר מופיע דווקא במקום שבו הטיפול הרשמי נעדר. החוקרים ציפו למצוא בשיחה המקוונת תסכול והתנגדות, ואמנם 34% מהתגובות סווגו כשליליות. אבל 50% מהתגובות סווגו כחיוביות. כאשר שקללו את מספר סימוני הלייק שקיבלה כל תגובה, הרגש הבולט ביותר היה אמון, 15%, ואחריו ציפייה, 10%. הכעס והגועל זכו לשיעור נמוך יותר של תמיכה קהילתית. כלומר, מתחת לסרטון שביקר את הטיפול בגברים נוצרה שיחה שלא התאפיינה רק בכעס. היא הכילה תקווה, הזדהות ותמיכה.

אחד המגיבים כתב שהוא מקפיד לומר לגברים אחרים שהוא שמח עבורם, שהם ראויים לטוב ושהוא גאה בהם. לדבריו, התגובה היא בדרך כלל שתיקה מופתעת, ולאחריה שמחה על כך שמישהו דיבר אליהם כבני אדם שיש להם רגשות. הוא הזמין גברים אחרים לנסות זאת בעצמם. התגובה קיבלה 23,571 סימוני לייק. מגיב אחר תיאר קבוצת חברים גברים שמסוגלים לדבר זה עם זה, לחבק, לבכות ולהקשיב. אחרים כתבו על עידוד הדדי בעבודה ועל תחושת החיבור שנוצרת כאשר גבר אומר לחברו בפשטות: עשית עבודה טובה. אני גאה בך.

23 אלף לחצו על כפתור קטן כדי לומר: גם אני מכיר את הרעב הזה.

הרעב שמישהו יגיד לך שהוא גאה בך.

הרעב שמותר לך להישען.

הרעב שלא תצטרך להצטיין, להצחיק, לפרנס או לפתור בעיה כדי להיות ראוי לקשר.

החוקרים מתארים את המרחבים הדיגיטליים כמעין מעבדות תרבותיות. האנונימיות מפחיתה חלק מן הסיכון החברתי הכרוך בחשיפה, ויוצרת מקום שבו גברים יכולים לנסות תסריט אחר של גבריות. גבריות שלא מוותרת בהכרח על כוח, התמדה, אחריות או נאמנות, אבל אינה מחייבת ניתוק רגשי. במרחב הזה אפשר לומר לאדם אחר אני מבין אותך מבלי לוותר על הזהות הגברית. אפשר אפילו להגדיר מחדש את הפגיעוּת כצורה של אומץ.

זהו אולי החידוש החשוב ביותר של המחקר. הוא אינו מציג את הגבריות רק כאוסף של נורמות מזיקות שיש לפרק. הוא שואל האם תכונות המזוהות עם גבריות יכולות להפוך למשאבים טיפוליים. יכולת התמדה יכולה לסייע לאדם להישאר בתהליך קשה. נאמנות לחברים יכולה להפוך לבסיס של תמיכת עמיתים. נטייה לפעולה יכולה לסייע ביצירת צעדים מדידים. תחושת אחריות יכולה לחבר אדם אל הסיבה שבגללה הוא רוצה להשתנות. כוח אינו חייב להיות ההפך מפגיעוּת. לפעמים הכוח הוא שמאפשר לאדם להתקרב אליה.

ועדיין, צריך להיזהר מסיפור יפה מדי.

המחקר מבוסס על תגובות לסרטון יחיד באנגלית. הסרטון פורסם בידי פסיכיאטר גבר אשר ביקר את החסמים שגברים פוגשים בטיפול המקובל, ולכן כבר מלכתחילה ייתכן שהוא משך קהל המזדהה עם המסר. החוקרים לא יכלו לאמת את גיל המגיבים, מינם, מוצאם, מצבם הכלכלי, ארץ מגוריהם או ההיסטוריה הטיפולית שלהם. גם לא ניתן לדעת אם אדם שסיפר על טיפול אכן תיאר את החוויה במלואה. המדגם כולל אנשים שהיו מוכנים לצפות בסרטון על בריאות הנפש ואף להגיב עליו. הוא אינו כולל גברים שנמנעים גם מטיפול וגם משיחות מקוונות על מצוקה.

גם כלי הניתוח עצמם מוגבלים. תוכנה יכולה לזהות מילים המקושרות לרגשות חיוביים או שליליים, אבל אינה תמיד מבינה אירוניה, מורכבות או הקשר. מודל נושאים יכול להצביע על מילים המופיעות יחד, אבל בני אדם עדיין צריכים לפרש מה הן אומרות. סימוני הלייק מלמדים מה עורר הזדהות בקרב הקהל שנחשף לתגובה, אך אינם מעידים שהטענה מדויקת או שהגישה המתוארת בה יעילה מבחינה טיפולית. החוקרים גם מבהירים שהממצאים משקפים בעיקר שיח מערבי ודובר אנגלית, ולכן אי אפשר להניח שהם חלים באותה צורה על גברים בחברות ובתרבויות אחרות.

אבל המגבלות אינן מבטלות את הערך. הן מגדירות אותו.

המחקר אינו מוכיח כיצד צריך לטפל בכל הגברים. הוא כן פותח חלון לשיחה טבעית שכמעט 8000 אנשים ניהלו כאשר הרגישו שהם יכולים לדבר בלי להיכנס לחדר טיפולים ובלי לענות על שאלון. בתוך השיחה הזאת חזרו דפוסים ברורים: בושה שנלמדה בילדות, קושי לתרגם תחושות למילים, צורך בפעולה, חשיבותו של קשר בטוח, תסכול מחוסר התאמה טיפולית, וכמיהה עמוקה לתמיכה מגברים אחרים.

אי אפשר לפטור את כל הקולות האלה כהתנגדות לטיפול.

צריך לשאול מה הם מנסים לומר לנו.

אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול רק מדוע גברים אינם מגיעים לטיפול. אולי צריך לשאול מה קורה כשהם כבר מגיעים. האם הם פוגשים מערכת שמכירה את השפה שלהם? האם מותר להם להתחיל מתפקוד, מתנועה או מבעיה מעשית? האם המטפל רואה בשתיקה שלהם היעדר רגש, או תוצאה של היסטוריה ארוכה שבה רגש לא היה בטוח? האם אנחנו מציעים להם עזרה רק לאחר שילמדו לבקש אותה בדרך שאנחנו מכירים?

המחקר אינו אומר שצריך לבנות טיפול קשוח לגברים, לצבוע את הקליניקה בצבע גברי (אם יש בכלל דבר כזה...) או להחליף רגשות במשימות. הוא מציע דבר עמוק יותר: לא לדרוש מגברים למחוק את הזהות שלהם כתנאי לקבלת עזרה. לא להתייחס לכל מאפיין גברי כחסם. לא לתקן את הגבר לפני שהקשבנו לדרך שבה למד לשרוד.

נחישות.

נאמנות לחברים.

יכולת לפעול.

רצון להגן.

התכונות האלה יכולות לשמש להסתרת כאב. הן יכולות גם לעזור לאדם להתקרב אליו. השאלה אינה רק אילו תכונות הגבר מביא איתו, אלא מה המרחב שמולו מאפשר לו לעשות בהן.

הגבר שישב במעגל גברים לא אמר אני עצוב.

הוא סיפר שהוא כבר לא ישן.

הוא סיפר שהבית מרגיש כמו מקום שבו כולם צריכים ממנו משהו.

הוא סיפר שהבן שלו מתחיל לפחד מהכעס שלו.

הוא סיפר שהוא מתגעגע לאדם שהיה לפני שהחיים הפכו לרשימת משימות.

אם מקשיבים רק למילים שחסרות, אפשר לחשוב שהוא אינו מחובר לרגשותיו.

אם מקשיבים למה שהוא כן אומר, אפשר לשמוע אותם בכל מקום.

הוא לא היה מנותק.

הוא לא היה חסר רגשות.

הוא גם לא פחד בהכרח מטיפול.

הוא פחד להיכנס למקום שבו שוב יאמרו לו שהוא עושה את זה לא נכון. הוא פחד להתבקש לוותר על הכלים שבאמצעותם החזיק את עצמו עד היום, עוד לפני שניתנו לו כלים חדשים. הוא פחד לפתוח את השריון לפני שידע שיש מולו אדם שלא ישפוט את מה שנמצא מתחתיו.

הוא חיכה שנפסיק לבחון אותו בשפה שמעולם לא לימדו אותו.

הוא לא חיכה שמישהו יתקן אותו. הוא חיכה שמישהו יבין שגם השתיקה שלו היא דרך לבקש עזרה. Shekhar, A., & Saurombe, M. D. (2026). A mixed methods analysis of masculine digital discourse: Precarious manhood and therapeutic transformation through YouTube commentary. Psychology of Men & Masculinities, 27(3), 317–329. https://doi.org/10.1037/men0000557