לא כל עזרה צריכה להיראות כמו טיפול

לפעמים גבר לא מסרב לעזרה. הוא מסרב לדלת שדרכה מבקשים ממנו להיכנס. על דלת אחת כתוב "טיפול פסיכולוגי". מאחורי דלת אחרת יש משחק פיפ"א, שולחן פינג פונג וכמה אנשים שאפשר לשבת איתם בלי להסביר מיד מה עובר עליך. מחקר קטן שנערך בקרב סטודנטים גברים בלונדון בדק מה קורה כאשר עזרה נפשית אינה מחכה רק מאחורי הדלת הראשונה.

זו אינה רק שאלה של שיווק. לפי סאגר-אוריאגלי ואח' (2023), סטודנטים גברים פונים פחות מסטודנטיות לשירותי בריאות הנפש, גם כאשר הם נמצאים במצוקה. קל להסביר זאת במשפטים כמו "גברים לא מדברים" או "גברים מפחדים מרגשות", אבל משפטים כאלה הופכים בעיה מורכבת לפגם באופי. השאלה איננה רק מה מונע מגבר לבקש עזרה. צריך לשאול גם מה בשירות, בשפה ובדרך שבה מזמינים אותו מקשה עליו להתקרב.

לא 3 טיפולים, אלא 3 דרכים לפתוח את הדלת

כדי להבין מה מרחיק סטודנטים גברים מעזרה, קיימו סאגר-אוריאגלי ואח' (2020) 3 קבוצות מיקוד עם 24 סטודנטים. המשתתפים דיברו על החשש מחשיפה, על הצורך באמון ובחיסיון ועל הרתיעה ממסגרת שמכריזה מראש שהיא עוסקת בבריאות הנפש. חלקם אמרו שיהיה להם קל יותר להתחיל בפעילות משותפת או בשיחה לא פורמלית, לפני שיפנו לאיש מקצוע.

בעקבות הדברים שאמרו הסטודנטים, בדקו סאגר-אוריאגלי ואח' (2023) 3 דרכים לעודד גברים להתקרב לעזרה נפשית. 2 מהן היו סדנאות קצרות והשלישית הייתה מרחב חברתי פתוח.

חשוב להבהיר: הסדנאות לא היו טיפול פסיכולוגי. המשתתפים לא עברו אבחון ולא קיבלו טיפול אישי. הם קיבלו מידע וכלים ראשוניים שנועדו לעזור להם לזהות מצוקה, להבין אילו שירותים קיימים ומה צפוי לקרות אם יחליטו לפנות אליהם. החוקרים רצו לבדוק לא איזו דרך מרפאה טוב יותר, אלא לאיזו מהן סטודנטים גברים מוכנים להגיע ומה הם מקבלים ממנה.

הסדנה הראשונה נקראה Men-Tality. בשני מפגשים למדו המשתתפים לזהות סימנים של דיכאון, חרדה ושימוש מופרז באלכוהול. הם קיבלו מידע על אפשרויות הסיוע, על תהליך הפנייה ועל מה שמתרחש לאחר שפונים לשירות מקצועי. לצד זאת הם תרגלו כלים ראשוניים כמו פתרון בעיות, קשיבות וניהול זמן. החוקרים הראו להם גם סרטונים ותמונות של גברים מפורסמים שדיברו על הקשיים שלהם. הרעיון היה להפוך את הפנייה לעזרה למשהו פחות זר ומאיים, ולהציג אותה כפעולה אחראית ולא כהודאה בחולשה.

הסדנה השנייה הציעה תכנים דומים, אבל עטפה אותם בשפה אחרת. במקום להדגיש אבחנות כמו דיכאון, דיברו על מצב רוח ירוד ועל חיזוק הכוחות הפסיכולוגיים. גם כאן המשתתפים קיבלו מידע על שירותים ותרגלו כלים מעשיים, אבל החוקרים רצו לבדוק אם מסגרת פחות רפואית ויותר ממוקדת פעולה תמשוך גברים שנרתעים מהשפה המקובלת של בריאות הנפש.

הדרך השלישית התחילה צעד אחד קודם. היא לא הייתה סדנה ולא ביקשה מהסטודנטים לדבר על בריאות הנפש. Man Cave היה מרחב חברתי פתוח ליד בית הקפה של אגודת הסטודנטים. במשך 4 שבועות התקיים בו מפגש שבועי בן 4 שעות, עם משחקי וידאו, פינג פונג, משחקי קופסה, יצירה וכיבוד. הסטודנטים יכלו להיכנס ולצאת בלי להירשם מראש ובלי להצהיר שהם זקוקים לעזרה.

בחדר היו עלונים על מצוקה נפשית ועל שירותי הסיוע, ושני חוקרים נכחו כדי לענות על שאלות. המטרה לא הייתה לטפל בסטודנטים בתוך המרחב, אלא לבדוק אם מקום חברתי ולא מאיים יכול ליצור היכרות ראשונה עם עזרה נפשית. מי שלא היה מוכן להירשם לסדנה או לפנות לאיש מקצוע יכול היה להתחיל בשיחה, במידע או פשוט בהימצאות במקום שבו בריאות הנפש נמצאת ברקע, אבל אינה תנאי לכניסה.

לא איזו דרך הייתה טובה יותר, אלא מי הגיע אליה

בסיום ביקשו החוקרים מהמשתתפים לדרג עד כמה הפעילות הייתה נוחה, מתאימה ושימושית בעיניהם. רק 17 מתוך 24 המשתתפים מילאו את השאלון, ולכן אנחנו לא יודעים מה חשבו 7 האחרים.

בקרב מי שענו, 3 האפשרויות קיבלו הערכות חיוביות למדי, ולא נמצאה העדפה ברורה לאחת מהן. חשוב לדייק: המשתתפים נשאלו אם הפעילות הרגישה להם מתאימה, לא אם היא שיפרה את מצבם הנפשי. לכן אי אפשר לקבוע שאחת מ-3 הדרכים עבדה טוב יותר.

הממצא המעניין יותר הופיע בשאלונים שמילאו המשתתפים לפני תחילת הפעילות. הסטודנטים שהגיעו ל-Man Cave החזיקו בעמדות שליליות יותר כלפי פנייה לעזרה, בהשוואה למשתתפי Men-Tality. רק 22% מהם סיפרו שפנו בעבר לעזרה נפשית. 67% אמרו שלא פנו, ו-11% העדיפו שלא לענות.

כלומר, Man Cave לא הוכח כטיפול טוב יותר. בפועל הגיעו אליו סטודנטים שהיו רחוקים יותר משירותי בריאות הנפש. המחקר לא הראה שהצליחו לטפל בהם, אלא שאולי נמצאה דרך ליצור איתם קשר ראשוני.

כשהמרחב הפתוח הפך שוב למסגרת רשמית

ל-Man Cave היה יתרון פשוט: אפשר היה להיכנס בלי להירשם, בלי לקבוע פגישה ובלי להצהיר שאתה זקוק לעזרה. אבל כדי שהחוקרים יוכלו לכלול את הסטודנטים במחקר, הם נדרשו לקבל את הסכמתם ולבקש מהם למלא שאלונים על בריאותם הנפשית.

כאן נוצר מתח מעניין. המרחב נועד לאפשר לסטודנטים להתקרב בלי להרגיש שהם נבדקים, אבל תהליך המחקר החזיר לחדר את הטפסים, השאלות והצורך למסור מידע אישי.

15 סטודנטים הביעו עניין ב-Man Cave, אך רק 9 הסכימו להשתתף במחקר ולמלא את השאלונים. 6 האחרים לא נתנו את הסכמתם. גם חלק מהמסכימים נזקקו להרגעה בנוגע לחיסיון ולאנונימיות. החוקרים עצמם כתבו שהצורך בהסכמה ובמילוי השאלונים הרתיע חלק מהסטודנטים.

אין דרך לדעת מדוע כל אחד מששת הסטודנטים סירב, ואי אפשר לקבוע שמדובר בבושה או בפחד. אבל זה בעיניי הרגע המעניין ביותר במחקר: כל עוד המקום הציע משחק, אוכל וחברה, היה אפשר להיכנס אליו בלי להסביר דבר. ברגע שנכנס הטופס, המפגש קיבל משמעות אחרת. המקום שאפשר להיכנס אליו בחופשיות הפך, לפחות לרגע, למקום שבודק אותך.

לא לשנות את הגבר לפני שפותחים לו את הדלת

ובכל זאת, המחקר מעלה שאלה ששירותי טיפול נוטים לפעמים להחמיץ. כאשר גבר אינו מגיע, האם פירוש הדבר שהוא אינו רוצה עזרה, או שהצענו לו רק דרך אחת לקבל אותה?

לא כל גבר זקוק למרחב עם משחקים, ולא כל גבר נרתע מהמילים בריאות הנפש. יש מי שמוכן להירשם מיד לטיפול, ויש מי שצריך להתחיל בשיחה מקרית, בעשייה משותפת או במקום שבו אינו נדרש לחשוף הכול ברגע הראשון. שירות טוב אינו דורש מכולם להתחיל באותה נקודה. הוא מאפשר כמה דרגות של קרבה לעזרה, ובמקביל שומר על דרך ברורה להגיע להערכה מקצועית כשצריך.

אין במחקר נתונים מישראל, ולכן אי אפשר לדעת אם מודל כזה יעבוד כאן באותה צורה. אבל השאלה רלוונטית גם לקמפוסים, למקומות עבודה, לקופות החולים ולקליניקות בישראל. אנחנו משקיעים הרבה בתוכן הטיפול, ובצדק. אולי כדאי להתבונן גם במה שקורה לפניו: בשם שנתנו לשירות, בדרך שבה הזמנו את האדם ובמה שאנחנו דורשים ממנו לומר על עצמו עוד לפני שנוצר אמון.

אנחנו רגילים לחשוב שעזרה מתחילה כשגבר נכנס לחדר הטיפול. המחקר הזה מעלה אפשרות אחרת. לפעמים היא מתחילה קודם, ברגע שבו הוא מגלה שאפשר להתקרב בלי להסביר מיד מה כואב. לא כל דלת צריכה להוביל לטיפול. אבל לפעמים, כדי שגבר יגיע אליו, צריך לפתוח לפניו דלת נוספת.

מקורות

Sagar-Ouriaghli, I., Godfrey, E., Tailor, V., & Brown, J. S. L. (2023). Improving Mental Health Help-Seeking Among Male University Students: A Series of Gender-Sensitive Mental Health Feasibility Interventions. American Journal of Men’s Health, 17(3), 15579883231163728. המחקר המלא

Sagar-Ouriaghli, I., Brown, J. S. L., Tailor, V., & Godfrey, E. (2020). Engaging Male Students With Mental Health Support: A Qualitative Focus Group Study. BMC Public Health, 20, 1159. המחקר המלא