מה גבר אומר כשהוא נותן פרחים לגבר אחר?

הוא כבר כמעט לקח את הזר.

חבר טוב שלו חוגג יום הולדת. לא חבר מהעבודה שהוא מכיר בקושי, אלא אדם שהיה שם בשבילו בתקופה לא פשוטה. מישהו שהוא באמת רוצה לשמח.

הוא עומד מול הפרחים ומסתכל. יש זר אחד שנראה לו מתאים. לא מפואר מדי. לא רומנטי. פשוט יפה. היד שלו כבר נשלחת אליו.

ואז היא נעצרת.

מה הוא יעשה עם זה? מה אני אגיד כשאתן לו? הוא לא יחשוב שזה מוזר? ואם יהיו שם עוד אנשים?

בתוך כמה שניות הזר חוזר למקום. במקומו הוא לוקח בקבוק יין. בחירה טובה, מכובדת ובטוחה. אף אחד לא ישאל שאלות. את הבקבוק הוא יוכל להגיש בחיוך ולומר חשבתי שתאהב את זה.

למעשה, זה בדיוק מה שרצה לומר גם עם הפרחים. אבל הפרחים אמרו יותר מדי. או לפחות כך נדמה לו.

ההחלטה הזאת אינה באמת בין יין לפרחים. היא בין שתי דרכים שבהן מותר לגברים לומר זה לזה: חשבתי עליך.

מה המתנה תאמר?

בקבוק, ספר, גאדג'ט או כלי עבודה עוברים בין גברים בדרך כלל בלי לחייב אותם להסביר מה המתנה אומרת על גבריותם. גם הם יכולים להעיד על טעם, מעמד, תחביב או היכרות עמוקה, אבל המשמעות שלהם נשארת בתוך שפה גברית מוכרת. הם אינם מאלצים את הנותן או את המקבל להסביר את עצמם.

פרחים הם סיפור אחר. לא מפני שיש בהם משהו נשי מטבעם. פרחים אינם יודעים מי קנה אותם ולמי הם מיועדים. אבל בתרבות שלנו הם קיבלו תפקיד. הם מזוהים עם יופי, רוך, תשומת לב ואכפתיות, ובעיקר עם תנועה מוכרת מאוד: גבר נותן פרחים לאישה.

כאשר גבר נותן אותם לגבר אחר, התנועה משתנה. פתאום המתנה אינה אומרת רק משהו על טעם. היא עלולה להיתפס כאילו היא אומרת משהו על שני הגברים.

יכול להיות שהחבר שלו באמת לא אוהב פרחים. זו אפשרות פשוטה ולגיטימית. לא כל אדם אוהב את אותם דברים, ואין טעם להפוך פרחים למבחן של פתיחות רגשית. אבל אילו זו הייתה רק שאלה של העדפה, היה אפשר לבדוק אותה כפי שבודקים כל העדפה אחרת. אוהב יין? קורא ספרים? משתמש בכלי עבודה? ישמח לקבל עציץ?

ההיסוס מתחיל עוד לפני השאלה אם החבר אוהב פרחים. הוא מתחיל בשאלה מה המתנה תאמר על הנותן, על המקבל ועל היחסים ביניהם. האם פרחים יגרמו למחווה להיראות אינטימית מדי? האם הם יהפכו רגע של חברות לרגע שדורש הסבר? האם המקבל יצחק? האם הנותן יצטרך להצמיד לזר בדיחה, כדי לוודא שאף אחד לא יבין אותו לא נכון?

זה הפחד האמיתי. לא שהפרחים לא יתקבלו, אלא שהם ייקראו.

מתנה היא גם מסר על זהות

מחקרים על נתינת מתנות מצביעים על כך שמתנה אינה רק חפץ שעובר מיד ליד. בארי שוורץ (1967) וג'ון שרי (1983) תיארו מתנות כאמצעי לביטוי קרבה, מחויבות, תפקיד וזהות בתוך מערכת יחסים. כשאנחנו נותנים מתנה, אנחנו אומרים לאדם האחר משהו על האופן שבו אנחנו רואים אותו ועל המקום שהוא תופס בחיינו.

זו הסיבה שמתנה שהוחמצה יכולה להיות מאכזבת גם כשהיא יקרה. המקבל אינו מקבל רק את החפץ. הוא מקבל גם את ההנחה שהובילה לבחירתו. חולצה שאינה מתאימה לו יכולה להישמע כמו כך אני רואה אותך. ספר מסוים יכול לומר זה מה שלדעתי חסר לך. מתנה אינטימית מדי יכולה להציע קרבה שהמקבל לא ידע שקיימת, ומתנה רשמית מדי יכולה לצמצם קשר שהנותן חשב שהוא עמוק.

מורגן וורד וסוזן ברוניארצ'יק (2011) הראו בארבעה ניסויים כי בחירת מתנה שאינה מתיישבת עם זהותו של הנותן עלולה לעורר בו איום זהותי, במיוחד כאשר היא מיועדת לחבר קרוב. לאחר שבחרו מתנה שסתרה חלק חשוב בזהותם עבור אדם קרוב, המשתתפים נטו לחזק מחדש את הזהות הזאת באמצעות בחירות אחרות. המחקר לא עסק בפרחים או בגבריות, אבל הוא מבהיר מדוע המשפט זו רק מתנה מפספס משהו. לעיתים אנחנו חווים את מה שאנחנו נותנים כאילו הוא נדבק גם אלינו.

במקרה של פרחים בין גברים, המתח פועל בשני הכיוונים. הנותן עלול לחשוש שהמחווה תציג אותו כרך מדי, רגשי מדי או קרוב מדי. באותו זמן הוא עשוי לחשוש שהוא מייחס למקבל זהות שהמקבל לא ירצה לקבל. אולי החבר ירגיש שהפכו אותו לרגע למי שממלא תפקיד נשי בתוך הקשר. כך נוצרת מלכודת: גם כאשר שני הגברים היו שמחים לקבל מחווה של אכפתיות, כל אחד מהם מנסה להגן על האחר מפני המבוכה שהוא מניח שהמחווה תיצור.

לכן גבר שנותן לגבר אחר שעון אינו מסתכן בדרך כלל בפרשנות מגדרית מורכבת. השעון יכול לומר: אני מעריך אותך, אני מכיר את הטעם שלך, אתה אדם רציני, מגיע לך משהו איכותי. פרחים עשויים לומר: ראיתי משהו יפה וחשבתי עליך. רציתי לשמח אותך. רציתי שתדע שאתה חשוב לי.

אלה אינם מסרים חריגים בין חברים. החלק החריג הוא הצורה. לגברים מותר לומר אכפת לי בדרכים רבות, אבל יש דרכים שנחשבות בטוחות יותר מאחרות. עזרה מעשית בטוחה. הומור בטוח. פעילות משותפת בטוחה. חפץ שימושי בטוח. יופי ורוך ישירים פחות בטוחים.

זה לא אומר שגברים אינם יודעים לאהוב או להביע דאגה. לעיתים הם מביעים אותה בעוצמה רבה, אבל בשפה שמגינה עליהם מפני חשיפה ישירה. הם מגיעים לעזור, מסיעים לבדיקה, מתקנים, מביאים אוכל או נשארים ליד חבר בלי לשאול יותר מדי שאלות. אלה אינן מחוות פחות עמוקות. הבעיה מתחילה רק כאשר עשייה הופכת לדרך היחידה שבה מותר לגבר לומר לחבר שהוא חשוב לו.

לפעמים גבריות נשמרת באמצעות התרחקות

בשנת 2015 פרסמו ספנה צ'ריאן ועמיתיה שני ניסויים שבדקו כיצד גברים מגיבים כאשר הגבריות שלהם נתונה תחת איום.

בניסוי הראשון השתתפו 36 סטודנטים. הם עברו מבחן שנאמר להם כי הוא מודד את רמת הגבריות שלהם בהשוואה לגברים אחרים. חלקם קיבלו משוב כוזב שלפיו קיבלו ציון נמוך מאוד, ואחרים קיבלו משוב שלפיו הציון שלהם קרוב לממוצע. לאחר מכן הם התבקשו לדרג עד כמה היו רוצים לקבל מוצרים שסווגו מראש כגבריים או כנשיים.

הגברים שקיבלו משוב מאיים הביעו פחות עניין במוצרים שסווגו כנשיים. אבל הם לא הביעו יותר עניין במוצרים שסווגו כגבריים. כלומר, כשהגבריות שלהם הוטלה בספק, הם לא ניסו בעיקר לאסוף עוד סמלים גבריים. הם התרחקו מן הסמלים הנשיים.

בניסוי השני השתתפו 50 סטודנטים ונעשה שימוש באיום אחר. המשתתפים עברו בדיקת כוח אחיזה. חלקם קיבלו משוב כוזב שלפיו כוח האחיזה שלהם נמצא באזור הממוצע של נשים, וחלקם קיבלו משוב שלפיו כוחם תואם את הממוצע הגברי. שוב, הגברים בקבוצת האיום הביעו פחות עניין במוצרים שסווגו כנשיים, בלי להראות עלייה מקבילה בעניין במוצרים גבריים.

עם זאת, הם הציגו את עצמם כגבריים יותר בדרכים אחרות. בהשוואה לקבוצת הביקורת, הם הגזימו יותר בגובהם, דיווחו על יותר מערכות יחסים קודמות ודירגו את עצמם כאגרסיביים ואתלטיים יותר. התגובה לאיום כללה אפוא שתי תנועות שונות: התרחקות מהעדפות שסומנו כנשיות, ובמקביל הדגשה של תכונות שסומנו כגבריות.

במבחן מקדים קטן, שכלל 25 משתתפים, נמצא שעניין של גבר במוצרים שסווגו כנשיים נתפס כמספק יותר מידע על זהותו מאשר עניין שלו במוצרים שסווגו כגבריים. העדפה גברית נתפסה כרגילה ולכן פחות מסגירה. העדפה נשית נתפסה כחריגה ולכן ככזאת שאומרת עליו יותר. חשוב לזכור שרוב המשתתפים במבחן המקדים היו נשים, ולכן כדאי לראות בממצא הזה הסבר אפשרי למנגנון, לא הוכחה רחבה.

גם שני הניסויים עצמם היו קטנים ונערכו בקרב סטודנטים בארצות הברית. רק מספר מוגבל של מוצרים נבדק, והמחקר אינו מוכיח כיצד כל גבר יגיב. הוא בוודאי אינו בודק מה קורה כאשר גבר שוקל לתת פרחים לגבר אחר. אבל הוא מספק מפתח חשוב להבנת הרגע ליד דוכן הפרחים. כאשר גבר חושש שהזהות הגברית שלו עלולה להיות מוטלת בספק, הוא אינו חייב לבחור משהו "יותר גברי". לפעמים מספיק לו להתרחק מן הדבר שסומן כנשי.

לא לבחור בפרחים, לא להראות שהוא רצה לבחור בהם ולא להעמיד את החבר במצב שבו יצטרך להגיב אליהם. הבקבוק אינו בהכרח הדבר שרצה לתת יותר. הוא פשוט הדבר שדרש ממנו פחות הסבר.

זהו הבדל חשוב. אנחנו נוטים לחשוב שהעדפות מגלות מי אנחנו. המחקר מראה שלפחות במצבים מסוימים, העדפות יכולות לשמש גם להגנה על הזהות שלנו. אנחנו לא רק בוחרים את מה שאנחנו אוהבים. אנחנו עלולים לדחות את מה שמסוכן מדי לאהוב בגלוי.

מי החליט שפרחים הם מתנה נשית?

אנחנו רגילים לדבר על מוצרים לגברים ועל מוצרים לנשים כאילו המגדר נמצא בתוך החפץ עצמו. אבל מחקר על תפיסת המגדר של מוצרים מראה עד כמה האבחנה הזאת נוצרת באמצעות קודים עיצוביים ותרבותיים.

מרים ואן טילבורג ועמיתיה (2015) בחנו כיצד מאפיינים אסתטיים גורמים לצרכנים לתפוס מוצרים כגבריים או כנשיים. הם בדקו את השפעתם של מאפייני צורה, ובהם פרופורציות, קווים ומבנה, של מאפייני צבע, ובהם גוון, ניגודיות וברק, ושל מאפייני חומר, ובהם מרקם, פני שטח ומשקל. המחקר הראה ששינויים במאפיינים האלה משפיעים על המגדר שאנשים מייחסים למוצר, ושמגדר נתפס זה משפיע גם על היחס הרגשי למוצר ועל הרצון בו.

לא כל המאפיינים פעלו באותה דרך בכל מוצר, ולכן אין כאן מילון אוניברסלי של עיצוב נשי וגברי. הממצא החשוב יותר הוא שחפצים מקבלים מגדר. לא רק בגלל השימוש שלהם, אלא בגלל האופן שבו עיצבנו, ארזנו, הצגנו ולמדנו לקרוא אותם. אנחנו רואים צורה, צבע, חומר ומשקל ומחברים אותם לזהות.

פרחים לא נבדקו במחקר הזה. לכן אי אפשר לומר שהוא הוכיח כי פרחים הם מוצר נשי. אבל הוא מסביר כיצד חפץ יכול לקבל משמעות מגדרית שאינה קיימת בחומר עצמו. אנחנו לא מגיבים רק לפרח, אלא גם לכל מה שלמדנו שהפרח מסמל: יופי, רכות, קישוט, תשומת לב ורגש שאינו מתחבא מאחורי שימושיות.

אפשר לראות עד כמה הקוד הזה תלוי בהקשר. פרח בדש של חליפה יכול לסמן חגיגיות. זר שמוגש לזמר או לשחקן על במה אינו בהכרח נתפס כנשי. פרחים בלוויה יכולים לבטא כבוד בין גברים בלי לעורר אותה מבוכה. החפץ נשאר אותו חפץ, אבל המסגרת החברתית משנה את משמעותו. המגדר של המוצר אינו תכונה קבועה. הוא סיפור שהתרבות מספרת, וסיפורים יכולים להשתנות.

בין גברים, הרוך עצמו נעשה גלוי

זו הנקודה החדה של פרחים בין גברים. גבר יכול לתת פרחים לאישה והמחווה תיכנס מיד לסיפור מוכר: חיזור, אהבה, התנצלות, יום הולדת או יום נישואים. בתוך הסיפור הזה, הפרחים אינם מאיימים על גבריותו של הנותן. להפך, הם יכולים לאשר את מקומו בתפקיד מוכר של מחזר או בן זוג. כיוון התנועה שומר על הסדר: מגבר לאישה.

גם כאשר אישה נותנת פרחים לגבר, יש עדיין מסגרת מוכרת יחסית. היא יכולה להיות בת זוג, בת משפחה או חברה. מקור הרוך מתאים לקוד שאליו התרגלנו, גם אם הנמען אינו רגיל להיות זה שמקבל.

אבל כשגבר נותן פרחים לגבר אחר, אין תמיד סיפור מוכן שיסביר את המחווה. היא נשארת חשופה: גבר אחד רצה לתת לגבר אחר משהו יפה. זה הכול, וזה בדיוק מה שעלול להרגיש כמו יותר מדי.

לא כל החשש קשור בהכרח לנטייה מינית. לפעמים הפחד הוא שגבר אחר יחשוב שהמחווה אישית מדי, יפה מדי או חשופה מדי, גם בלי לפרש אותה כחיזור. גברים רבים למדו שקרבה בטוחה צריכה להגיע עם תירוץ: משחק כדורגל, משימה משותפת, בקבוק, נסיעה או עבודה שצריך לסיים. הפרחים אינם מספקים תירוץ כזה. הם אינם מתקנים דבר ואינם פותרים בעיה. הם פשוט אומרים: רציתי שיהיה לך משהו יפה.

חשוב לומר שאף אחד מן המחקרים שעליהם נשען המאמר אינו בודק ישירות מתן פרחים בין גברים. לכן החיבור הזה הוא פרשנות הנשענת על הממצאים, לא תוצאה ניסויית. ובכל זאת, הממצאים מסבירים היטב מדוע המחווה עלולה להרגיש טעונה. מוצר שסומן כנשי אינו נתפס רק כמוצר, מתנה אינה נתפסת רק כחפץ, וגבריות שמרגישה מאוימת עשויה להישמר דווקא באמצעות התרחקות מן הנשי. שלושת הדברים מתחברים ברגע אחד קטן מול זר פרחים.

הנותן חושש שהפרחים יאמרו עליו שהוא רך מדי. הוא חושש שהם יאמרו על החבר שלו שהוא אדם שמתאים לקבל רוך כזה. והוא חושש שהם יאמרו על הקשר ביניהם שיש בו אינטימיות שאינה עוברת דרך הומור, פעילות או עזרה מעשית.

אבל למעשה, הפרחים אינם אומרים אף אחד מן הדברים האלה באופן הכרחי. הם אינם משנים את זהותם של שני הגברים. הם רק חושפים כמה צרה הייתה רשימת המחוות שהותרה להם עד עכשיו.

אולי הפרחים אינם הבעיה

הגבר חוזר אל דוכן הפרחים. הוא שוב מרים את הזר. אין לו מושג אם החבר שלו ישים אותו באגרטל. יכול להיות שאין לו בכלל אגרטל. יכול להיות שהוא יצחק. יכול להיות ששניהם יצחקו. ובכל זאת, הוא קונה אותו.

כשהוא מגיע, הוא מושיט לחבר את הזר. החבר מסתכל עליו.

"פרחים?"

"כן", הוא אומר. "ראיתי אותם וחשבתי עליך".

יש רגע קצר שבו שניהם אינם יודעים מה לעשות. זה לא רגע דרמטי. אף תקרה אינה קורסת ואף זהות אינה משתנה. החבר לוקח את הזר ואומר תודה.

אולי אחר כך הוא מניח אותו בצנצנת במטבח. אולי הוא שוכח להחליף את המים. אולי הוא מגלה שהוא בכלל אוהב פרחים, ואולי לא. העניין אינו אם החבר נעשה עכשיו אדם שאוהב פרחים. העניין הוא שהייתה לו אפשרות לגלות.

נתינת פרחים מגבר לגבר אינה אומרת ששניהם פחות גבריים. היא גם אינה מוכיחה שהם אמיצים, רגישים או מתקדמים יותר מאחרים. אסור להפוך אפילו את שבירת הסטריאוטיפ למבחן חדש שגברים צריכים לעבור. המתנה אומרת רק דבר אחד ברור: גבר אחד חשב על גבר אחר ובחר לתת לו משהו יפה. כל שאר המשמעויות הוצמדו אליה מבחוץ.

אולי יום אחד פרחים בין גברים לא ידרשו מאמר. הם לא ייתפסו כהצהרה על זהות, כמרד בנורמות או כמבחן של גבריות. הם יהיו פשוט אחת מעוד הרבה דרכים לומר לחבר: שמתי לב אליך. אתה חשוב לי. רציתי לשמח אותך.

עד אז, ההיסוס מול הזר אינו מלמד אותנו על הפרחים, אלא על הגבולות שהצבנו סביב גברים ועל האפשרות להרחיב אותם. לא כדי להפוך גברים לנשיים יותר, ולא כדי לקחת מהם שעונים, יין או כלי עבודה, אלא כדי שהם לא יצטרכו להגן על הגבריות שלהם מפני כל דבר יפה.

מקורות

Cheryan, S., Schwartz Cameron, J., Katagiri, Z., & Monin, B. (2015). Manning Up: Threatened Men Compensate by Disavowing Feminine Preferences and Embracing Masculine Attributes. Social Psychology, 46(4), 218-227.

Schwartz, B. (1967). The Social Psychology of the Gift. American Journal of Sociology, 73(1), 1-11.

Sherry, J. F. Jr. (1983). Gift Giving in Anthropological Perspective. Journal of Consumer Research, 10(2), 157-168.

van Tilburg, M., Lieven, T., Herrmann, A., & Townsend, C. (2015). Beyond "Pink It and Shrink It": Perceived Product Gender, Aesthetics, and Product Evaluation. Psychology & Marketing, 32(4), 422-437.

Ward, M. K., & Broniarczyk, S. M. (2011). It's Not Me, It's You: How Gift Giving Creates Giver Identity Threat as a Function of Social Closeness. Journal of Consumer Research, 38(1), 164-181.