"סליחה שהתבכיינתי"

תקראו את הטקסט שנמצא כאן בתמונה של סטודנט שכתב בעילום שם. הוא נלקח מדף הווידויים של הטכניון ובעיני הוא מסמך מרתק, שמזקק לתוכו את אחד הכאבים הגדולים והשקטים של גברים רבים.

המשפט האחרון, "סליחה שהתבכיינתי, אני לא רגיל לזה", שופך אור על השאלה המרכזית בעיניי, והיא גם הנושא לטקסט הנוכחי: מדוע גברים חשים צורך להתנצל על הבעת כאב?

בעיניי, התשובה נעוצה בתהליך החיברות (סוציאליזציה) העמוק שגברים עוברים מינקות. אנחנו גדלים לתוך "תסריט גברי" מאוד ברור ונוקשה. התסריט הזה מכתיב שעלינו להיות חזקים, רציונליים, תחרותיים, עצמאיים, ומעל לכול, מסתמכים על עצמנו.

הרגשות המרכזיים שמותר לנו להביע באופן לגיטימי הם כעס ותחרותיות. רגשות כמו עצב, פחד, אכזבה או בלבול נתפסים כחולשה, כנשיים, ולכן יש להדחיק או להסתיר אותם. הבעת מצוקה רגשית, במיוחד באופן מילולי, מסומנת חברתית כבכיינות ומהווה סטייה מסוכנת מהתסריט הגברי המצופה.

אני לא מכיר כמובן את הכותב של הווידוי הנוכחי. אבל הטקסט שלו מצביע על כך שהוא תלמיד מצטיין של התסריט הזה. הוא מילא את כל הסעיפים: הוא זיהה מטרה רציונלית (תואר בהנדסת חשמל), הוא היה חדור מטרה ("מפציץ בפסיכומטרי, מפציץ במכינה, מפציץ בתואר"), הוא לקח על עצמו את תפקיד המפרנס העתידי, והוא נשען על ההבטחה החברתית שבסוף המסלול הזה מחכה התגמול, עבודה, ביטחון, סטטוס. הזהות שלו נבנתה סביב ההצלחה הזו.

המשבר שהוא חווה אינו רק משבר תעסוקתי, אלא משבר זהותי עמוק. התסריט קרס. המציאות ("אין משרות לג'וניורים") סתרה את ההבטחה והותירה אותו בחלל ריק. כל ההקרבה, כל המאמץ, כל שש השנים. כל אלה מאבדים פתאום משמעות. והתחושה היא לא רק אכזבה, אלא כישלון ענק. למה? כי כאשר הזהות הגברית בנויה על הישגיות ותפקיד, היעדר הישג נחווה ככישלון של הגבריות עצמה. הוא מרגיש שהוא אכזב את הוריו, את בת זוגו ואת עצמו.

וכאן אני חוזר למשפט הסיום. הצורך להתנצל על הבעת הכאב נובע מהקונפליקט הפנימי הזה. צד אחד שלו צורח מכאב וזקוק נואשות להכרה, לתמיכה, למישהו שירים אותו. הצד השני, השומר הגברי הפנימי, מזהה את הצעקה הזו כחריגה מסוכנת מהקוד הגברי.

ההתנצלות היא ניסיון לגשר על הפער הזה. היא אומרת: "אני יודע ששברתי את הכללים. אני יודע שאני אמור להיות חזק ולהתמודד עם זה בשקט. אבל אני לא יכול יותר. אז הנה, אני מפר את הקוד, אבל אני מודע לכך שאני מפר אותו, ומתנצל על כך. אל תשפטו אותי בחומרה רבה מדי". זוהי הדרך שלו לאותת שהוא עדיין חלק מהאחווה הגברית, גם ברגע השבר הגדול ביותר שלו.

מה שיפה בעיניי היא תגובתה של אחת המגיבות (שלא כתבה בעילום שם):

איזה גבר אתה.

הצבת לעצמך מטרה מאתגרת והשגת אותה!

פרצת כל מכשול

כל קושי.

נראה שיש לך בת זוג תומכת שעוזרת לך להגשים את עצמך ולממש את עצמך, זה לא מובן מאליו ומעיד המון על שניכם.

יש לך הורים שדוחפים, שאכפת להם ממך.

יש לך אותך

מלא אמביציה, חדור מטרה

ומספיק גבר כדי לדעת לפעמים גם לבקש עזרה.

נשמע שאתה עוגן לאהוביך

גם אתה צריך את הכתף התומכת שלך

ועכשיו יש לך גם תואר שהולך לתת לך כלים, לפתוח לך דלתות ומקצוע מבוקש עם פוטנציאל - זה לכל החיים!

תעצור שניה

חשבת שיחטפו אותך,

הבנת שזה לא עובד ככה,

בסדר תנוח שניה תעכל תנשום.

לא מבינה בתחום שלך, יש אנשי מקצוע לך תקבל הכוונה, תקבל עצות שיועילו לך.

אני רק יכולה להגיד לך שאפו ענק. והמון בהצלחה

התגובה היא דוגמה נפלאה לאיך תמיכה רגישת מגדר יכולה להיראות. המגיבה לא אומרת לו "תתאפס על עצמך" או תהיה גבר. להפך, היא מתחילה בחיזוק הזהות הגברית שלו ("איזה גבר אתה"), אבל מיד מרוקנת את המושג גבר מהתוכן הנוקשה שלו, וממלאת אותו בתוכן חדש: גבר הוא מי שמציב מטרות, שמתמודד עם קושי, שיודע להיות בן זוג תומך, וחשוב מכל מספיק גבר כדי לדעת לפעמים גם לבקש עזרה.

היא מבצעת כאן היפוך משמעות טיפולי: היא לוקחת את מה שהוא תופס כחולשה (בקשת העזרה) ומגדירה אותה מחדש כעוצמה גברית. היא נותנת לו לגיטימציה להרגיש, להיות נתמך (גם אתה צריך את הכתף התומכת שלך), ומפרידה בין הערך העצמי שלו לבין התוצאה התעסוקתית הרגעית. היא מזכירה לו את כל הנכסים האחרים שלו, האופי, הזוגיות, התואר עצמו ככלי לחיים. היא לא פותרת לו את בעיית התעסוקה, אבל היא מתחילה לתקן את משבר הזהות שלו.

הווידוי הזה הוא זעקה מתוך מערכת כללים שמכתיבה לגבר להיות חזק, להצליח, ובשום אופן לא להתלונן.

הכותב שיחק את המשחק הזה לפי כל הכללים. הוא עשה בדיוק מה שהחברה ציפתה ממנו. וכשהמערכת לא סיפקה את התגמול המובטח, הוא נשאר לא רק מול שוקת שבורה, אלא עם תחושת כישלון אישי צורב ועם ארגז כלים רגשי ריק להתמודדות.

לכן, בעיניי, עצם מעשה הכתיבה, גם אם נחתם בהתנצלות, הוא אקט של התנגדות אמיצה. וזוהי גם קריאה להבין שלגברים יש לא רק את הזכות, אלא גם צורך קיומי, לתת לכאב הזה קול, בלי להתנצל על כך שהם מרגישים.