מעבר להגדרות הקלאסיות: שבירת סטיגמות על מיניות גברית

השיח הקליני המסורתי, שהתבסס על מודל החלוקה של מאסטרס וג'ונסון, נהג למפות קשיים בתפקוד המיני לקטגוריות של חשק, עוררות (זקפה) ואורגזמה. עם זאת, מחקרים עדכניים מאתגרים תפיסות אלו ומגלים מציאות מורכבת בהרבה. מחקר אפידמיולוגי רחב היקף שנערך באירופה בקרב גברים בגילאי 40 עד 79, חושף נתונים המנפצים סטיגמות עמוקות: 8% מהגברים דיווחו כי הם אף פעם לא חושבים על סקס, ו-20% נוספים חושבים על כך פחות מפעם בשבוע. עוד נמצא כי תדירות המחשבות על מין תלויה בגיל, כאשר בקרב צעירים, היעדר מחשבות מיניות לא נמצא קשור לרמות טסטוסטרון נמוכות, אלא דווקא לגורמים רגשיים. ממצא זה, יחד עם העובדה שמצבים בריאותיים כרוניים לא השפיעו באופן מובהק על החשיבה המינית, מדגיש כי המיניות הגברית אינה מונעת באופן בלעדי על ידי ביולוגיה, אלא מושפעת עמוקות מהעולם הרגשי והפסיכולוגי.

גברים רבים מגיעים לטיפול כשהם שבויים בתפיסה "פין-צנטרית", הממקדת את כל החוויה המינית באיבר המין, בחדירה ובביצוע. גישה מצמצמת זו מזניחה ממדים חיוניים של אינטימיות, קשר רגשי והנאה הדדית, והופכת את המין למבחן ביצוע מתמיד. הפין הופך לסמל של כוח וגבריות, וכל קושי בתפקוד נחווה ככישלון אישי מהדהד.

הפסיכולוג פדרו נוברה זיהה מספר עמדות וערכים המהווים קרקע פורייה להתפתחות קשיים בתפקוד המיני. בין אלה ניתן למצוא את "אמונת המאצ'ו", לפיה גבר אמיתי תמיד מוכן למין וחייב לספק כל אישה; שמרנות מינית המגבילה את המין לחדירה בלבד; תפיסת סיפוק האישה כחובה המונחת על כתפי הגבר; ופחד לא מודע מהעוצמה המינית הנשית או מהפעלת כוח פוגעני. אמונות אלו יוצרות לחץ עצום, חרדת ביצוע ומעגל קסמים של כישלון המזין את עצמו.

כדי להבין לעומק את המקור של קשיים בתפקוד המיני, תיאוריית ההתקשרות, שפותחה על ידי הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, מספקת זווית הסתכלות טובה. על פי תיאוריה זו, איכות הקשר הראשוני בין ילד לדמות המטפלת העיקרית שלו (לרוב ההורה) יוצרת "תבנית עבודה פנימית" – מעין מפה מנטלית ורגשית המשפיעה על האופן שבו אותו אדם יתפוס את עצמו, את האחרים ואת מערכות היחסים שלו לאורך כל חייו. כאשר הקשר הראשוני מאופיין בהיענות עקבית, בזמינות רגשית ובהענקת ביטחון, הילד מפתח דפוס התקשרות בטוח. בבגרותו, דפוס זה יבוא לידי ביטוי ביכולת ליצור קשרים אינטימיים המבוססים על אמון, פתיחות וביטחון רגשי. בהקשר המיני, אדם בעל דפוס התקשרות בטוח מרגיש בנוח להיות פגיע, לחשוף את רצונותיו וחששותיו, ולראות בבן או בת הזוג מקור לתמיכה ונחמה, מה שמהווה בסיס חיוני לחוויה מינית בריאה ונטולת חרדות.

לעומת זאת, כאשר הקשר הראשוני היה לא יציב, דוחה או בלתי צפוי, עלולים להתפתח דפוסי התקשרות לא-בטוחים. מחקרים מצביעים באופן מובהק על קשר ישיר בין דפוס התקשרות נמנע לבין התמודדות עם קשיים בזקפה וחרדת ביצוע. דפוס זה מתפתח כאשר הדמות המטפלת הייתה קרה, מרוחקת או דחתה באופן שיטתי את צרכיו הרגשיים של הילד. כתוצאה מכך, הילד לומד שביטוי צרכים ופגיעות מוביל לדחייה, ומפתח אסטרטגיה של הסתמכות-עצמית קיצונית והימנעות מאינטימיות רגשית. בבגרות, גבר עם דפוס כזה יתקשה מאוד לבטוח באחרים, יראה בקרבה רגשית איום, ויעדיף לשמור על ריחוק כדי להגן על עצמו. כאשר מתעורר קושי בתפקוד המיני, זהו רגע של פגיעות אולטימטיבית. עבור גבר בעל דפוס נמנע, חוסר היכולת "לתפקד" אינו רק בעיה פיזיולוגית, אלא ערעור קיומי על תחושת העצמאות והמסוגלות שלו. במקום לפנות לבת הזוג לתמיכה, הוא צפוי להסתגר, להסתיר את הקושי ולהתמלא בבושה, מה שרק מגביר את חרדת הביצוע ומנציח את הבעיה.

מכאן ניתן להבין מדוע דפוס התקשרות בטוח מהווה גורם מגן וחוסן נפשי. כאשר גבר בעל התקשרות בטוחה חווה קושי מיני, סביר יותר שהוא יחלוק את תחושותיו עם בת זוגו. היא, מצידה, צפויה להגיב באמפתיה ובהבנה, ולא לראות בקושי דחייה אישית. הם יתמודדו עם האתגר כצוות, מתוך תחושת שותפות ואמון הדדי. גישה משותפת זו מפחיתה באופן דרמטי את הלחץ והחרדה, יוצרת מרחב בטוח שבו המיקוד עובר מביצוע להנאה ואינטימיות, ולעיתים קרובות מאפשרת לבעיה להיפתר מעצמה. לפיכך, הבנת דפוס ההתקשרות אינה רק כלי אבחוני, אלא מפתח להתערבות טיפולית יעילה, המזהה כי הסימפטום המיני הוא לעיתים קרובות ביטוי חיצוני לקושי עמוק יותר ביכולת לבטוח ולהתמסר לקשר אינטימי.

במישור הנוירו-פסיכולוגי, "מודל השליטה הכפולה" של בנקרופט וג'נסן מסביר את התגובה המינית כשיווי משקל בין שתי מערכות במוח: מערכת עוררות (ה"גז") ומערכת עכבה (ה"בלם"). בעוד שמערכת העוררות מופעלת על ידי גירויים מיניים ופנטזיות, מערכת העכבה מופעלת על ידי איומים וגורמי לחץ כמו פחד מכישלון, דימוי גוף ירוד, כעס ותחושות ניצול וקיפוח במערכת היחסים. במצבים של חרדת ביצוע, למשל, מערכת העכבה פועלת בעוצמה יתרה ומדכאת את מערכת העוררות. לכן, הטיפול אינו יכול להתמקד רק בהוספת גירויים, אלא חייב לטפל בגורמים המעכבים העומדים בבסיס הבעיה. גם אם כל המערכות הפיזיולוגיות תקינות, תחושה עמוקה של חוסר הערכה מצד בת הזוג יכולה להפעיל את ה"בלם" ולשתק כל עוררות פיזית.

התובנה המרכזית העולה מהגישה הרב-מערכתית היא שקושי בתפקוד המיני אינו בעיה של הגבר בלבד, אלא סימפטום של המערכת הזוגית כולה. תפיסה זו, המכונה "צריך שניים לטנגו", מעבירה את מוקד הטיפול מהפרט אל הזוג. העיקרון המנחה הוא ש"אין אשם וסובלת, יש שניים שמתמודדים עם קושי". גישה זו מפחיתה אשמה ומאפשרת לבני הזוג להתמודד עם האתגר כצוות.

קושי מיני יוצר לעיתים קרובות מעגלים הרסניים: הכישלון מוביל לבושה ואשמה אצל הגבר, הגורמים להימנעות ממגע, שבתורה יוצרת ריחוק רגשי. ריחוק זה פוגע באינטימיות ומחריף את הבעיה המינית. במקביל, בת הזוג עלולה לחוות את הקושי כדחייה אישית, מה שפוגע בדימוי העצמי שלה ומעורר ספקות. תופעה נוספת היא "פרדוקס הביצוע", במסגרתו גברים חווים קשיים דווקא עם בנות הזוג שהכי חשובות להם, מכיוון שהרצון העז להצליח והפחד לאכזב מגבירים את הלחץ והחרדה.

הטיפול המוצלח חייב להיות מותאם להבנה המורכבת הזו. הוא מתחיל בנרמול המצב ומתן מידע אמין המפחית בושה (לדוגמה, ההבנה כי שפיכה מהירה היא תופעה נפוצה). משם, הטיפול מתמקד בהבנת ההקשר הזוגי: מהן העמדות והערכים שכל אחד מביא לקשר? מהם דפוסי התקשורת? ומהם הצרכים הרגשיים שלא מקבלים מענה?

ההתערבות כוללת פיתוח שיח זוגי פתוח ובטוח, הרחבת החוויה המינית מעבר לחדירה וביצוע, ועבודה על הפרדה בין ערך הגבריות לבין הצלחה מינית. המטרה היא לעודד ביטוי רגשי, לאפשר לגבר להיות פגיע, ולסייע לו למצוא מקורות נוספים לתחושת הגבריות שלו. בסופו של דבר, ההתערבות חותרת לטפל לא רק בסימפטום החיצוני, אלא גם בחסמים העמוקים המונעים אינטימיות וחיבור. הטיפול הוא פלסטר רק אם הוא מתעלם מהשכבות העמוקות יותר; כאשר הוא נוגע בהן, הוא יכול להוביל לריפוי אמיתי ומתמשך.

מקור: הגבר כמכלול: התמודדות עם בעיות בתפקוד המיני של הגבר בראיה רב מערכתית | שרון פלג נשר- כנס רותם החמישי