טיפול בחניון: איך גורמים לגברים לבקש עזרה?

דמיינו את המסדרונות העמוסים של בית חולים ציבורי בבריטניה. הצפצופים הבלתי פוסקים של המוניטורים, הריצה בין החדרים, קבלת ההחלטות של חיים ומוות בשבריר שנייה. במבט מבחוץ, אנשי הצוות נראים כמו מכונות משומנות, חסינות לכל פגע. אבל מתחת למדים הלבנים והכחולים, מתחולל משבר שקט שהעין לא רואה, אבל הסטטיסטיקה צורחת אותו בקול רם.

פול גלדס ועמיתיו למחקר החליטו להסיט את המבט מהחולים אל המטפלים, והתמונה שהתגלתה להם הייתה מדאיגה. עובדי ה-NHS, שירות הבריאות הלאומי של בריטניה, קורסים. אבל הם לא קורסים בגלל וירוסים או פציעות גב; הם קורסים מבפנים. הנתונים מראים כי חרדה, מתח ודיכאון אחראים כיום לכ-25% מכלל ימי המחלה במערכת. כדי להבין את גודל השבר, מספיק להביט אל שוק העבודה הכללי בבריטניה, שם המספרים נעים בין 8% ל-12% בלבד. במילים פשוטות: אם אתה עובד במערכת הבריאות, הסיכון שלך להיעדר מהעבודה בגלל הנפש גבוה פי שניים עד שלושה מאשר כל עובד אחר בממלכה.

המלכוד של "הגבר החזק"

בתוך הכאוס הזה, החוקרים זיהו קבוצה אחת שסובלת בשקט כפול: הגברים. בעולם של רפואת חירום, שולט אתוס מצ'ואיסטי של "חוזק" ו"סטואיות". מצפים ממך להיות הסלע, זה שלא נשבר. עבור גברים רבים העובדים בחזית, להודות בקושי נפשי זה כמו להודות בכישלון מקצועי. הלחץ החברתי והתרבותי הזה יוצר חומה בצורה בינם לבין קבלת עזרה. הם חוששים מסטיגמה, חוששים להיראות "חלשים", ולכן הם פשוט לא מגיעים לתוכניות התמיכה הקיימות.

השאלה שגלדס והצוות שלו שאלו הייתה פשוטה אך מהפכנית: האם הבעיה היא בגברים שלא רוצים טיפול, או שהטיפול פשוט לא מדבר "גברית"? הם הבינו שלא מספיק לפתוח דלת; צריך לעצב את החדר מחדש. כך נולד פרויקט BALM. המטרה לא הייתה רק לבדוק אם טיפול עובד קלינית, אלא לבדוק את ה"קבילות" שלו – האם גברים בכלל יסכימו להשתמש בו וירגישו שהוא רלוונטי לחייהם.

לא טיפול, אלא "אימון למוח"

כדי לפצח את ההתנגדות הגברית, החוקרים בחרו בשיטה שנקראת "אקטיבציה התנהגותית" (BA). תשכחו מספות פסיכולוגיות ומחפירות בילדות; השיטה הזו היא תכליתית, פרקטית וממוקדת-פעולה. ההיגיון שעומד מאחוריה הוא שמצב רוח ירוד יוצר "מעגל קסמים שלילי": אדם בדיכאון מפסיק לעשות דברים שעושים לו טוב, מה שגורם לו להרגיש עוד יותר גרוע, וחוזר חלילה.

במקום לשאול "למה אני מרגיש ככה?" ולצלול לתהומות של ניתוח עצמי, גישת ה-BA מציעה היפוך יוצרות ושואלת "מה אני יכול לעשות עכשיו כדי להניע את המערכת?". עבור גברים רבים, שרגילים בחייהם המקצועיים לפתור תקלות טכניות או לנהל אירועים מורכבים, הגישה הזו מתקבלת בהקלה עצומה. היא עובדת כמו הנדסה לאחור של הנפש: במקום להמתין שחשק או מוטיבציה יופיעו מעצמם (דבר שלעיתים נדירות קורה בדיכאון), המשתתפים לומדים לייצר אותם באופן יזום דרך פעולות מתוכננות. זה לא חייב להיות מסע כומתה; זה יכול להיות חזרה לתחביב ישן, תיקון משהו בבית, או מפגש קצר עם חבר. הפעולה עצמה היא שמייצרת את הדלק הרגשי, ולא להפך. כך, הגבר משתחרר מעמדת ה"קורבן" של מצב רוחו והופך למפעיל אקטיבי, שמחזיר לעצמו את תחושת המסוגלות שאבדה.

השיטה הזו מתאימה לגברים כמו כפפה ליד כי היא לא דורשת מהם "לדבר על רגשות" במשך שעות, אלא נותנת להם "ארגז כלים". היא הופכת אותם למנהלים של מצב הרוח שלהם. אבל החוקרים לא הסתפקו בשיטה עצמה. הם ערכו סדנאות עם עובדי שטח גברים כדי לעצב מחדש כל היבט בתוכנית.

הגאונות האמיתית של פרויקט BALM לא נעצרה בחדר הטיפולים, אלא המשיכה אל ה"אריזה" השיווקית של המוצר. החוקרים הבינו שכדי לגרום לגברים קשוחים להרים את הטלפון, עליהם להסיר כל סממן של חולשה או נזקקות. בעבודה צמודה עם קבוצות מיקוד של עובדי שטח, עבר המדריך מהפך טוטאלי: המילה "טיפול" נמחקה והוחלפה ב"אימון" או "אסטרטגיות". תמונות קלישאתיות של אנשים מחזיקים את הראש בייאוש הוחלפו בדימויים ויזואליים של אנשים בפעולה, והשפה עברה "האצ'ה" מכוונת. במקום לדבר על "ריפוי נפשי", המדריכים דיברו במונחים של "חוסן מנטלי", "שיפור ביצועים" ו"תחזוקה שוטפת". השינוי הסמנטי הזה היה קריטי – הוא אפשר לגברים לגשת לתהליך לא כמי שמודים בתבוסה, אלא כמי שמבקשים לשדרג את עצמם, ממש כמו ספורטאי עילית שנעזר במאמן כדי לשבור את השיא של עצמו.

הניסוי: שיחות מהחניון

המחקר יצא לדרך עם 45 גברים מאזור צפון אנגליה, כולם עובדי חזית, כולם בני 18 ומעלה. החוקרים חיפשו ספציפית גברים שנמצאים בטווח ה"תת-קליני" – כלומר, כאלה שכבר סובלים מסימפטומים של דיכאון וחרדה, אבל עדיין מתפקדים. הרעיון היה לתפוס אותם רגע לפני הנפילה הגדולה.

ההתערבות כללה מדריך לעזרה עצמית וסדרה של עד שמונה שיחות אימון טלפוניות. כאן נכנס אלמנט גאוני של התאמה: המאמנים בטלפון היו תמיד מארגון NHS אחר מזה שהמשתתף עובד בו. זה נטרל את הפחד הגדול ביותר של המשתתפים – שמישהו בעבודה יידע. הראיונות חשפו עד כמה זה היה קריטי. אחד המשתתפים סיפר איך ניהל את שיחות האימון מתוך הרכב שלו בחניון, המקום היחיד שבו הרגיש בטוח ופרטי מספיק כדי להיפתח. הטלפון הפך למגן, המאפשר אינטימיות ללא חשיפה פיזית מאיימת.

כשהמספרים מתחילים לדבר

אז האם זה עבד? התוצאות היו חד-משמעיות, והמספרים סיפרו סיפור של החלמה. החוקרים מדדו את רמות הדיכאון והחרדה בשלוש נקודות זמן: בהתחלה, אחרי ארבעה חודשים, ואחרי חצי שנה.

בתחילת הדרך, ציון הדיכאון הממוצע של הקבוצה עמד על 7.5. אחרי ארבעה חודשים של תוכנית BALM, הציון צנח ל-4.17. מה שמרשים עוד יותר הוא שהשיפור לא היה רגעי – גם אחרי חצי שנה, הציון נשאר נמוך יחסית ועמד על 5.11. בגזרת החרדה, התמונה הייתה אופטימית אפילו יותר: מציון התחלתי של 6.0, המשתתפים ירדו לממוצע של 2.97 בלבד לאחר ארבעה חודשים.

כדי להבין עד כמה התוצאות הללו משמעותיות, החוקרים השוו את "גודל האפקט" (העוצמה הסטטיסטית של השינוי) למחקר ענק ומפורסם אחר בשם CASPER. ההשוואה הראתה שתוכנית BALM הצליחה לייצר שינוי עמוק וחזק יותר באופן משמעותי. הגברים לא רק הרגישו פחות רע; הם דיווחו על שיפור דרמטי באיכות החיים שלהם.

הנוסחה המנצחת: גמישות ושליטה

אבל מעבר למספרים היבשים, הניתוח האיכותני – שהתבסס על מודל תיאורטי לבחינת קבילות (TFA) – חשף למה זה הצליח איפה שאחרים נכשלו. הגברים אהבו את הגישה הפרקטית. הם הרגישו שהם מקבלים שליטה חזרה לידיים שלהם. הם לא היו "מטופלים פסיביים", אלא גברים שלומדים לנהל סיטואציה. הגמישות של השיחות הטלפוניות אפשרה להם לשלב את הטיפול בתוך לו"ז מטורף, והעובדה שהמאמן היה זר מוחלט נתנה להם את הביטחון להסיר את המסכות.

כמובן, כמו בכל מחקר מדעי רציני, החוקרים מקפידים לצנן מעט את ההתלהבות ולהצביע על המגבלות. זה היה מחקר ראשוני, ללא "קבוצת ביקורת" (קבוצה שלא מקבלת טיפול לשם השוואה), והמשתתפים היו מתנדבים – מה שאומר שאולי מלכתחילה הייתה להם מוטיבציה גבוהה יותר לשינוי. ובכל זאת, האותות חזקים וברורים.

מסקנה: לשנות את השיטה, לא את הגבר

הסיפור של BALM הוא יותר מעוד מאמר אקדמי; זוהי קריאת כיוון. הוא מוכיח שאפשר לפצח את הקוד של בריאות הנפש הגברית. הסוד הוא לא לנסות לשנות את הגברים ולחנך אותם להיות רגישים יותר, אלא לשנות את השירותים כך שיתאימו להם. המודל הזה, טוענים החוקרים, יכול להציל חיים לא רק בבתי חולים, אלא גם בתחנות משטרה, מכבי אש ובסיסים צבאיים. בסופו של יום, גם הגיבורים הכי גדולים צריכים לפעמים יד מכוונת, ובתנאי שהיא מושטת להם בגובה העיניים, בצורה פרקטית, ובעיקר – בכבוד. מקור: Galdas P, Bailey D, Bell S, Bosanquet K, Chew-Graham C, Ekers D, Gilbody S, Littlewood E, Mawhinney M, Stevens H, Webb K, McMillan D. Behavioural activation for low mood and anxiety in male frontline NHS workers (BALM): a pre-post intervention study. BMJ Open. 2025 Jun 12;15(6):e094214. doi: 10.1136/bmjopen-2024-094214. PMID: 40506081; PMCID: PMC12182024.