האם מותר לי לבכות?

האם מותר לי לבכות? זו השאלה המהדהדת שעומדת בבסיסו של מחקר חדש ומקיף שנערך בשנת 2025, אשר מנסה לצלול אל תוך מעמקי הנפש הגברית ולהבין את הקשרים הסבוכים שבין חוויות ילדות קשות לבין מצוקה נפשית בחיים הבוגרים.

כדי להבין את התמונה המלאה, עלינו להתחיל בהתבוננות על המציאות של בריאות הנפש בקרב גברים כיום. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית בעניין המחקרי והציבורי בנושא זה, לצד הכרה הולכת וגוברת בהשלכות ההרסניות של מצוקה פסיכולוגית שאינה מטופלת.

מצוקה זו, המאופיינת בסימפטומים של חרדה, דיכאון, כעס והפרעות קוגניטיביות, משפיעה על חלק ניכר מהאוכלוסייה הגברית. למעשה, מחקרים רחבי היקף שנערכו בקנדה הצביעו על כך שכ-30% מהגברים מדווחים על רמות בינוניות עד גבוהות של מצוקה נפשית. הנתון המטריד באמת הוא הפער שבין המצוקה לבין קבלת העזרה: רק כ-17.8% מאותם גברים פנו לקבלת שירותים פסיכו-סוציאליים בשנה החולפת.

הסיבות לפער הזה הן מורכבות וקשורות קשר הדוק לנורמות תרבותיות. נורמות הגבריות המסורתיות נוטות ליצור סטיגמה סביב הבעה רגשית בריאה, ומעודדות גברים להשתמש באסטרטגיות התמודדות שאינן מיטיבות עמם. גברים נוטים לדחות את הפנייה לעזרה עד שמצוקתם הופכת לחמורה ביותר או מגיעה לנקודת משבר. ההשלכות של מצב זה הן לעיתים טראגיות, כאשר הנתונים מראים כי גברים מהווים כ-75% ממקרי ההתאבדות. מעבר לכך, המצוקה הנפשית נקשרת למגוון רחב של קשיים, החל מדיכאון וחרדה ועד להתנהגויות של נטילת סיכונים ושימוש בחומרים ממכרים, דברים שפוגעים לא רק בגברים עצמם אלא גם בבני זוגם, משפחותיהם והסביבה החברתית הרחבה שלהם.

בתוך ההקשר הזה, החוקרים ביקשו להתמקד בגורם מפתח שעשוי להציב גברים בסיכון גבוה יותר למצוקה בבגרות: חשיפה לטראומה מצטברת בילדות. המושג "טראומה מצטברת בילדות" מתייחס לסך כל סוגי הטראומה הבין-אישית שאדם חווה לפני גיל 18. מדובר בחוויות קשות המתרחשות בתוך הקשר של מערכת יחסים, כגון התעללות פסיכולוגית או פיזית על ידי הורים, הזנחה פסיכולוגית או פיזית, התעללות מינית, חשיפה לאלימות בין ההורים ובריונות מצד בני גילם. זוהי בעיה בריאותית ציבורית נרחבת המשפיעה על 30% עד 50% מהאוכלוסייה הכללית, ועל שיעורים גבוהים בהרבה בקרב אוכלוסיות קליניות.

קשר בין טראומה בילדות לבין מצוקה בבגרות הוא מבוסס היטב במחקר, אך רוב המחקרים הקודמים התבססו על מדגמים מעורבים מגדרית או כאלו המורכבים בעיקר מנשים. כאשר נערכו מחקרים על גברים בלבד, הם לרוב התמקדו בתתי-קבוצות ספציפיות כמו אסירים או גברים המעורבים במערכת המשפט, ולאו דווקא בגברים מן השורה הפונים לעזרה בקהילה. המחקר הנוכחי ביקש למלא את החלל הזה ולבחון את המנגנונים הייחודיים לגברים שעשויים להסביר מדוע טראומה בילדות מובילה למצוקה בבגרות.

כדי להבין את המנגנונים הללו, החוקרים השתמשו במודל תיאורטי הנקרא "המודל הדינמי של גבריות ופסיכופתולוגיה". מודל זה מציע כי החיברות הגברי – האופן שבו מחנכים בנים להיות גברים – משפיע על הדרך שבה הם מווסתים את רגשותיהם. מגיל צעיר, בנים לומדים שעליהם להימנע מהבעת רגשות פגיעים כמו עצב או פחד, ובמקום זאת להפגין שליטה, חוזק ועצמאות. הם לומדים מהסביבה, מההורים, מהמורים ומהמדיה אילו רגשות הם "ראויים" ואילו לא. למעשה, החברה נוטה לעודד גברים להחצין מצוקה דרך כעס, בעוד שהבעת דיכאון או חרדה זוכה לגינוי או לזלזול.

בבגרות, גברים ממשיכים לחוות לחצים חברתיים הקשורים לגבריות. לחצים אלו יכולים להיות פנימיים, כמו אמונות וסטריאוטיפים שהופנמו, או חיצוניים, הנובעים מאירועים שבהם הגבר מרגיש שהוא לא עומד בציפיות. כאן נכנס לתמונה מושג מרכזי במחקר: "לחץ על רקע פער מגדרי", או בקיצור MDS (Masculine Discrepancy Stress). זהו מצב של מצוקה המתעורר כאשר גבר תופס את עצמו כמי שנכשל לעמוד בנורמות המצופות מגברים. המחשבה "אני לא גבר מספיק" או החשש שמא אחרים יראו אותו כחלש, יוצרת תחושות של חוסר מסוגלות וכישלון.

עבור גברים שחוו טראומה בילדות, הלחץ הזה עשוי להיות חריף במיוחד. החוויות של חוסר אונים, פגיעות ובושה, שהן חלק בלתי נפרד מהטראומה, עומדות בסתירה מוחלטת לנורמות הגבריות המסורתיות הדורשות כוח ושליטה. כתוצאה מכך, שורדי טראומה גברים עשויים להיות רגישים יותר לחוות את הלחץ הזה של אי-הלימה מגדרית. בניסיון להתמודד עם הפער הזה ולהוכיח את גבריותם, גברים עשויים לפנות לאסטרטגיות לא יעילות של ויסות רגשי, כמו הכחשה, הימנעות או הדחקה רגשית.

המנגנון השני שנבחן במחקר הוא "קושי בוויסות רגשי" (Emotion Dysregulation). זהו מצב המאופיין בקושי לנהל רגשות מכאיבים ללא שימוש באסטרטגיות הרסניות. טראומה בילדות עלולה לפגוע בהתפתחות של מיומנויות ויסות רגשי תקינות, שכן הילד נחשף לאתגרים רגשיים עזים ומציפים מבלי לקבל את הכלים הדרושים להתמודדות עמם. השילוב של טראומה מוקדמת עם הלחץ המתמיד להיראות "גבר" יוצר מעגל מסוכן: הגבר חווה לחץ כי הוא מרגיש שהוא לא עומד בציפיות, הוא מנסה להדחיק את הרגשות כדי להתאים לנורמה, אך ההדחקה הזו מובילה לקושי גדול יותר בוויסות הרגשות, מה שבתורו מוביל למצוקה פסיכולוגית גוברת בדמות חרדה, דיכאון וכעס.

כדי לבחון את התיאוריות הללו בשטח, החוקרים גייסו 400 גברים קנדיים שפנו לקבלת שירותים בארגונים קהילתיים המציעים עזרה פסיכו-סוציאלית. משתתפים אלו מילאו שאלונים מקוונים ומפורטים שבחנו את ההיסטוריה הטראומטית שלהם, את רמות הלחץ המגדרי שלהם, את יכולתם לווסת רגשות ואת הסימפטומים העכשוויים של מצוקה נפשית. מדובר בקבוצה ייחודית של גברים, שכן עצם הפנייה לעזרה מעידה על נכונות מסוימת לשבור את קשר השתיקה, אך בו בזמן הם נושאים עמם משא כבד של עבר טראומטי. המשתתפים דיווחו בממוצע על כארבעה סוגים שונים של טראומה בין-אישית בילדות, כאשר הרוב המוחלט (93%) חוו לפחות סוג אחד של טראומה.

תוצאות המחקר אישרו את ההשערות המרכזיות וחשפו תהליך שרשרת מרתק ומטריד כאחד. נמצא כי קיים קשר עקיף בין טראומה בילדות לבין מצוקה נפשית בבגרות, שעובר דרך שני המנגנונים שהוזכרו: לחץ על רקע פער מגדרי וקושי בוויסות רגשי. במילים פשוטות, ככל שגבר חווה יותר אירועים טראומטיים בילדותו, כך גדל הסיכוי שהוא ירגיש בבגרותו לחץ על כך שאינו עומד בסטנדרטים של גבריות. הלחץ הזה, בתורו, תורם לקשיים משמעותיים ביכולת להרגיע את עצמו ולהתמודד עם רגשותיו בצורה בריאה. ולבסוף, חוסר היכולת לווסת את הרגשות מוביל להופעתם של סימפטומים קליניים של חרדה, דיכאון, כעס וקשיים קוגניטיביים.

אחד הממצאים הבולטים ביותר נגע לרגש הכעס. הכעס התגלה כסימפטום שהיה הקשור ביותר למשתני המחקר, והמודל הצליח להסביר כמעט מחצית מהשונות ברמות הכעס של הגברים. החוקרים מציעים פרשנות מעניינת לכך: טראומה יוצרת תחושת פגיעות עמוקה, המנוגדת לאידיאל הגברי. הרגישות הזו לכישלון הנתפס במימוש הגבריות מובילה למתח רגשי עצום. מכיוון שכעס נחשב מבחינה חברתית לתגובה גברית "לגיטימית" יותר מאשר בכי או פחד, הוא הופך לצינור המרכזי שדרכו מתפרצת המצוקה. גברים עשויים לנסות לשלוט ברגשותיהם כדי לא להיראות חלשים, אך כאשר המאמץ נכשל, התוצאה היא התפרצות של כעס ועוינות.

מלבד הכעס, המחקר מצא קשרים חזקים גם לחרדה ולדיכאון. נראה כי גברים ששרדו טראומה חווים תחושות של חוסר התאמה ובושה, אשר בשילוב עם חוסר יכולת לעבד רגשות בצורה מסתגלת, מובילים למצבים של ייאוש ופחד מתמיד. תחושת אובדן השליטה הנלווית לקושי בוויסות רגשי עשויה להעצים את תחושת חוסר האונים, ובכך להחמיר את הסימפטומים הדיכאוניים. זהו מעגל שמזין את עצמו: הטראומה יצרה מנגנוני הגנה של הדחקה, מנגנונים אלו מונעים התמודדות רגשית אמיתית, והתוצאה היא הצטברות של מתח פנימי שמתורגם לחרדה ודיכאון.

היבט נוסף ומעניין שנבדק הוא ההפרעה הקוגניטיבית, הכוללת קשיים בזיכרון ובריכוז. המחקר מצא כי גם כאן ישנה השפעה, אך היא עוברת בעיקר דרך המנגנון של קושי בוויסות רגשי ולא ישירות דרך הלחץ המגדרי. ההסבר לכך הוא שהמאמץ המתמיד לווסת רגשות בצורה לא יעילה גוזל משאבים קוגניטיביים יקרים, ויוצר עומס מנטלי שפוגע בתפקוד היומיומי. הלחץ המגדרי (MDS), לעומת זאת, הוא סטרס המבוסס על זהות ויחסים חברתיים, ולכן הוא קשור יותר לסימפטומים רגשיים מאשר לקוגניטיביים. נורמות הגבריות אינן מתמקדות בדרך כלל ביכולות קוגניטיביות כמו זיכרון כתכונה "גברית" מובהקת, ולכן הכישלון בתחום זה פחות מאיים על הזהות הגברית מאשר הבעת רגש.

המחקר לא התעלם מהשפעתם של גורמים חברתיים נוספים כמו גיל, תעסוקה ומצב משפחתי. נמצא כי גיל הוא גורם משמעותי, כאשר גברים צעירים יותר וגברים בגיל העמידה פגיעים במיוחד למצוקה פסיכולוגית. כמו כן, תעסוקה משחקת תפקיד חשוב בבריאות הנפש של הגבר, שכן עבודה היא לעיתים קרובות מקור מרכזי להערכה עצמית עבור גברים. מצב של אבטלה נמצא במתאם עם רמות גבוהות יותר של מצוקה. גם למערכות יחסים יש חשיבות, שכן זוגיות יכולה לספק תמיכה רגשית חיונית. עם זאת, החוקרים דאגו לנטרל את ההשפעה של המשתנים הללו בניתוח הסטטיסטי, כדי לבודד את ההשפעה הייחודית של המנגנונים הפסיכולוגיים שנבדקו.

אז מה בעצם אומרים לנו כל הממצאים הללו? השורה התחתונה היא שהדרך שבה גברים לומדים להיות גברים, בשילוב עם צלקות העבר, יוצרת מלכודת. הניסיון להיות "חזק", "לא לבכות" ו"להתגבר לבד" אינו עובד עבור מי שסוחב עמו טראומות ילדות. להפך, הניסיון הזה רק מגביר את הסבל. גברים אלו מוצאים את עצמם במלחמה פנימית מתמדת: מצד אחד הכאב שרוצה לצאת, ומצד שני הקול הפנימי והחברתי שאומר "אסור".

למסקנות אלו יש חשיבות עצומה עבור עולם הטיפול והסיוע. המאמר מדגיש כי כדי לעזור לגברים אלו באמת, לא מספיק לטפל רק בסימפטומים של הדיכאון או החרדה. יש צורך בגישה טיפולית משולבת, שהיא גם רגישה לטראומה וגם "משנה-מגדר" (Gender-Transformative). גישה רגישה לטראומה פירושה להבין שההתנהגות העכשווית היא תגובה לאירועי העבר. במקום לשאול "מה לא בסדר אצלך?", המטפל שואל "מה עבר עליך?". זהו שינוי תפיסתי קריטי, במיוחד עבור גברים שלעיתים קרובות נתפסים כ"בעייתיים" או "אלימים" בגלל ביטויי הכעס שלהם, בעוד שמתחת לפני השטח מסתתרת מצוקה עמוקה.

ההיבט של "שינוי מגדרי" בטיפול הוא מאתגר יותר. הכוונה היא להתערבויות שאינן רק מכירות בצרכים המגדריים, אלא מנסות באופן אקטיבי לפרק את המבנים המזיקים של הגבריות המסורתית. המטפלים צריכים לעזור לגברים להבין כיצד החיברות שעברו משפיע על בריאותם הנפשית, לטוב ולרע. עליהם לחבר בין המסרים שקיבלו בילדותם על "איך להיות גבר" לבין הקשיים הרגשיים שהם חווים היום. המטרה היא לא לבטל את הגבריות, אלא להרחיב את ההגדרה שלה כך שתכלול גם את האפשרות להיות אנושי, פגיע ורגשי.

בנוסף, המחקר מדגיש את הצורך בהקניית כלים פרקטיים לוויסות רגשי. שיטות כמו טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT) או טיפול מבוסס קשיבות (Mindfulness) יכולות להיות יעילות, אך יש להתאים אותן לאוכלוסייה של גברים שורדי טראומה. למשל, עידוד גברים להתבונן ברגשותיהם ללא שיפוטיות יכול לעזור לנטרל את הביקורת העצמית הנובעת מהנורמות הגבריות. עם זאת, יש לעשות זאת בזהירות, שכן עבור שורדי טראומה מסוימים, המפגש הישיר עם הרגש יכול להיות מציף ומערער.

המחקר אינו חף ממגבלות. הוא מסתמך על דיווח עצמי של המשתתפים, מה שעשוי להיות מושפע מזיכרון לא מדויק או מרצון להציג תמונה מסוימת. כמו כן, מכיוון שמדובר במחקר "חתך" (שנעשה בנקודת זמן אחת), אי אפשר להוכיח סיבתיות בצורה מוחלטת, אלא רק להצביע על קשרים סטטיסטיים. ייתכן גם שהעובדה שהמשתתפים היו גברים שכבר פנו לעזרה הופכת אותם לקבוצה ייחודית שאינה מייצגת את כלל הגברים הסובלים בשקט בביתם. גברים אלו אולי כבר מודעים יותר למצוקתם ולכן דיווחו על רמות גבוהות יותר של לחץ מגדרי.

למרות המגבלות הללו, החוזק של המחקר טמון בכך שהוא הצליח להגיע לאוכלוסייה קשה מאוד להשגה ולחקור אותה בסביבה טבעית, לפני שהחלו בתהליך טיפולי אינטנסיבי. הנתונים שנאספו מספקים הצצה נדירה לתוך עולמם הפנימי של גברים המתמודדים עם ההשלכות ארוכות הטווח של ילדות בצל הטראומה.

לסיכום, המאמר "האם מותר לי לבכות?" מציב מראה חשובה בפני החברה והמערכת הטיפולית. הוא מלמד אותנו שגברים שחוו טראומה בילדות נושאים עמם משא כפול: את כובד הטראומה עצמה, ואת כובד המאמץ להסתיר אותה כדי להישאר "גברים".

מקור: Lebeau, R., Brassard, A., Fernet, M., Hébert, M., Deslauriers, J.-M., & Godbout, N. (2026). Am I allowed to cry? Men’s childhood trauma is associated with greater psychological distress, through higher masculine discrepancy stress and emotion dysregulation. Psychology of Men & Masculinities, 27(1), 15–28. https://doi.org/10.1037/men0000541