האגו שהורג: הצד הסמוי של הפרקינסון שפוגע בגברים קשוחים

הסיפור הזה מתחיל בנתון יבש, כמעט בנאלי: כ-1% מאוכלוסיית העולם מעל גיל 65 חיה עם מחלת הפרקינסון. אבל מאחורי המספר הזה, שנמצא במגמת עלייה מתמדת מאז שנת 2004, מסתתרת דרמה שרובנו לא מודעים אליה. במשך עשרות שנים, כשרופאים וחוקרים דמיינו את חולה הפרקינסון הקלאסי, הם ראו לנגד עיניהם גבר. הסטריאוטיפ הזה שלט בספרות הרפואית: מחלה גברית, המאופיינת ברעד ונוקשות. אלא שסקירה מקיפה וחדשה שפורסמה בשנת 2026, פרי עטם של החוקרות טהני תאצ'ר, סו שראד ולריסה בוברובסקיה, חושפת כיצד הראייה הצרה הזו יצרה עיוות מערכתי בטיפול הרפואי. החוקרות יצאו למסע בנבכי המידע הקיים כדי להוכיח שהרפואה המודרנית, בבואה לטפל בפרקינסון, עדיין לוקה בבלבול בסיסי בין ביולוגיה לבין תרבות, בלבול שעולה למטופלים – נשים וגברים כאחד – בבריאותם ובאיכות חייהם.

הטעות הגדולה: כשמדענים מתבלבלים בין מין למגדר

כדי להבין את עומק הבעיה, צריך לחזור לבסיס. החוקרות מצביעות על כשל לוגי שחלחל למחקרים היוקרתיים ביותר: חוסר היכולת להבדיל בין מין (Sex) – המטען הביולוגי, הגנטי וההורמונלי שלנו, לבין מגדר (Gender) – המבנים החברתיים והציפיות התרבותיות שמעצבות את חיינו. עד כמה המצב חמור? מחקר אוסטרלי עדכני משנת 2025, שנערך על ידי קירקמן ועמיתיו, בחן את ההנחיות הקליניות לטיפול בפרקינסון ומצא תמונה עגומה: ב-15 אחוזים מההנחיות לא היה כלל אזכור למונחי מין או מגדר. גרוע מכך, במחצית מההנחיות שכן התייחסו לנושא, החוקרים השתמשו במונח מגדר כשלמעשה התכוונו למין ביולוגי.

זה אולי נשמע כמו סמנטיקה, אבל לבלבול הזה יש מחיר כבד. בעבר היה נהוג לחשוב שגברים נמצאים בסיכון גבוה פי 1.5 לחלות בפרקינסון לעומת נשים. אולם מחקרים חדשים יותר מערערים על הקביעה הנחרצת הזו ומציעים שהפער מצטמצם, וייתכן שהסיכון אינו כה שונה כפי שחשבו. הסיבה לפער ההיסטורי טמונה ככל הנראה באבחון חסר של נשים, הנובע מאותו "עיוורון מגדרי" של המערכת הרפואית.

הגוף המדבר אחרת: כאב נשי מול נוקשות גברית

כשצוללים לתוך הנתונים הקליניים שנאספו במחקרים מרחבי העולם, מתגלה תמונה של שתי מחלות שונות כמעט לחלוטין. אצל גברים, הפרקינסון נוטה להתקשח. מחקרים שונים הראו שגברים סובלים באופן מובהק יותר מנוקשות שרירים (Rigidity) ומפגיעה חמורה יותר ביכולות התנועה הכלליות. במחקר שנערך בקוריאה וכלל 210 חולים, נמצא שגברים דיווחו יותר על תסמינים מביכים כמו ריור יתר, עצירות ותפקוד מיני לקוי. יתרה מכך, אצל הגברים נצפתה ירידה מהירה יותר בתפקוד הקוגניטיבי ובמיומנויות הנדרשות לפעולות היומיום.

לעומת זאת, אצל נשים המחלה לובשת צורה אחרת, לעיתים חמקמקה יותר. הסימן הראשון אצל נשים הוא לרוב רעד במנוחה, אך הסבל האמיתי שלהן מתרחש מתחת לפני השטח. נשים עם פרקינסון מדווחות על רמות גבוהות בהרבה של כאב פיזי, דיכאון וחרדה.

השריון הגברי והכלוב הנשי: תפקידי מגדר כגורמי סיכון

אבל פרקינסון היא לא רק ביולוגיה; היא מחלה שמתפתחת בתוך הקשר חברתי. המאמר מציג כיצד גבריות ונשיות הופכות לגורמי סיכון בפני עצמן. בצד הגברי, העבודה וההתנהגות הטיפוסית גובים מחיר יקר. גברים מהווים את הרוב המוחלט במקצועות כמו חקלאות, ריתוך וכרייה. העיסוקים הללו חושפים אותם באופן קבוע לרעלנים סביבתיים, חומרי הדברה ומתכות כבדות, שנמצאו במתאם ישיר לעלייה בסיכון לפרקינסון. בנוסף, התנהגות גברית הכרוכה בנטילת סיכונים מובילה לשיעור גבוה יותר של פגיעות ראש טראומטיות (TBI) מתאונות דרכים או עבודה, שגם הן מאיצות את התפתחות המחלה.

גם לאחר האבחנה, הגבריות הופכת למכשול טיפולי. גברים נוטים לאמץ גישה סטואית של להיות חזק, מה שמוביל אותם להסתיר סימפטומים, להימנע מפנייה לעזרה רפואית כשלא מדובר במקרה חירום, ואף לסרב להשתמש בעזרי הליכה כמו מקל או הליכון מתוך רצון לשמר תדמית עצמאית. התוצאה? בידוד חברתי וסיכון מוגבר לנפילות וחבלות.

השתיקה הגברית: כשהאגו מסכן את הבריאות

עבור הגבר המתמודד עם פרקינסון, האויב אינו רק הרעד או הנוקשות, אלא לעיתים קרובות גם התפיסה העצמית שלו. המאמר חושף כיצד נורמות של גבריות – הצורך להיראות חזק, עצמאי ובלתי פגיע – הופכות למלכודת מסוכנת בחדר הטיפולים ומחוצה לו. גברים נוטים לדחות את הפנייה לעזרה רפואית כל עוד לא מדובר במקרה חירום, מה שמוביל לאבחון מאוחר. גם לאחר האבחנה, רבים מהם משקיעים אנרגיה עצומה במיסוך (Masking) והסתרת הסימפטומים כדי לשמר את מעמדם החברתי והמשפחתי, התנהגות שגובה מחיר נפשי כבד.

הביטוי הקיצוני ביותר לכך הוא הסירוב העיקש להיעזר באביזרי ניידות כמו הליכונים או מקלות הליכה; עבור גברים רבים, השימוש באביזר כזה נתפס כהודאה בחולשה, סירוב שמוביל באופן טראגי לעלייה בסיכון לנפילות ולחבלות מיותרות.

טיפול רגיש-מגדר בגברים, אם כן, חייב ללכת מעבר למרשם התרופתי ולחדור את חומת השתיקה הזו. המאמר מציע כי על המערכת הרפואית להבין שהגבר היושב מולה עלול להציג מצג שווא של עסקים כרגיל גם כשהוא סובל. הנתונים מראים שגברים חווים הידרדרות מהירה יותר בתפקוד הקוגניטיבי ובנוקשות השרירים, ולכן הגישה הטיפולית חייבת להיות פרו-אקטיבית: לא לחכות שהמטופל יתלונן, אלא ליזום שיח על אובדן העצמאות ועל הפחד מלהיראות חלש. רק הכרה בכך שהגבריות המופנמת היא חלק מהמחלה תאפשר לצוותים המטפלים לשכנע את המטופלים לקבל עזרה, להשתמש בעזרים חיוניים, ולמנוע את הבידוד החברתי והדיכאון שנלווים למאבק להישאר הגבר החזק של פעם.

המאמר המקיף של תאצ'ר ועמיתותיה מסתיים בקריאת השכמה לקהילה הרפואית והמדעית. המסקנה: אי אפשר להמשיך לטפל בפרקינסון בגישת "מידה אחת מתאימה לכולם". המחלה הזו היא זיקית, המשנה את צבעיה בהתאם למין ולמגדר של החולה. העתיד של הטיפול בפרקינסון חייב להיות מותאם אישית באופן רדיקלי. זה אומר יצירת תוכניות תמיכה פסיכולוגיות שמבינות את המחסומים הייחודיים של גברים הכלואים בתוך דימוי של קשוחים. מקור: Thatcher, T. B. C., Sharrad, S., & Bobrovskaya, L. (2026). Differentiating between the impact of sex and gender in Parkinson’s disease: utilising these to advance current understanding and care practices. Neurological Sciences, 47:117.