האבא החדש? הוא בכלל בן חצי מיליון שנה

אם תסתובבו היום בגינות המשחקים בתל אביב, תראו אותם בכל מקום: אבות עם מנשאים, אבות דוחפים עגלות, אבות שמחליפים חיתול על הספסל הציבורי בטבעיות גמורה. קל לנו לחשוב שזו המצאה מודרנית, תוצר של המהפכה הפמיניסטית או טרנד של גברים חדשים ורגישים. אבל אם תשאלו את האנתרופולוגית האבולוציונית ד"ר אנה מייצ'ין, היא תגיד לכם שאנחנו חיים בסרט. האבא המעורב הוא לא המצאה של המאה ה-21, אלא טכנולוגיה הישרדותית עתיקה. למעשה, המחקרים החדשים חושפים תמונה מדהימה: ללא אבהות פעילה, המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כנראה לא היה שורד כלל.

כדי להבין את זה, צריך לחזור אחורה בזמן. הרבה אחורה. הקפיצה הגדולה הראשונה באבולוציה שלנו קרתה לפני כ-1.8 מיליון שנה, אז המוח האנושי גדל בבת אחת בכ-50%. השינוי הזה יצר בעיה לוגיסטית קשה: המוח הפך לגדול מכדי להבשיל ברחם, אחרת הראש לא היה עובר בתעלת הלידה. הפתרון של הטבע היה להוציא את התינוקות החוצה כשהם עדיין לא מוכנים, חסרי ישע ותלותיים באופן קיצוני.

במשך יותר ממיליון שנה, "השבט" – סבתות, דודות ואחיות – עזר לאמהות להתמודד עם הנטל. אבל אז, לפני כחצי מיליון שנה (בפלייסטוקן התיכון), המוח עשה עוד קפיצה דרמטית בגודל, והתינוקות נולדו עוד יותר חסרי אונים. העזרה הנשית כבר לא הספיקה. האבולוציה נדרשה לפתרון יצירתי, והיא מצאה אותו בשינוי התנהגותי של הזכרים: הם הפסיקו לרוץ אחרי כל נקבה אפשרית, והחלו להישאר עם אחת ולטפל בצאצאים. כך נולד האבא הראשון.

ההוכחות לכך חרוטות בעצמות שלנו. בטבע, כשיש פער גדול בגודל הגוף בין זכרים לנקבות (כמו אצל שימפנזים), זה סימן שהזכר משקיע בעיקר בלחימה על נקבות ולא בהורות. אצל בני האדם, הפער הזה קטן יחסית (כ-15% בלבד), והוא הצטמצם דרמטית בדיוק באותה תקופה שבה התחלנו להיות אבות. במילים פשוטות: הגוף שלנו התאים את עצמו לשותפות בגידול הילדים.

לא רק "עוזר לאמא": הכימיה המפתיעה של המוח הגברי

במשך שנים, המדע – וגם אנחנו – היינו שבויים בקונספציה של דרווין. הוא טען שזכרים אנושיים מחווטים לתחרות ואלימות, ושאין להם את הכלים הביולוגיים העדינים הנדרשים לטיפול בתינוק. אבל פרופ' רות פלדמן, חוקרת מוח מאוניברסיטת רייכמן שנחשבת ל"אמא של חקר האבא", ניפצה את המיתוס הזה לרסיסים.

פלדמן חוקרת הורים כבר 30 שנה, והממצאים שלה מטלטלים את כל מה שחשבנו על אינסטינקט אימהי. היא גילתה שנשים לא מחוברות ביולוגית לתינוקות יותר מגברים. אמנם אצל נשים ההורמונים מופעלים בעקבות ההריון והלידה, אבל אצל גברים קורה נס ביולוגי אחר: הטיפול עצמו משנה את המוח.

הנתונים הראו שאחרי כמה שבועות של אבהות פעילה, גברים מגיעים לאותן רמות בדיוק של אוקסיטוצין (הורמון האהבה) כמו נשים שילדו והניקו. ההבדל הוא רק בדרך לשם: אצל האם זהו מסלול ביולוגי אוטומטי שמגיע מהאמיגדלה (אזור הרגש הקדום), ואילו אצל האב המסלול הוא קוגניטיבי יותר, תלוי מעשים. ככל שהאבא עושה יותר – מחתל, קם בלילה, רוחץ – כך הרשת ההורית במוח שלו נדלקת חזק יותר. במילים אחרות: אבא לא נולד, אבא נעשה.

וזה לא מסתכם רק בכימיה. פלדמן גילתה שיש הבדל מרתק בתדר שבו אבות ואמהות מתקשרים עם התינוק. בעוד שהאמהות מסונכרנות לרוב עם הבעות הפנים של התינוק ומשדרות בגלי גמא (הקשורים לרגש), האבות מסונכרנים החוצה – אל העולם, אל המשחק, אל החקירה. הסנכרון האבהי מתרחש בגלי אלפא, המאפיינים מוח בוגר וקשורים לשפה וללמידה. הילד, מתברר, צריך את שניהם: גם את הביטחון הרגשי של האם וגם את הסקרנות והאתגר שמביא האב. ילדים שגדלו עם אבות מעורבים הראו יכולות חברתיות טובות יותר, ניהול סטרס מצוין ויכולת גבוהה יותר לפתור קונפליקטים בבגרותם .

נאמנות של קופים והדיכאון המושתק

כדי להבין עד כמה עמוק השורש הביולוגי הזה, צריך להרחיק עד ליערות דרום אמריקה. שם, האנתרופולוג פרופ' אדוארדו פרננדז-דוקה חוקר כבר שלושה עשורים שני מיני קופים נדירים – דורוקולי וטיטי – שהם המונוגמיים היחידים בטבע. הנתונים שהוא אסף מדהימים: מתוך בדיקות גנטיות של 125 צאצאים לאורך 30 שנה, לא נמצא אפילו מקרה אחד של בגידה.

אצל הקופים האלה, האבא הוא המטפל העיקרי. שבוע אחרי הלידה, הגור עובר לאבא, שסוחב אותו, משחק איתו ומטפח אותו, ומחזיר אותו לאמא רק להנקה. הנתונים הסטטיסטיים הראו שגורים שגדלו רק עם אמא שרדו פחות מאלו שגדלו עם אבא. זהו שיעור מאלף על הפוטנציאל הביולוגי שקיים גם במוח שלנו.

אבל לשינוי העמוק הזה יש מחיר, והוא כמעט לא מדובר. המעבר לאבהות הוא טלטלה עצומה, ולפעמים המערכת קורסת. הנתונים מראים שכאחד מכל עשרה אבות חווה דיכאון אחרי לידה (לעומת אחת משמונה אמהות), אך הסימפטומים אצלם שונים לחלוטין ולכן לרוב מפוספסים. במקום עצב ובכי, גברים בדיכאון יפגינו כעס, תוקפנות וחרדה. הנתון המפחיד ביותר הוא שלאבות יש סיכוי גבוה פי שבעה לבצע ניסיון אובדני באלף הימים הראשונים אחרי הלידה בהשוואה לאמהות. מערכת הבריאות, שבודקת נשים בפינצטה, עיוורת כמעט לחלוטין למצוקה הגברית הזו.

סוף עידן "אבא יודע הכי טוב"

אז אם הביולוגיה שלנו מוכנה לאבהות כבר חצי מיליון שנה, למה ההיסטוריה מספרת סיפור אחר לגמרי? ההיסטוריון ד"ר אוגוסטין סדג'וויק טוען שבמשך אלפי שנים, גברים המציאו לעצמם "סיפור כיסוי". מכיוון שלא היה להם תפקיד ביולוגי ברור כמו הריון ולידה, הם בנו את מיתוס הפטריארכיה: שלטון האבות.

אבל יש הבדל דק: פטריארכיה היא כוח נטו. אבהות, לפי סדג'וויק, היא שילוב מתוחכם של כוח ואהבה. האהבה היא זו שנתנה לגיטימציה לכוח. המנטרה הייתה "אני שולט בך כי אני יודע מה הכי טוב בשבילך". במשך מאות שנים זה עבד, עד המהפכה התעשייתית ששברה את המודל הישן שבו אב הוריש מקצוע או אדמה. אז הומצא מודל המפרנס, שגם הוא הולך ונסדק היום.

אנחנו חיים ברגע היסטורי של משבר. הגברים איבדו את המונופול על הפרנסה והכוח, והמודלים הישנים קרסו. סדג'וויק מזהה את הכמיהה לדמויות כמו דונלד טראמפ (שמכונה על ידי מעריצים "דאדי") כניסיון נואש לחזור לאותו אבא דמיוני, חזק וכל-יודע שיפתור את כל הבעיות.

אבל המסקנה העולה מכל החוקרים – הביולוגים, האנתרופולוגים וההיסטוריונים – היא אופטימית. האבולוציה לא דורשת מהגברים להיות שליטים רודנים, אלא מטפלים אוהבים. המוח שלנו גמיש להפליא; מחקרים על זוגות גברים הראו שילדיהם נמצאים באחוזונים העליונים של ההתפתחות, מה שמוכיח שאפשר לגדל ילדים בריאים ומאושרים גם ללא אמא, כל עוד יש דמות מטפלת מסורה.

השינוי שאנחנו רואים היום הוא לא אופנה חולפת, אלא חזרה לטבע המקורי שלנו. במקום לנסות להיות האבא שיודע הכי טוב, הגבר המודרני יכול פשוט להיות שם. לחבק, לשחק, לחתל. הביולוגיה כבר תעשה את השאר. כפי שאמר בנו בן ה-8 של סדג'וויק כשנשאל מה זה אבא טוב: "אבא צריך להיות מצחיק וטוב בחיבוקים". אולי אחרי חצי מיליון שנה, סוף סוף הבנו את זה. מקור: אנחנו נוטים לחשוב שאבות מעורבים הם המצאה מודרנית. ההפך הוא הנכון