top of page
  • Writer's pictureגיא גרימלנד

מדליה, קלישאות ופגיעות ככוח על



יש משהו חזק באמירות פשוטות. יחד עם זאת, אני מודה, קל מאוד לשכוח מהן. הן נבלעות בשוטף מכיוון שהן מקוטלגות אצלנו כפתגמים קלישאתיים.

אמש במעגל הגברים אחד המשתתפים העלה את המשפט מחשבה יוצרת מציאות. כולנו שמענו את המשפט זה מתישהו לאורך חיינו, לא בטוח אם בכלל התייחסנו אליו.

אני נחשפתי אליו בקורס תקשורת מקרבת. משפט המפתח כאן הוא "מה שאנחנו מתכוונים-חושבים-אומרים-עושים כל יום קובע איך יהיו החיים שלנו".

הוא העלה את זה בהקשר של איך הוא מנהל את חייו ואני מודה שבדקות מסוימות כשהקשבתי לו, הבנתי את עד כמה התנתקתי מאותה קלישאה.

היו לי השבוע שתי שיחות משמעותיות עם ידידה וידיד מקצועיים שרציתי לקבל את העצה שלהם בנושא שנוגע לתחום מסוים. הרגשתי חוסר ביטחון לגבי הנושא, אבל שניהם שיקפו לי מראה אחרת.

מראה של גיא מוצלח. שיש לו מה להביא לשולחן. שהוא אם רק יתחיל לסגל לעצמו קו חשיבה אחר, הוא ירגיש הרבה יותר טוב וההצלחה הממוקדת תגיע מהר יותר.

מכאן נשארתי מאז הלילה עם מחשבות לא אפויות. איך אני לוקח את התובנה הזאת של אותו משתתף במעגל גברים ומזכיר לעצמי שזה הסגנון שאני רוצה לחיות לעצמי. בקריירה. באבהות. בזוגיות.

אני אוהב לקחת כל מני נגיעות מהחיים ולהשליך אותם לחיים שלי, ולראות איך אני יכול להיות גבר ואבא יותר טוב ומשמעותי.

אני בוחר לקחת את האמירה הזאת לכל מקום כזה בחיי. מול הילדים, מול אשתי, בקריירה שלי.

כן, לעבוד על עצמי. לחזק את עצמי. להביא את המחשבות יוצרות מציאות לתוך היום יום. להזכיר לעצמי דרך הבאת אותן מחשבות את הכוחות שלי, וככה להיות באינטראקציה עם העולם.

מכאן אפשר כבר להתחיל לדבר על אסטרטגיות פעולה כאבא או בן זוג במצבים לא פשוטים שכולנו נתקלים. אבל קודם לכן, אני מזמין את עצמי לזכור את זה. שמעגל ההשפעה הוא אצלי. שהמחשבות יוצרות מציאות הן שלי. ומאוד אהבתי את התובנה הזאת שעלתה אמש במעגל.

תכירו את נמרוד משיח

בסופ"ש קראתי כתבה שלכאורה לא קשורה למעגלי גברים ואבהות, אבל הגיבור בה נמרוד משיח, לגמרי עבר מסע אישי שדומה לזה שגברים אחרים עוברים במעגלי גברים.

הנה כמה פסקאות מהכתבה הנפלאה. כשתסיימו לקרוא אותן, אני מאמין שתבינו לבד למה המסע הזה שקורה במעגלי גברים כל כך דומה. פגיעות היא כח על, לא חולשה.


ב-2009, כשהוא בן 21, נמרוד משיח היה בטוח שהוא על המסלול הנכון בחייו. שלוש שנים לפני אולימפיאדת לונדון, הוא זכה במדליית הכסף באתר האולימפי בוויימות'. משיח, 1.93 מטר של גוף אתלטי וחזק, נעמד על הפודיום והיה בטוח שזה יהיה יום מאושר של תהילת נצח. ואז נפער תחתיו בור ענקי וריק, והוא נפל לתוכו.

"הייתי בטוח שכשאגיע לפסגת החלומות שלי, זה יהיה הרגע שבו אהיה שלם", הוא מספר. "הייתי בטוח שאם אני זוכה במדליה של סגן אלוף העולם בגיל 21, באתר האולימפי של לונדון 2012, שלוש שנים לפני האולימפיאדה, אז מאותו רגע אהיה שמח לעד. הרי הגעתי לפודיום שלי — לכל אחד יש את הפודיום שלו — וכשמגיעים אליו מפסיקים לחוש כאב. אבל אז, על הפודיום, חוויתי את הרגע הכי קשה בחיים שלי".

מה קרה שם?

"חוויתי פער מטורף. מצד אחד אדרנלין ואקסטזה, בסיומו של שבוע מופלא. הייתי ב־Flow של החיים, זרימה מטורפת בלי מחשבה, בלי הססנות, הכל הלך לי והגעתי למדליה. מצד שני, כמה רגעים אחרי שחציתי את קו הסיום, על הפודיום, הרגשתי פחד ובדידות בעוצמה שלא חשתי קודם. כמו נפילה לבור עמוק. הסתכלתי על הקהל סביבי, היחיד שבאמת הכרתי היה גל פרידמן המאמן שלי, וחשבתי לעצמי: 'כל החיים חלמתי על הרגע הזה, וככה זה מרגיש?'.

תחושה של ואקום, ריקנות שאי אפשר להגדיר במילים".

משיח ירד מהפודיום, אבל הפער המשיך להיות נוכח, וביתר שאת. "מצד אחד הטלפון לא הפסיק לצלצל, ומצד שני אני מרגיש לבד בעולם. כל הכתבים רצו לדבר איתי, המשפחה שלי איבדה את הצפון, החברים השתגעו. במכמורת, הכפר שגדלתי בו, כולם היו באקסטזה, אנשים התקשרו אליי בוכים מאושר. אבל אני פשוט לא שם, אלא בריק הזה שנוצר על הפודיום".

שנים אחר כך, משיח יגדיר את התחושה "אובדן שליטה. מאותו רגע, העולם שולט בהגדרה שלי, הוא מגדיר אותי. אין יותר נמרוד, יש את הפוטנציאל למדליה אולימפית. אני כבר לא נמרוד משיח, אני 'תקווה אולימפית'. אתה כבר לא קובע מי אתה, מספרים לך מי אתה. ואתה לבד. הכי לבד בעולם.

"אחרי הנחיתה בישראל החברים לקחו אותי למועדון לחגוג את ההישג. שתיתי, ישנתי שלוש־ארבע שעות, והגעתי למשרדי הוועד האולימפי למסיבת העיתונאים. הייתי גמור לחלוטין אחרי עונה שלמה, עשרה חודשים של מאמץ־על, אף אחד ממנגנוני ההגנה שלי לא היה זמין לי. מסיבת עיתונאים כזו היא הזדמנות לעצור ולהודות לאנשים שדחפו אותך לפסגה. זה רגע שבו רציתי להגיד תודה לאמא שלי. אבל לא הצלחתי. התפרקתי. איזו התפרקות".

שש שנים קודם, כשהיה בן 15, אמו של נמרוד, אוולין, מתה ממחלה קשה. היא זו שלימדה אותו בגיל 8 להיות גולש רוח. היא היתה האדם הקרוב ביותר אליו. אמא וחברה ומאמנת ראשונה. האהבה הגדולה של חייו. וברגע הגדול ביותר בחייו היא לא היתה שם.

"מאז המוות שלה פיתחתי מנגנון הגנה, שהיה המפתח שלי להצלחה", הוא מספר. "לא רציתי להרגיש כאב, וזה מה שהפך אותי לטוב ביותר".

משיח היה שבר כלי, אבל החליט לעשות מה שמעט מאוד ספורטאים ברמתו עשו אז: ללכת לטיפול. "התפיסה היתה שספורטאי שהולך לטיפול פסיכולוגי הוא כזה שהמניה שלו בקריסה. הרי ספורטאי זה המודל לקשיחות מנטלית, איירון־מן, קילר. אין סיכוי שידבר על רגשות ויספר על הפחדים". הוא התעקש ועבר טיפולים בשיטות שונות, כשהאנשים במעטפת המקצועית סביבו — המאמן, הפיזיולוגית, המנהלת האדמיניסטרטיבית, הספונסרים, חברי הוועד האולימפי — לא ידעו מזה. "עשיתי את זה בסתר, איש לא ידע", הוא מגלה.

איך הסתרת טיפול מכל כך הרבה אנשים סביבך?

"הייתי חרוץ, קם בארבע וחצי בבוקר, מתאמן, בחמש וחצי עובר לעשות שלוש עד חמש שעות של רכיבה על אופניים, אוכל משהו קטן ויוצא לעוד שעתיים גלישה. ככה, באזור אחת בצהריים כבר הייתי מסיים יום אימונים והתפנה לי זמן להתעסק בעצמי, ללכת לתרפיה או להיות עם חברים. יצרתי לי עולם שבו יש כמה שעות שבהן לא מנהלים אותי. היה לי מקום לדבר על הרגשות, על הדחפים שלי, על העצב הגדול והכעס הנורא. דברים שהצטברו לי בגוף ויצרו טראומה. הטיפול עזר לי לשחרר סטרס מאוד גדול".

הוא הפך אותך לאדם ולספורטאי טוב יותר?

"הוא הפך אותי לאדם הרבה יותר צנוע. גדלתי תמיד כדי להיות העובד הכי קשה. האיש הכי חזק. נהניתי מזה שאנשים סביבי מתפרקים בזמן שאני מתאמן עוד ועוד, מביא את הגוף לקצה. הייתי קילר, וזה היה ממלא אותי בביטחון לדעת שאני חזק יותר מאחרים. בגלל זה הייתי גם נבדל מאוד – ולבד מאוד. הרגשתי שבפסגה אין מקום לעוד אנשים. בזכות הטיפול הבנתי שכל זה היה מנגנון הגנה. התהפכתי ב־180 מעלות ונהפכתי למישהו שרוצים להיות איתו ולדבר איתו. הפכתי לסוג של פסיכולוג לאחרים שגם חווים קושי. יכולתי להבין אותם. זה הוביל אותי לחקור את העולם, לשאול שאלות גדולות על מי אני בעולם. מגיל 22 אני חוקר. ומאז היו כישלונות גדולים והצלחות גדולות, וזוגיות ותובנות". לראיון המלא, לחצו כאן https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-09-02-23/m01.html


שבת שלום חברים, ואל תשכחו, שלחו לי מייל אם תרצו לקבל בכל סופ"ש טקסט שנוגע לאבהות וגבריות. grimland@gmail.com

6 views0 comments

Comentários


bottom of page