אבא, גם אתה גיבור?

הבן של אחד הידידים שלי, בן שבע, שאל אותו את זה יום אחרי שדובר צה"ל הודיע על סיום "מבצע עם כלביא". ישבנו במרפסת, ריח האוזון שאחרי יירוט עוד היה קצת באוויר, ודגלי ישראל כבר התחילו להופיע על המכוניות בכביש. קרנבל הניצחון יצא לדרך. "ברור," הוא ענה לו מהר מדי, "כל מי שהיה פה גיבור". אבל הוא המשיך להסתכל עליו במבט חוקר, והוא הבין שהוא לא קנה את התשובה. גם הוא לא.

בתקשורת, ובצדק, היללו את הטייסים, את מפעילי הכטב"מים, את אנשי הסייבר והמודיעין. את ה"רוחות" שהסירו מעלינו איום קיומי בלחיצת כפתור מחדר ממוזג מאות קילומטרים מהמטרה. הם הגיבורים הברורים של המלחמה הזאת. הסיפור שלהם הוא סיפור על קדמה, על דיוק כירורגי, על עליונות טכנולוגית. אבל מה הסיפור שלנו? מה הסיפור של מיליוני הגברים הישראלים שלא היו בחוד החנית?

הסיפור שלנו הוא על הרעש המחריש אוזניים של השום-כלום.

הגבריות הישראלית, זאת שהתעצבה במלחמות על האדמה, מבוססת על אקטיביות. אתה מקבל צו 8, עולה על מדים, נוסע לנקודת כינוס, פוגש את החבר'ה, מקבל משימה ויוצא לבצע. יש אויב, יש מטרה, יש פעולה. אתה חלק ממכונה גדולה, אבל יש לך תפקיד מוגדר – לירות, לנווט, לחלץ, להילחם. הגוף שלך נמצא שם. האדרנלין הוא הדלק שלך. גם בפחד יש סוג של עשייה.

במלחמת 12 הימים, רובנו לא עשינו כלום. הגבריות שלנו קורקעה.

התפקיד הגברי המסורתי במלחמה התכווץ לשלוש פעולות עיקריות:

1. להוריד את הילדים לממ"ד.

2. לבדוק בפיקוד העורף אם אפשר לצאת.

3. להתווכח בקבוצות וואטסאפ על האם מכה באיראן היא רעיון טוב או לא.

הפכנו להיות פונקציה של המתנה. הידיים שלנו, שהורגלו להחזיק נשק או לפחות להצביע על מפה, הפכו להיות חסרות תועלת. ישבנו בסלון, צפינו בפרשנים מסבירים לנו איך רוחות רפאים מנצחות עבורנו את המלחמה, והרגשנו... מיותרים. לא פחד. לא גאווה. אימפוטנציה. תחושה מוזרה של ניכור מהאירוע הלאומי הכי משמעותי של הדור שלנו.

זו לא גבריות של לוחמים. זו גם לא הגבריות המוכרת של העורף שתומך ומחכה בדאגה. זו "גבריות של כוננות". גבריות פסיבית, שמחכה להוראות מאפליקציה, שהתפקיד היחיד שלה הוא להיות יעד פוטנציאלי. להיות זה שמגוננים עליו. ואין דבר יותר מסרס לגבר הישראלי הממוצע מאשר להיות ה"מוגן".

המדינה ניצחה ניצחון מוחץ. האיום הוסר. אבל בתוך הניצחון הזה, משהו נסדק בתודעה הגברית הקולקטיבית. גילינו שהמודל הישן, של הגבר כמגן אקטיבי, כבר לא רלוונטי במלחמות העתיד. הגיבור החדש הוא מהנדס תוכנה או טייס קרב, לאו דווקא המילואימניק עם הווסט הקרמי.

אז כשהבן שלו שאל אותו אם הוא גיבור, הוא רצה לספר לו את האמת. הוא רצה להגיד לו שאבא שלו בילה את המלחמה בלהעביר ערוצים בין 12 ל-13, בלהרגיע את אמא כשהייתה אזעקה, ובלכעוס על זה שהאינטרנט עובד לאט בממ"ד. הוא רצה להגיד לו שאבא שלו הרגיש כמו ניצב בסרט שהגיבורים האמיתיים שלו נמצאים במקום אחר לגמרי.

במקום זה, פשוט הוא הרים אותו על הידיים. "בטח שאני גיבור", הוא אמר לו. "אני אבא שלך". אולי זו הגבורה החדשה. לא לנצח את האויב שבחוץ, אלא להשתיק את תחושת הריקנות שבפנים. ישראל אולי ניצחה את איראן, אבל הרבה גברים ישראלים עדיין מנסים להבין איפה בדיוק הם היו בסיפור הזה. וזאת מלחמה שקטה, שאף אחד לא ייתן עליה מדליה.