מה גברים צריכים ללמוד על אהבה
- גיא גרימלנד
- לפני 48 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
גבר יושב במעגל גברים. שתיקה. ואז הוא אומר: "אני עושה הכול בשביל המשפחה, ואשתי אומרת שהיא לא מרגישה אותי". הוא לא אדיש ולא כועס. הוא פשוט אבוד. הוא עבד, סידר, תיקן, שילם, היה שם. ובכל זאת משהו חסר.
מנחי מעגלי גברים פוגשים את הגבר הזה שוב ושוב במעגלים ובשיחות אישיות. הפרטים משתנים, אבל הליבה זהה: גברים שהשקיעו הכול בלהיות "גברים כמו שצריך", ומגלים שדווקא זה מרחיק אותם מהאנשים שהם הכי אוהבים.
כאן בדיוק נכנס סטיבן גרוס. בראיון לרגל ספרו "מעשי אהבה", הפסיכואנליטיקאי שפועל בלונדון כבר 40 שנה מציע הסתכלות אחרת : גברים רבים לא נכשלים באהבה כי לא אכפת להם, אלא כי הם מגיבים לכאב דרך שליטה, תיקון וריחוק. וזו אולי אחת הסיבות העמוקות לכך שהם נשארים בודדים דווקא בתוך הקשר.
אהבה היא לא מה שחשבת
גרוס פותח את ספרו בציטוט של המשורר ריינר מריה רילקה: "לאהוב אדם אחר היא אולי המשימה הקשה ביותר שהופקדה בידינו". רוב האנשים לא חושבים על אהבה כמשימה. אנחנו מורגלים לתפוס אותה כרגש. אם אתה מרגיש את זה, סימן שזה קיים. אם לא מרגיש, סימן שנגמר. גרוס מציע הסתכלות אחרת: אהבה מתחילה דווקא כשהרגש לבדו כבר לא מספיק.
המשוררת וונדי קופ, חברתו של גרוס, מנסחת את זה יפה: בהתחלה יש את החלק הכיפי - החיזור, ההתרגשות, הארוטיקה. ואז מתחילה האהבה. כלומר, מה שאנחנו קוראים אהבה רומנטית הוא רק ההקדמה. העבודה האמיתית מתחילה כשצריך ללמוד להקשיב. כאן הסיפור מסתבך: לגברים רבים כן אכפת, אבל מול כאב הם נסגרים או רצים לפתור, במקום להקשיב ולהישאר.
הדחף לתקן במקום להקשיב
גרוס מדבר על זה בגילוי לב כשהוא מתאר את עצמו: "יש לי, כמו לגברים רבים, דחף ללכת ולתקן דברים במהירות". אני מזהה את זה מיד. זה לא חולשה, זה מנגנון שחונכנו לפעול לפיו. גבר שעומד מול כאב של אדם שהוא אוהב לא לומד לשבת עם הכאב. הוא לומד לפתור אותו. להביא פתרון, להציע תוכנית, להסיר את הבעיה. זה נראה כמו אכפתיות, ולפעמים זה אכפתיות. אבל לעיתים קרובות מדי, זו בריחה.
בריחה ממה? מחוסר האונים. מהתחושה שאין לך מה לעשות חוץ מלהיות שם. וסתם להיות שם - בלי לפעול, בלי לתקן - מרגיש לגבר כמו כישלון.
במעגלי גברים ראיתי את הרגע הזה. גבר מספר שבת זוגו בכתה, ותגובתו הראשונה הייתה "אז מה את רוצה שאעשה?" היא רצתה שישב לידה. שיגיד "אני שומע אותך". שלא יתקן כלום. אבל עבורו, זה היה הדבר הכי קשה בעולם.
אחת התובנות היפות ביותר בדברי גרוס היא ההבחנה בין כניעה (submission) להתמסרות (surrender). הוא מספר שכשהתחיל ניתוח אישי כמטפל צעיר, חשב שאם יהיה מטופל טוב, כזה שעושה הכול כמו שצריך, המטפל שלו יעריך אותו. הוא מגדיר זאת ככניעה: עסקה שקטה של "אני אעשה מה שמצופה ממני, ובתמורה תאהב אותי". הדפוס הזה לא נשאר רק בחדר הטיפול, אלא עובר גם לחיי אהבה רומנטיים: אם אתפקד כמו שצריך, אקבל אהבה. אם אעשה הכול בבית, אקבל קרבה. אם לא אאכזב, לא ידחו אותי. אבל אהבה לא עובדת כמו חוזה תגמול. וכשאנשים מנסים לקנות אהבה דרך ביצועים, הם נשארים עם טינה וריחוק במקום אינטימיות.
כמה גברים חיים ככה בתוך הזוגיות שלהם בלי לדעת? עובדים קשה, מפרנסים, מסמנים וי על כל המשימות. לא מתוך שמחה אלא מתוך אמונה לא מודעת שיש כאן חוזה: אם אתפקד מצוין, מגיע לי אהבה. ואז כשהאהבה לא מגיעה בצורה שציפו לה, או מגיעה אבל לא מספיקה, מתחילה הפנקסנות. "אני עושה כל כך הרבה, ובכל זאת..." המשפט הזה הוא סימן ההיכר של הכניעה. גרוס מראה שכניעה מולידה טינה, וברוב המקרים זה אכן מה שקורה.
התמסרות היא סיפור אחר לגמרי. התמסרות היא לא ויתור על עצמך, ולא חולשה. היא גם לא עסקה של אני אתפקד, אז תאהבי אותי. התמסרות אומרת: אני נותן למישהו להיות חשוב לי באמת, גם כשאין לי שליטה על התוצאה. זה אומר לקבל את זה שאני לא מושלם, וגם בת הזוג שלי לא מושלמת. זה אומר לפגוש אכזבות קטנות בלי לברוח מיד להסברים, תיקונים או האשמות. זה אומר להפסיק לנהל את הקשר כמו פרויקט: בלי אם אעשה X אקבל Y. והכי קשה: להסכים לאי ודאות. לא לדעת לאן זה יוביל, לדעת שזה יכול לכאוב, ובכל זאת להישאר פתוח.
איפה הכל מתחיל
גרוס מציע הסבר מעניין. כולנו, נשים וגברים, אוהבים אישה קודם כל. הדמות הראשונה שאנו אוהבים היא אמא. עבור נשים, יש רצף כלשהו בין האהבה הזו לבין הנשיות הבוגרת שלהן. אבל גברים נדרשים להתרחק מהמקור הזה. גרוס מזכיר שילד בגיל שנתיים, אם תשאל אותו מה הוא רוצה להיות כשיגדל, עלול לענות בתמימות: "אני רוצה להיות אמא". ואז החברה מלמדת אותו, במהירות, לשכוח שאמר את זה. כשמישהו קורא לגבר "ילד של אמא" - הוא מכוון לאותו מקום רך ומסוכן. גבריות נבנית, בין השאר, על הכחשה של הרכות הזו.
מה שנשאר, לאחר שנים של הכחשה, הוא גבר שאיבד מגע עם החלק בעצמו שיודע להתמסר, להיפגע, להיות רך. והחלק הזה לא נעלם - הוא רק ממתין, קבור מתחת לשכבות של "אני בסדר" ו"מה הבעיה" ו"תגידי מה לעשות ואני אעשה".
כאן מגיע השיעור אולי הכי חשוב. גרוס אומר שכשהיה צעיר חשב שכאב הוא משהו שצריך להעלים. אחרי 40 שנה הוא מבין אחרת: הכאב הוא הכלי המדויק ביותר שיש לנו כדי לדעת מה חשוב לנו באמת.
גרוס מספר על מטופלת שתיארה בהתלהבות גבר שנכנס לחייה, אבל כשהוא נסע לחודש, היא לא הרגישה כלום. הם חיו ביחד שנים אחרי, אבל גרוס ידע מאותו רגע: היא אוהבת את הרעיון שלו, אבל הוא לא באמת חשוב לה. ההיעדרות חשפה את האמת.
וזה נכון גם לגבי הסוף. כל אהבה תסתיים בפרידה או במוות. גרוס לא אומר את זה כדי להפחיד. הוא אומר את זה כי זו הנקודה: דווקא הידיעה שזה לא לנצח היא מה שהופך את האהבה לאמיתית. מי שמנסה לאהוב רק כשזה בטוח - לא באמת אוהב.
גברים רבים חונכו מגיל צעיר לכבות כאב. להתעלם ממנו. להמיר אותו לכעס, לשעות עבודה, לשתיקה. התפיסה של גרוס אומרת ההפך: אל תכבה את הכאב. לך אחריו. הוא יודע לאן.
ובמקום לברוח - לשבת. כשבת הזוג אומרת "אני לא מרגישה אותך" - לא להגיד "אבל אני עושה המון". לשבת. לשתוק. לתת למילים שלה להיכנס. כשמשהו מבפנים אומר לך לקום, לתקן, להסביר - להישאר. כשהגוף לוחץ לברוח למסך, לעבודה, לפתרון - להישאר. לשבת עם מה שכואב, עם מה שמפחיד, עם התחושה שאתה לא יודע מה לעשות ושאין לך תשובה. כי שם, בדיוק שם, במקום הכי לא נוח בעולם - מתחילה היכולת לאהוב באמת.
זו אולי הפעולה הכי אמיצה שגבר יכול לעשות.
תגובות