למה אני מרגיש ריק כשהכל נראה בסדר?

אני חושב שזה יהיה הגיוני להניח שכל אחד מאיתנו מצא את עצמו מתישהו אומר: אני עושה הכל נכון. אני יודע את זה. אבל לפעמים אני חושב, איך בכלל הגעתי לחיים האלה? זה בכלל חיים אחרים. לא דמיינתי את החיים שלי ככה. הם מרגישים לי חלולים מבפנים.

מה זה עצמי אמיתי?

תחשבו על רגע שבו אתם לבד בבית, אף אחד לא רואה אתכם, ואתם פשוט עושים מה שבא לכם. מקשיבים לשיר שמתחשק, צוחקים ממשהו שקראתם. אתם לא חושבים איך אתם נראים, מה יחשבו עליכם, אם זה מתאים. אתם פשוט אתם.

זה העצמי האמיתי - החלק שלנו שמרגיש דברים מבפנים. הוא יודע מה טעים לנו, מה משעמם אותנו, ממה אנחנו נרתעים, מה גורם לנו להתרגש. הוא לא צריך להתאמץ כדי להיות, הוא פשוט קיים. כשאנחנו פועלים ממנו, יש לנו תחושה שזה אני.

מה זה עצמי כוזב?

עכשיו נחשוב על רגע אחר. אנחנו בפגישה בעבודה עם מנהל. אולי ב-1:1 כמו שנהוג בהיי-טק. אנחנו מחייכים גם כשלא מצחיק, מהנהנים גם כשאנחנו לא בטוחים שאנחנו מסכימים, אומרים אין בעיה כשבעצם יש בעיה. אנחנו מתאימים את עצמנו - את הטון, את המילים, את הבעות הפנים - למה שנראה לנו שמצופה מאיתנו.

כולנו עושים את זה לפעמים, וזה בסדר. הבעיה מתחילה כשהמצב הזה הופך להיות לא משהו שאנחנו עושים לפעמים, אלא מי שאנחנו כל הזמן. כשאנחנו כל כך רגילים להתאים את עצמנו לאחרים, שאנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו באמת מרגישים או רוצים. אנחנו אומרים כן כשאנחנו לא בטוחים. אנחנו בוחרים מקצוע שההורים שלנו רצו. אנחנו צוחקים מבדיחות שלא מצחיקות אותנו. אנחנו חיים חיים שנראים מבחוץ מצוינים, אבל בפנים יש תחושה מוזרה של ריקנות, של אני לא באמת כאן.

זה העצמי הכוזב - לא במובן של שקרנים או מתחזים, אלא במובן של לא נובע מאיתנו. זה כמו ללבוש כל יום תחפושת שהתרגלנו אליה כל כך, ששכחנו שיש מתחתיה אדם.

ההבדל המרכזי

העצמי האמיתי בא מבפנים החוצה. אנחנו מרגישים משהו, ואז מבטאים אותו.

העצמי הכוזב בא מבחוץ פנימה/ אנחנו קולטים מה הסביבה רוצה, ואז מספקים את זה.

שניהם קיימים בכל אחד מאיתנו. השאלה היא רק מי מהם מנהל את החיים.

המושגים עצמי אמיתי ועצמי כוזב (True Self ו-False Self) נהגו על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט בשנות ה-60. הוא ניסה להסביר תופעה שראה שוב ושוב במטופלים שלו. אנשים שמתפקדים מצוין כלפי חוץ, אבל מרגישים שהם לא באמת חיים את החיים של עצמם.

איך זה נוצר? לפי ויניקוט, זה מתחיל כשאתה תינוק קטן. כשהתינוק עושה מחווה ספונטנית - בוכה, מושיט יד, מחייך - האם הטובה דיה פוגשת את המחווה הזו, נענית לה ומעניקה לה משמעות. מתוך אלפי רגעים כאלה, התינוק לומד שהדחפים שלו תקפים, שיש להם מקום בעולם. כך העצמי האמיתי מתחיל להתגבש.

אבל כשהאם (או הסביבה) לא מצליחה לפגוש את מחוות התינוק - כשהיא עסוקה בעצמה, כשהיא מציפה אותו בצרכים שלה, כשהיא דורשת ממנו להיות משהו אחר ממה שהוא - התינוק לומד דבר אחר. הוא לומד שהדרך לשמר את הקשר היא להיענות. להתאים את עצמו. להקטין את עצמו. במקום לבטא את מה שהוא מרגיש, הוא מתחיל לחוש מה הסביבה צריכה ממנו - ומספק את זה.

זהו המקור של העצמי הכוזב בהמשך החיים שלנו. הפרדוקס, אומר ויניקוט, הוא שהעצמי הכוזב נבנה דווקא כדי להגן על העצמי האמיתי. להסתיר אותו עמוק בפנים, הרחק מעיניים תובעניות, כדי שלא ייפגע. זוהי אסטרטגיית הישרדות נפשית , אבל המחיר שלה כבד. תחושה כרונית של ריקנות, של אני לא באמת חי את חיי.

תאר לעצמך שאתה חוזר הביתה אחרי יום עבודה קשה. אתה מותש, רוצה שקט, אולי לשבת לבד חצי שעה. בת הזוג שלך מחכה לך עם סיפור על משהו שקרה לה, ורוצה לדבר. אתה קולט מיד שהיא צריכה אותך, ובלי לחשוב פעמיים אתה מחייך, מתיישב מולה ושואל מה קרה? אתה קשוב, מגיב במקומות הנכונים, אומר את הדברים הנכונים. כלפי חוץ – אחלה בן זוג. אבל בפנים אתה לא באמת שם. אתה עייף, רעב ובעיקר רוצה פשוט לנשום - כל אלה נדחקו הצידה. לא שיקרת לה. פשוט החלפת את עצמך במישהו שמתאים יותר לרגע. אם זה קורה פעם, זה כלום. אפשר למשל לומר לבת הזוג שאתה חייב איך שאתה חוזר הביתה 10 דקות לעצמך. להפשיר. או שמדי פעם באמת תיתן לעצמי הכוזב שלך לשחק תפקיד מול בת הזוג.

ניקח דוגמא אחרת. אשתך מציעה בהתלהבות טיול לאירופה - ערים, מוזיאונים, קניות, לוח זמנים צפוף. אתה, בתוכך, יודע שאתה חולם על משהו אחר לגמרי - בקתה ביער השחור או באוסטריה. ספר, שקט. אבל אתה רואה כמה היא מתרגשת, לא רוצה לאכזב, ואומר נשמע מעולה, בואי נזמין. אתם נוסעים, אתה מצטלם איתה מחייך מול כל אתר, מעלה תמונות לאינסטגרם או שולח בוואטסאפ למשפחה. כולם מקנאים בזוגיות שלכם. אתה חוזר עייף ומרגיש מוזר, ולא מבין למה. אתה לא מבין כי ביקרת באירופה אבל אתה עצמך לא היית שם באמת. העצמי הכוזב שלך נסע, חייך והצטלם. העצמי האמיתי שלך נשאר בבית, בבקתה שלא הייתה.

אפשר להסתכל על הדרך שבה אנחנו מגדלים בנים בחברה שלנו ולראות שלעיתים קרובות היא לא באמת פוגשת את הילד, אלא מחליפה אותו במשהו אחר.

למשל אם הבן שלי בוכה – ואני אומר לו תפסיק לבכות, אתה גבר. או למשל אם הבן שלי יגיד שהוא מפחד מהחושך - ואני אגיד לו אין ממה לפחד, אל תהיה תינוק. או אולי אם הילד שלי יבקש עזרה, וכל מה שאומר לו זה תסתדר לבד, אתה כבר גדול.

בכל פעם כזו, משהו קטן קורה: הילד מבטא משהו אמיתי שעולה בתוכו, פחד, עצב, צורך, והסביבה (כלומר אני בתור אבא) לא מקבלת את זה. במקום זה, היא משדרת לו מסר ברור: זה לא בסדר להרגיש ככה. זה לא גברי. זה חולשה (בהערת אגב אומר שאני באמת משתדל שלא לנהוג כך).

מה הילד לומד מזה? לא רק מה לא להראות, אלא גם מה כן. הוא קולט מהר מאוד אילו דברים בו זוכים לאהבה ולהערכה. למשל להיות חזק, להיות מצליח, להיות שולט בעצמו, לא להראות שכואב לו. זה מה שגורם לאבא לחייך אליו, למורה שלו בשיעור הספורט לטפוח לו על השכם, לחברים לקבל אותו.

ובהדרגה הוא בונה את עצמו לפי זה. הוא לומד להחביא את הבכי, לבלוע את הפחד, להתאמן בקור רוח. הוא הופך לילד חזק - ובהמשך לגבר חזק. מבחוץ זה נראה מצוין. אבל בפנים קרה בדיוק מה שתיאר ויניקוט: נבנה עצמי כוזב. הוא נתפר בדיוק לפי מידות הסביבה. מה שהיא רצתה לראות, מה שהיא תגמלה, מה שהיא קיבלה. ועם הזמן, הוא כל כך משתלט, שגם הילד עצמו וגם הגבר שיצמח ממנו מאמינים שזה באמת מי שהם.

והדבר הכי מבלבל הוא שהוא לא מרגיש שהוא משחק תפקיד. הוא באמת מאמין שזה הוא. רק לפעמים, ברגעים מסוימים, הוא מרגיש משהו. אולי איזו ריקנות, איזו עייפות שלא קשורה לשינה, איזו תחושה שמשהו חסר. וזה בדיוק העצמי האמיתי שלו. הילד הקטן שבכה ופחד ורצה חיבוק.

חשוב לומר משהו. לא כל גבריות היא כוזבת. אצל הרבה גברים, גם דברים שנראים מאוד גבריים, נגיד להיות חזק, להיות אחראי, לשמור על קור רוח, הם פשוט חלק אמיתי מהם. זה לא תפקיד שהם משחקים, זה באמת מי שהם.

ויניקוט עצמו הבהיר את זה. הוא אמר שיש סוג של עצמי כוזב שהוא לגמרי בריא ואפילו הכרחי - היכולת שלנו להתנהג יפה, להיות מנומסים, להתאים את עצמנו למצבים חברתיים. זה לא משהו רע. להיפך זה הישג. אדם בוגר הוא אדם שיודע מתי לא לומר כל מה שעולה בדעתו, מתי לחייך גם אם הוא לא במצב רוח, מתי לעטות חליפה ולהגיע לפגישה. זה חלק מלהיות בן אדם בעולם.

הבעיה מתחילה רק כשהשכבה החיצונית הזו הופכת להיות כל מה שיש. כשמאחורי המנומס, המתאים, המוצלח אין יותר אף אחד. כשהגבר מסתכל פנימה ולא מוצא שם את עצמו, אלא מסכה.

מה שהעצמי הכוזב הציל

ויניקוט שם לב למשהו חשוב במיוחד: יש סכנה מיוחדת שמתפתחת אצל מי שהראש שלהם (המיינד) הפך, לאורך השנים, להיות הבית שלהם.

זה לא קורה רק לגאונים. זה יכול לקרות לכל ילד שגילה מוקדם שהשכל שלו הוא כלי הישרדות. ילד שלא קיבל מקום לרגשות שלו, לומד להבין במקום להרגיש. הוא מסביר לעצמו למה אבא כועס, מפענח מה אמא צריכה, מנתח את הסביבה כדי לדעת איך להתנהג. ההבנה הופכת למגן.

עם השנים, ההרגל הזה מתבסס. השכל, שהיה אמור להיות כלי שמשרת את החיים, הופך למקום שבו הוא חי במקום החיים עצמם. הוא מנתח את הרגשות שלו במקום להרגיש אותם. הוא מסביר למה הוא עצוב במקום פשוט להיות עצוב. הוא פותר בעיות בזוגיות במקום לחוות אותן. הוא מבין את עצמו בצורה מבריקה אבל לא נוגע בעצמו באמת.

לפעמים זה ניתוח אינטלקטואלי, לפעמים זה עיסוק בלתי פוסק בעבודה, לפעמים זה הומור או ציניות - אבל המנגנון זהה. להחליף הרגשה בפעילות שכלית או מנטלית כלשהי.

המלכודת הטיפולית

נגיד שהלכתם לטיפול. וכל הכבוד לכם על זה, בלי ציניות. מצד שני, גבר כזה יכול ללכת לטיפול, ולהרגיש ששום דבר לא מתקדם שם. ויניקוט שם לב לזה ותיאר את זה במדויק. הוא אמר שיש טיפולים שנמשכים בלי סוף, ולא בגלל שהמטפל לא טוב או שהמטופל לא משתדל, להיפך. הבעיה היא בדיוק שהמטופל משתדל מדי. העצמי הכוזב שלו, שהתאמן כל החיים להיענות לציפיות, פשוט ממשיך לעשות את זה גם בחדר הטיפול. הוא משתף פעולה. הוא מייצר תובנות יפות. הוא מבין את עצמו. הוא אומר את הדברים הנכונים.

אבל זה אותו משחק כמו תמיד רק עם שחקן חדש. במקום לרצות את אמא, את אבא, את בת הזוג, עכשיו הוא מרצה את המטפל. הוא קולט מה המטפל רוצה לשמוע, מה ייחשב להתקדמות, איזה תובנות יזכו להנהון מבין, ומספק את זה. ויניקוט תיאר את זה יפה: המטופל הופך לכאורה לשותף של המטפל, עומד לצידו ומנתח איתו את עצמו - אבל בעצם זו עוד הצגה. עוד התאמה. רק שעכשיו היא בשפה פסיכולוגית.

וכאן יש לי עוד נקודה חשובה שאני רוצה להדגיש ובעיקר לדייק בה. אם החלטתם ללכת לטיפול, אל תחשבו שמישהו צריך ללמד אתכם איך להרגיש. זה לא העניין.

אסביר למה. כשמטפל אומר לגבר תהיה פגיע, תתחבר לרגשות שלך, מותר לך לבכות - הוא חושב שהוא משחרר אותו מהציפיות הישנות. אבל בעצם הוא רק מחליף ציפייה אחת באחרת. פעם אמרו לו תהיה חזק, אל תבכה. עכשיו אומרים לו תהיה רגיש, תבכה. מבחינתו, זה אותו דבר בדיוק - מישהו אומר לו איך הוא צריך להיות, והוא מנסה להתאים את עצמו.

הוא חוזר בדיוק לאותו מקום שממנו ניסינו להוציא אותו: התאמה לציפיות. רק שעכשיו הציפיות מנוסחות בשפה אחרת. אבל המנגנון זהה. הוא עדיין מתחפש למה שמצפים ממנו. הוא פשוט החליף תחפושת.

המטרה האמיתית של הטיפול היא אחרת לגמרי. ויניקוט אמר שרק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי, ורק הוא יכול להרגיש ממשי. כלומר, לא חשוב אם הגבר יוצא מהטיפול רגיש יותר או חזק יותר או כל תוויות אחרת. חשוב משהו אחר. שהוא ירגיש שהחיים שלו באמת שלו. שמה שהוא עושה נובע ממנו, לא מציפיות חיצוניות. שיש בו מישהו, ולא רק תפקיד.

ההזדמנות האמיתית בטיפול היא שונה. ליצור מקום שבו הגבר יכול לפגוש את עצמו - את כל עצמו - בלי שאף אחד יכוון אותו לאיזה גבר עליו להיות. לא חזק, לא רגיש, לא משוחרר, לא מודע. פשוט - הוא.

לפעמים מגיעים לעצמי אמיתי ממש במקרה. למשל דרך שפעת קשה. יש סיפור על גבר שחלה ובמשך שבוע הוא סבל משפעת ממש קשה, שבת הזוג שלו טיפלה בו. הוא הגיע לפגישה עם המטפל שלו אחרי שהביא ואמר, בהיסוס שלא היה אופייני לו, "אני חושב ש... שנהניתי מזה. להיות חלש. זה נשמע..." - הוא עצר, כאילו תפס את עצמו עושה משהו אסור - "...מוזר, אני יודע". ואז המטפל אומר לו שזה לא נשמע לו מוזר. הבחור שותק רגע ארוך ואז אומר, בקול אחר לגמרי: "זה היה אמיתי".

בשורה התחתונה, לפעמים גם אחרי שנה וחצי דברים לא משתנים. אתה חוזר למבנה המוכר – לנתח, להסביר, לתפקד. העצמי הכוזב לא נעלם ברגע. הוא לא צריך להיעלם אחרת איך תסתדר בעבודה ובכלל במציאות הישראלית הדינמית. השאלה היא רק אם יש עכשיו עוד משהו שם - משהו שלפעמים, בתנאים מספיק בטוחים, מרשה לעצמו להופיע. מקורות: ויניקוט, ד. ו. (1995). תינוקות ואמהותיהם.

ויניקוט, ד. ו. (1995). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. בתוך תהליכי התבגרות והסביבה המאפשרת. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (2009). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (1995). עיוות האני: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. בתוך תהליכי התבגרות והסביבה המאפשרת. עם עובד.

תפיסת הגבול במשנתו של ויניקוט.