מדוע גברים נפגעי תקיפה מינית אינם פונים לעזרה, ומה יכול לשנות זאת?

אחד מכל 4 גברים חווה פגיעה מינית במהלך חייו. תעצרו לרגע, חשבו על 4 גברים שאתם מכירים. הסטטיסטיקה הזו, שנשמעת כמו מספר מומצא, מבוססת על מחקר נרחב של אנדרסון וחבריו משנת 2018. ובכל זאת, רק 17% עד 23% מהניצולים הגברים פונים אי פעם לעזרה מקצועית. רבים מהם ממתינים בממוצע 20 שנה לפני שהם מספרים למישהו מה עבר עליהם.

טריסטן פטרסון מאוניברסיטת שייבר ובריאן קול מאוניברסיטת קנזס רצו להבין למה. לא באופן כללי - את זה כבר ידענו: גברים לא מדברים. הם רצו לפרק את המנגנון עצמו. מה בדיוק קורה בראש של גבר שעבר תקיפה מינית, בין הרגע שבו הוא מבין שהוא צריך עזרה לבין הרגע שבו הוא מחליט לא לבקש אותה? ומה, אם בכלל, יכול לשנות את התמונה הזו?

המחקר שלהם, שפורסם בתחילת 2025 בכתב העת Psychology of Men & Masculinities של האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, מציע תשובות מעניינות - ובעיקר תקווה.

"גבר אמיתי לא נאנס"

כדי להבין את החסמים של ניצולים גברים, צריך קודם להבין מה התרבות המערבית אומרת לגברים על עצמם. מרגע שילד נולד, הוא מופגז במסרים: תהיה חזק, אל תבכה. החוקרים קוראים לזה אידיאולוגיות גבריות מסורתיות. מערכת אמונות תרבותית שמגדירה מה גבר צריך להיות. מדובר בסיפור שהחברה מספרת לגברים, שוב ושוב, עד שהם מתחילים להאמין שהוא אמת.

עוד ב-1995, החוקר ג'וזף פלק תיאר משהו שקרא מתח תפקיד מגדרי - מה שקורה לגבר כשהוא מרגיש שהוא לא עומד בציפיות שהחברה מציבה לו. פלק זיהה 3 סוגים של מצוקה: הראשונה היא תחושת הפער - אני לא מספיק גבר. השנייה היא המחיר של ההיצמדות - כשגבר כן מצליח לעמוד בציפיות, אבל משלם על זה ברווחה הנפשית שלו. והשלישית היא השבר - כשקורה לגבר משהו מכאיב שסותר לחלוטין את מה שאמרו לו שגבר צריך להיות. ניצולי תקיפה מינית חווים את שלושת הסוגים בבת אחת.

מכאן נכנסים לתמונה מיתוסי האונס הגברי - אמונות שגויות, סטריאוטיפיות ומושרשות שמרוקנות את חוויית הקורבן מתוכן. החוקרים טורצ'יק ואדוארדס מיפו אותם כבר ב-2012: גברים לא יכולים להיאנס; גבר אמיתי יודע להתגונן; רק הומוסקסואלים הם קורבנות או תוקפים; גברים לא מושפעים מאונס כמו נשים; אישה לא יכולה לתקוף מינית גבר; אונס גברי קורה רק בכלא; תקיפה מינית על ידי בן אותו מין גורמת למשיכה חד מינית; ואם הקורבן הגיב פיזית - למשל קיבל זקפה - הוא כנראה רצה בזה. המיתוסים האלה לא רק מונעים מהסביבה להבין ולתמוך - הם חודרים פנימה, אל תוך הניצולים עצמם, ומפעילים לולאה של אשמה ובושה שחוסמת את הדרך לעזרה.

המחקר: 116 גברים ששברו את השתיקה

פטרסון וקול גייסו 116 גברים מארצות הברית. כולם דיווחו על חוויה של תקיפה מינית מגיל 14 ומעלה - מגע מיני לא רצוי, יחסי מין בכפייה, תחת איום, תחת השפעת חומרים, או באמצעות לחץ מילולי. הגילאים נעו בין 19 ל-58, עם ממוצע של 32.5. מתוך כלל המשתתפים, 78.4% סיפרו שחשפו את חוויית התקיפה בפני לפחות אדם אחד. אבל רק 35.3% פנו אי פעם לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש. כלומר, גם בקרב גברים שהצליחו לדבר על מה שעבר עליהם, רוב מוחלט לא הגיעו לטיפול.

3 שאלונים ושאלה אחת פשוטה

כל משתתף מילא 3 שאלונים. הראשון בדק עד כמה הם מסכימים עם אמונות גבריות מסורתיות - משפטים כמו "גבר צעיר צריך לנסות להיות קשוח פיזית" ו"גברים לא צריכים למהר לספר לאחרים שאכפת להם מהם." המשתתפים דירגו כל משפט בסולם מ-1 עד 7, והממוצע יצא 2.15 - רוב הגברים במדגם לא ממש הזדהו עם האמונות האלה, אבל הפיזור היה רחב (סטיית תקן 1.28), כלומר חלקם כן הזדהו איתן מאוד.

השאלון השני בדק עד כמה המשתתפים מקבלים מיתוסים על אונס גברי - אמירות כמו "שום גבר בעל כבוד עצמי לא היה מודה שנאנס" ו"גבר שנאנס איבד את גבריותו." הממוצע היה נמוך, 1.83 מתוך 6. אבל כפי שהחוקרים מדגישים, גם הסכמה קלה עם המיתוסים האלה הספיקה כדי להשפיע על הנכונות לפנות לעזרה.

השאלון השלישי ביקש מהמשתתפים לדמיין שהם שוקלים ללכת לפסיכולוג בגלל חוויית התקיפה, ולדרג עד כמה הם היו מרגישים נחותים או פחותי ערך אם היו עושים את זה. הממוצע - 2.46 מתוך 5 - מלמד שתחושת הבושה סביב פנייה לעזרה הייתה נוכחת, גם אם לא קיצונית.

ואז הגיעה השאלה שהפכה את המחקר הזה ממעניין לעוד יותר מעניין: "לדעתך, האם אתה מכיר באופן אישי גבר נוסף (מלבדך) שעבר תקיפה מינית או התעללות?" כן או לא. 54.3% ענו שכן. 45.7% ענו שלא.

המנגנון הסמוי: איך מיתוסים הופכים לסטיגמה

החוקרים רצו לבדוק תגובת שרשרת: האם אמונות על מה זה להיות גבר גורמות לגברים לקבל מיתוסים על אונס, והאם המיתוסים האלה הם מה שבסוף גורם להם להתבייש לבקש עזרה? כלומר, הם לא חיפשו רק קשרים - הם רצו להבין את הסדר. מה מוביל למה.

התשובה הייתה חד-משמעית. ככל שגבר הזדהה יותר עם אמונות גבריות מסורתיות, כך הוא נטה יותר לקבל מיתוסים על אונס גברי - קשר חזק יחסית (β = .52, p < .001). וככל שגבר קיבל יותר מיתוסים כאלה, כך הוא דיווח על יותר בושה סביב הרעיון לפנות לטיפול (β = .30, p < .01).

אבל הממצא המפתיע היה אחר. בהתחלה, כשהחוקרים בדקו את הקשר הישיר בין אידיאולוגיה גברית לסטיגמה - בלי להכניס את המיתוסים לתמונה - הקשר היה ברור: ככל שגבר האמין יותר שגבר צריך להיות חזק, כך הוא הרגיש יותר בושה מהרעיון ללכת לפסיכולוג. אבל ברגע שהכניסו את המיתוסים למשוואה, הקשר הישיר הזה נעלם.

תחשבו על זה כך: דמיינו גבר שמאמין שגברים צריכים להיות קשוחים ועצמאיים. מה בדיוק גורם לו להתבייש לפנות לעזרה אחרי תקיפה? לא האמונה בקשיחות כשלעצמה אלא מה שהאמונה הזו מייצרת: מיתוסים כמו "גבר אמיתי היה מתגונן" או "אם זה קרה לי, כנראה שאני לא באמת גבר." המיתוסים האלה הם התחנה האמצעית. בלעדיהם, האידיאולוגיה הגברית לבדה לא מספיקה כדי לחסום את הדרך לטיפול. המודל הצליח להסביר 40% מהשונות בקבלת מיתוסים ו-19% מהשונות בסטיגמה - מספרים גבוהים למחקר מהסוג הזה.

ולמה זה חשוב מבחינה מעשית? כי זה מצביע על התערבות טיפולית שיכולה כן לעבוד. לשנות את מה שגבר מאמין על גבריות - שצריך להיות חזק, עצמאי, לא לבכה - זו משימה עצומה. אלה אמונות שנבנו לאורך שנים של חינוך וסוציאליזציה. אבל לפרק מיתוס ספציפי כמו גברים אמיתיים לא נאנסים? את זה אפשר לעשות. ואם המיתוסים הם מה שחוסם את הדרך לעזרה - ולא האידיאולוגיה הגברית עצמה - אז מספיק לפרק אותם כדי שגבר ירגיש פחות בושה לפנות לטיפול, גם אם הוא עדיין מאמין שגברים צריכים להיות חזקים.

הבדל בין לדעת ולא לדעת

עד כאן ראינו את השרשרת: אמונות גבריות מזינות מיתוסים, והמיתוסים חוסמים את הדרך לעזרה. אבל החוקרים שאלו שאלה נוספת - מה קורה לשרשרת הזו כשגבר מכיר באופן אישי גבר אחר שעבר תקיפה? האם ההיכרות הזו משנה משהו?

היא משנה הכל.

בקרב גברים שלא הכירו ניצולים אחרים, השרשרת עבדה במלוא העוצמה. ככל שגבר כזה האמין יותר באידיאולוגיה גברית מסורתית, כך הוא נטה בצורה חזקה מאוד לקבל מיתוסים על אונס גברי (B = 1.83, p < .001) - וכתוצאה מכך חש יותר בושה מהרעיון לפנות לטיפול. בקרב גברים שכן הכירו ניצולים, הקשר בין אידיאולוגיה גברית למיתוסים היה חלש בהרבה (B = .62, p = .03). ההבדל בין שתי הקבוצות היה מובהק סטטיסטית (B = -1.21, p = .001).

אבל הנתון שבאמת מספר את הסיפור הוא זה: כל השרשרת - מאמונות גבריות, דרך מיתוסים, אל בושה מפנייה לעזרה - עבדה רק בקרב גברים שלא הכירו ניצולים אחרים. בקרב גברים שכן הכירו, השרשרת נשברה. המיתוסים כבר לא הצליחו לתרגם את האידיאולוגיה הגברית לסטיגמה.

מה זה אומר בפועל? קחו שני גברים עם אותן אמונות גבריות מסורתיות - שניהם חושבים שגבר צריך להיות חזק, עצמאי, לא לבכה. שניהם עברו תקיפה. אבל אחד מהם מכיר גבר נוסף שגם עבר את זה, והשני לא. עבור הגבר שלא מכיר - האמונות שלו על גבריות יזינו מיתוסים כמו "זה לא קורה לגברים אמיתיים", והמיתוסים האלה יגרמו לו להתבייש לבקש עזרה. עבור הגבר שכן מכיר - אותן אמונות בדיוק כבר לא מצליחות להפעיל את המנגנון הזה. עצם הידיעה שיש עוד גבר שעבר את זה שוברת את הכוח של המיתוסים.

איך זה עובד, ומה עושים עם זה

איך בדיוק הכרת ניצול אחר שוברת את כוח המיתוסים? מחקרים קודמים נותנים רמז מעניין. ניצולי תקיפה מינית בצבא האמריקני שנפגשו עם ניצולים אחרים בטיפול - גברים שנראו גבריים לפי כל קריטריון מסורתי, גבוהים ושריריים - נאלצו להתמודד עם קריסת המיתוס שלגברים אמיתיים זה לא קורה. כשאתה רואה מולך מישהו שמגלם את כל מה שהתרבות מגדירה כגברי, והוא מספר שגם הוא עבר את זה - המיתוס פשוט לא שורד. בלשון פלק, הכרת ניצולים אחרים מקלה על מצוקת הפער כי היא מאפשרת לערער באופן פעיל את הסטריאוטיפים על גבריות ועל איזה סוג גבר חווה תקיפה.

ההשלכות המעשיות ישירות. ארגוני סיוע לנפגעי תקיפה מינית כבר מציעים משאבים ותמיכת עמיתים, אבל רבים מהגברים שצריכים את זה אף פעם לא שומעים עליהם. הם פונים - אם בכלל - לשירותים שלעתים אינם מצוידים לטפל בגברים ואף דוחים אותם. פטרסון וקול קוראים למרכזי סיוע לכלול מידע על מיתוסי אונס גברי בחומרי ההסברה שלהם כחלק מרכזי מהמסר, לאנשי מקצוע לעבור הכשרה ספציפית בנושא, ובעיקר - ליצור הזדמנויות לניצולים גברים לפגוש אחד את השני. בטיפול קבוצתי, בפורומים מקוונים, או אפילו דרך עדויות אישיות של גברים שפנו לעזרה - במיוחד כאלה שסותרות ישירות את המיתוסים.

למחקר הנוכחי יש גם מגבלות. המדגם קטן יחסית, רובו לבן, והמחקר חתכי ולא מאפשר לקבוע קשרי סיבה ותוצאה. לא נבדקו משתנים טראומטיים נוספים כמו מין התוקף, סוג התקיפה, זמן שעבר עד לחשיפה, או מצוקה סימפטומטית. גם שאלת ההיכרות עם ניצולים הייתה בינארית - כן או לא - בלי לבדוק את עומק הקשר, תדירותו, או ההקשר שבו נוצר. מה קורה כשבודקים את איכות הקשר ולא רק את עצם קיומו? כשההיכרות נוצרת בקבוצה טיפולית לעומת מפגש מקרי? כשגבר שומע סיפור של ניצול בסרטון ברשת, בלי מפגש פנים אל פנים? כל אלה שאלות שהמחקר הזה לא נגע בהן.

ובכל זאת, הממצא המרכזי חד: הדבר שמונע מגברים לבקש עזרה הוא לא התקיפה עצמה, אלא הסיפור שהתרבות מספרת להם על מה זה אומר להיות גבר שעבר תקיפה. וכשגברים פוגשים גברים אחרים שחיו את אותה חוויה, הסיפור הזה מתחיל להתפרק. אולי מה שצריך כדי לשבור 20 שנה של שתיקה הוא לא קמפיין פרסומי - אלא פשוט גבר אחד שאומר לגבר אחר: גם אני.

מקור: Patterson, T. P., & Cole, B. P. (2025). Masculine ideologies, male rape myth acceptance, and the self-stigma of seeking help for sexual assault: The protective effects of knowing another male survivor. Psychology of Men & Masculinities, 26(4), 529–540. https://doi.org/10.1037/men0000519