להסתדר לבד: למה גברים לא מגיעים לטיפול - ומה כן עובד

שאול בן 38, מנהל בחברת הייטק בתל אביב, לא ישן כבר שלושה חודשים. לא כי אין לו כרית טובה. כי ב-2 בלילה, כשהבית שקט, המחשבות מתחילות. בעבודה, בכסף, בזוגיות, בתחושה שמשהו לא עובד אבל הוא לא ממש יודע מה. בבוקר הוא קם עייף, עושה כוס קפה, מסתכל בראי ואומר לעצמו: יעבור. הוא לא מתקשר לאף אחד. לא מספר לאשתו עד כמה קשה. בטח שלא מחפש פסיכולוג. במקום זה, ביום שישי אחרי הצהריים, הוא שותה שוט של עראק. ואז גולל בפיד עד שעה 2 בלילה עד שהעיניים נסגרות מעצמן. שאול הוא דמות מומצאת אבל הסיפור שלו מייצג לא מעט גברים.

בריאות הנפש של גברים היא אחת הבעיות הבריאותיות הכי מוזנחות בעולם המערבי, לא מפני שהמחלות לא קיימות - אלא מפני שהם פשוט לא מגיעים לקבל טיפול.

ב-2019, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קינג'ס קולג' לונדון פרסמה מחקר שמנסה להבין מדוע זה קורה, ויותר מכך מה אפשר לעשות בנידון. המחקר, שהתפרסם ב-American Journal of Men's Health בחתימתו של אילייאס סאגר-אוריאגלי ועמיתיו, אינו מחקר שדה רגיל. זוהי סקירה שיטתית, ניתוח מקיף של מחקרים קיימים, שמנסה לאסוף ממצאים ממדינות, תרבויות ואוכלוסיות שונות, ולהפיק מהם תמונה אחת, מפוכחת וברורה. התוצאות, כפי שתיכף אציג, די מפתיעות.

הנתונים שאף אחד לא רוצה לשמוע

לפני שנצלול לממצאים, צריך להסתכל ישר בפנים הבעיה. לפי המאמר, גברים מתאבדים הרבה יותר מנשים - כמעט פי 1.8 ברחבי העולם. אבל במדינות המערב, הפער הזה גדל עוד יותר: בארצות הברית, בבריטניה ובאוסטרליה, גברים מסיימים את חייהם בידי עצמם בשיעור שגבוה פי 3.5 מזה של נשים. זוהי לא סטטיסטיקה קרה. זהו כישלון שמתחבא מאחורי נורמה חברתית שכולם מכירים ורובנו לא מעיזים לאתגר.

בארצות הברית נשים פונות לטיפול נפשי כלשהו פי 1.6 יותר מגברים בתוך תקופה של 12 חודשים - גם לאחר שמנטרלים את שיעורי השכיחות של הפרעות נפשיות. כלומר, לא מדובר בכך שלנשים יש יותר בעיות. מדובר בכך שגברים, גם כשיש להם בעיות דומות, פשוט לא הולכים לטפל בהן. באוסטרליה הפער עומד על 14%. ובבריטניה, רק 36% מהפניות לשירות IAPT - תוכנית לאומית לטיפולים פסיכולוגיים - הן של גברים, למרות שגברים מהווים כמחצית מהאוכלוסייה. נשים בריטיות פונות לטיפול פי 1.58 יותר מגברים. וכשמדובר בגברים שסובלים ממחשבות אובדניות - הם עדיין פחות נוטים לפנות לשירותי בריאות נפש מכל קבוצה אחרת. גם בישראל התמונה מדאיגה, אם כי בצורה שונה ומפתיעה. על פי שנתון בריאות הנפש של משרד הבריאות לשנת 2022, גברים ישראלים מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי בשיעור גבוה פי 1.5 מנשים, ו-82% מהאשפוזים הכפויים הם גברים. אבל הנתון המחריד הוא דווקא מה שקורה לפני הנפילה: שירות ער"ן, שמשמש כברומטר של מצוקה בשלבים מוקדמים, מקבל 62.5% מפניות מנשים, נשים פונות פי 1.67 יותר מגברים. מחקר של קופת חולים מכבי שעקב אחרי 2.7 מיליון מבוטחים בין 2013 ל-2024 מצא כי 64% מהמאובחנים עם דיכאון וחרדה הן נשים. הדפוס הישראלי חושף אמת בלתי נוחה: גברים לא נעלמים מהמערכת לגמרי - הם מגיעים אליה, אבל מאוחר מדי, בשלב המשבר החריף ולעיתים בכפייה, לא בשלב שעוד אפשר למנוע.

חוקרים רבים ניסו במהלך השנים להבין למה.

מה גורם לגבר לשתוק

הסיבה הראשונה והעמוקה ביותר היא התרבות. גבריות מסורתית - כפי שהיא מוגדרת בחברות רבות — מבוססת על 3 עמודי תווך: סטואיות, חוסן, ועצמאות. "אתה חייב להסתדר לבד", "גברים לא בוכים", ו"זה יעבור." אמירות כאלה נשמעות כבר מגיל מוקדם, ומה שמתחיל כהנחיה חברתית הופך עם הזמן לקול פנימי. כשאותו גבר מבוגר יושב במיטה בשתיים בלילה ומרגיש מבואס, הקול הזה אומר לו שלפנות לעזרה זה חולשה.

ויש את הסטיגמה העצמית. גברים שמפרים את הנורמות הגבריות המסורתיות. שמגלים פגיעות, שמבקשים עזרה, שמרשים לעצמם לבכות — חוששים להיתפס כחלשים, נשיים או לא מספיק גברים. למרות ההתקדמות שחברה עשתה בשנים האחרונות, הנורמה הזו רחוקה מלהיעלם.

מעבר לתרבות, גם אסטרטגיות ההתמודדות שונות. בעוד נשים נוטות יותר לחפש תמיכה חברתית ולדבר על רגשות, גברים נוטים לפתרונות אחרים, ובקצה הקיצוני שלהן זה מגיע גם לאלכוהול, סמים, התנהגויות מסוכנות. לא מפתיע, אם כן, ששיעורי הפרעות השימוש בחומרים גבוהים משמעותית אצל גברים בהשוואה לנשים. הבעיה היא שהפתרונות האלה לא פותרים כלום הם רק מסתירים את הסימפטומים, תוך שהם מוסיפים בעיות חדשות.

ויש תעלומה רפואית של ממש: גברים פשוט לא מזהים מצוקה נפשית כשהם חווים אותה. אוריינות בריאות נפשית - היכולת לזהות, להבין ולקרוא בשם למצבים נפשיים - נמוכה יותר אצל גברים. אדם שאינו יודע שמה שהוא חש נקרא דיכאון לא ילך לחפש טיפול לדיכאון.

ויש עוד שכבה, מתסכלת אולי יותר מכולן: המערכת עצמה לא תמיד מותאמת לגברים. גברים נוטים לבטא דיכאון באופן שונה מהתיאור הקלאסי בספרי האבחון - יותר כעס, עצבנות ושתייה מופרזת, ופחות עצב או חוסר תקווה. ה-DSM-5, המדריך האבחנתי הסטנדרטי, לא מתאים לביטוי הגברי של המחלה. כלומר, גם גבר שמתאמץ לפנות לטיפול עלול לא לקבל אבחנה נכונה. בנוסף, קיימות הטיות של הקלינאים עצמם, שעלולים לצפות מגברים למלא סטריאוטיפים מסוימים ולראות בגבר שמבטא רגשות מישהו שחורג מהנורמה. כל אלה ביחד יוצרים מעין מלכודת: גם כשגבר מגיע לדלת, המערכת לא תמיד יודעת לקלוט אותו כמו שצריך.

הרעיון שהופך את המשוואה

על רקע כל המחסומים האלה, החוקרים מציגים תפנית חשובה. הגישה המסורתית למגדר וגבריות התמקדה בעיקר בביקורת: להצביע על מה רעיל, על מה בעייתי, על מה צריך לתקן. אבל מסגרת תיאורטית חדשה יותר, שנקראת גבריות חיובית (Positive Masculinity), מציעה כיוון אחר. במקום להילחם בנורמות הגבריות, היא מציעה לעבוד איתן. הרעיון הוא פשוט: לקחת תכונות שגברים מזוהים איתן, כמו אחריות, חוזק ומחויבות, ולמסגר מחדש את הפנייה לעזרה כדרך לשמר ולחזק את התכונות האלה, לא לערער אותן. פנייה לעזרה הופכת למעשה של גבר אחראי, שלוקח שליטה על חייו ובריאותו.

אבל תיאוריה יפה לבדה לא מספיקה. סאגאר-אוריאגלי וצוותו רצו לדעת: מה בדיוק בתוך ההתערבויות עם גברים עבד?

6,598 מאמרים, 9 מחקרים ותשובה אחת

מתוך רצון להבין מה עוזר לשנות את התמונה, הצוות יצא לחפש בספרות המחקרית. הם השתמשו בשיטה של סקירה שיטתית כשהם מחפשים במאגרי המידע המובילים: MEDLINE, EMBASE ו-PsycINFO. 6,598 מאמרים זוהו כרלוונטיים פוטנציאלית. הקריטריונים היו מחמירים. כדי להיכלל בסקירה, כל מחקר היה חייב לבחון התערבות ספציפית שמכוונת לשיפור פנייה לעזרה נפשית בקרב גברים, ולמדוד תוצאה כלשהי של אותה פנייה, בין אם שינוי בעמדות, בכוונות, או בהתנהגות מעשית כמו קביעת פגישה. רק מדגמים של 100% גברים, נכללו. אוכלוסיות בתי סוהר הוצאו, כי אופן הטיפול שלהם שונה מהותית. משתתפים מתחת לגיל 18 גם הוצאו, בגלל הגורמים הייחודיים של מערכת הטיפול בצעירים.

מתוך 6,598 - עמדו בתנאים רק תשעה. המספר הזה כשלעצמו מספר הרבה: המחקר בתחום זה פשוט לא קיים במידה מספקת. הבעיה ידועה, ובכל זאת נחקרת באופן מינורי ביותר. בכל מקרה, גם אמינות הניתוח נבדקה בקפידה: 2 שופטים עצמאיים ניתחו את המאמרים, ומדד ההסכמה ביניהם - Cohen's kappa - עמד על 0.73, שמשמעותו הסכמה משמעותית. 3 מהמחקרים דורגו כבעלי איכות מתודולוגית חזקה, 5 כבינוניים ואחד כחלש.

מה שנבדק - ועל מי

תשעת המחקרים הגיעו מ-5 מדינות, ובחנו אוכלוסיות מגוונות מאוד — מסטודנטים בגיל 19 ועד חיילים ותיקים בשנות ה-50 לחייהם.

בארצות הברית, Hammer ו-Vogel חקרו ב-2010 את אחד המדגמים הגדולים ביותר בתחום: 1,397 משתתפים עם ממוצע גיל 29.44, שאובחנו עם דיכאון באמצעות שאלון CES-D. הם ניסו לשנות את יחסם לבקשת עזרה באמצעות חוברת שנכתבה במיוחד בשפה רגישה-מגדרית. התוצאה: שיפור מובהק סטטיסטית בעמדות כלפי בקשת עזרה (p<0.05). באוסטרליה, King ועמיתיו הראו ב-2018 ל-354 משתתפים (ממוצע גיל 38.80) סדרת תיעודים בת 3 חלקים, שעה לכל פרק, שעסקה בקשר בין גבריות לבריאות נפש. גם שם נמצא שיפור מובהק בכוונות לפנות לעזרה, כולל כוונות לפנות לחברים וחברות (p<0.05, d<0.05).

בקנדה, MacNeil ועמיתיו עבדו ב-2018 עם קבוצה קטנה של 14 משתתפים בממוצע גיל 28.21, גברים שסבלו מהפרעות אכילה, הפרעות שלעיתים קרובות אינן מאובחנות כלל בקרב גברים. הם פיתחו עבורם מסלול טיפול רגיש-מגדרי (MATT), ולאחר ההתערבות נרשמו יותר הפניות לטיפול (p<0.05). McFall ועמיתיו עבדו עוד ב-2000 עם אוכלוסייה שונה לחלוטין: 594 חיילים ותיקים אמריקאים עם PTSD, שהיו בגילאי 50+. הגישה הייתה פשוטה להפליא: חוברת מידע עם מכתב אישי ממנהל התוכנית ושיחת מעקב חד חודשית. גם כאן נרשם שיפור מובהק בפנייה בפועל לטיפול, בהגעה לפגישות ובמעקב לאחריהן.

בהודו, Pal ועמיתיו עבדו ב-2007 עם 90 גברים (ממוצע גיל קרוב ל-30) שסבלו משתייה בעייתית, וקיימו 2 מפגשים של ריאיון מוטיבציוני, 45 דקות כל אחד. המוכנות לשינוי השתפרה באופן מובהק, ובמקביל נמצאה הפחתה בשימוש באלכוהול ושיפור ברווחה הגופנית והנפשית (p<0.05 בכל המדדים).

החוקר Rochlen ועמיתיו ערכו ב-2006 השוואה מעניינת עם 209 משתתפים (ממוצע גיל 21~). הם השוו בין 2 חוברות: האחת - חוברת "Real Men. Real Depression" של המכון הלאומי לבריאות הנפש האמריקאי - כללה תמונות ועדויות אישיות של גברים שחוו דיכאון, עובדות על דיכאון בשפה שמדברת ישירות לגברים, ומידע על אפשרויות טיפול. השנייה הכילה את אותו מידע קליני, אבל בשפה כללית שלא פנתה לגברים באופן ספציפי. התוצאה המפתיעה: 2 החוברות שיפרו את עמדות הגברים כלפי בקשת עזרה (p<0.05). כלומר, עצם קבלת מידע ברור ומדויק על דיכאון - מה הסימפטומים, מה קורה כשלא מטפלים, ולאן אפשר לפנות - כבר מזיזה משהו

החוקר Syzdek ועמיתיו ניהלו 2 מחקרי חלוץ שהשתמשו בשיטה שנקראת ריאיון מוטיבציוני מבוסס-מגדר (GBMI). ריאיון מוטיבציוני הוא שיטת שיחה טיפולית שבה המטפל לא אומר למטופל מה לעשות, אלא עוזר לו לגלות בעצמו למה הוא רוצה להשתנות ומה מעכב אותו. בגרסה המותאמת מגדרית, השיחה מתייחסת במפורש לדרך שבה נורמות גבריות משפיעות על ההחלטה לבקש או לא לבקש עזרה. במחקר הראשון, ב-2014, 23 משתתפים עברו מפגש GBMI אחד של שעתיים. לא נמצא שיפור מובהק בעמדות כלפי בקשת עזרה, אבל נמצאה ירידה בסימפטומים עצמם, כולל ירידה בשתייה בעייתית עם גודל אפקט בינוני-גדול (d>0.5). במחקר השני, ב-2016, עם 35 משתתפים צעירים יותר, אותה שיטה הראתה שיפור מובהק בפנייה לעזרה מהורים (p<0.05, d>0.5), ומגמות חיוביות בפנייה לאנשי מקצוע, בני זוג, חברים ושירותי ייעוץ (d>0.5 בכולם, אם כי לא כולם הגיעו למובהקות סטטיסטית). לבסוף, Yousaf ו-Popat ניסו ב-2015 גישה מקורית ומפתיעה בפשטותה: 69 משתתפים בריטים (ממוצע גיל 35) התבקשו לשבת 25 דקות ולסדר מחדש 18 משפטים מבולבלים. מה שהמשתתפים לא ידעו הוא שהמשפטים הכילו בכוונה מילים הקשורות לפנייה לעזרה - כמו תמיכה, טיפול או פנייה - כך שעצם העיסוק בהן, גם בלי מודעות, הדליק במוח את הרעיון שפנייה לעזרה היא דבר לגיטימי. הטכניקה הזו נקראת פריימינג - חשיפה לא-מודעת לרעיון שמשפיעה על הדרך שבה חושבים עליו אחר כך. התוצאה: שיפור מובהק בעמדות כלפי בקשת עזרה (p<0.05), עם גודל אפקט בינוני ומעלה (d>0.5) — מ-25 דקות בלבד, בלי שום שיחה טיפולית.

הבעיה הייתה שתשעת המחקרים היו שונים מדי זה מזה - אוכלוסיות שונות, שיטות שונות, מדדים שונים. לא ניתן היה פשוט לחבר את התוצאות למספר אחד. אז החוקרים עשו משהו יצירתי: במקום להשוות את התוצאות, הם השוו את המרכיבים. הם לקחו כל אחת מ-9 ההתערבויות - חוברת, סרט תיעודי, ריאיון מוטיבציוני - ושאלו: מה בדיוק קורה כאן? איזה מרכיב פסיכולוגי מופעל? שני חוקרים עברו על כל אחד מהמחקרים באופן עצמאי וסימנו את המרכיבים. הם הגיעו כמעט לאותן תשובות - ההסכמה ביניהם עמדה על 0.80 מתוך 1. בסוף הם מצאו 18 מרכיבים שחזרו על עצמם, וקיבצו אותם לשבעה תהליכים מרכזיים - שכל אחד מהם הופיע בהתערבויות שהצליחו.

7 מפתחות לשינוי

המפתח הראשון, ואולי המפתיע ביותר, הוא כוחם של מודלים לחיקוי. בחלק מהמקרים זה היה מנחה טלוויזיה מוכר שדיבר עם גברים שביקשו עזרה, בחלק אחר עדויות אישיות ותמונות של גברים שחוו דיכאון. ביצירת השוואה חברתית - הצגת גבר רגיל או מוצלח שעבר את התהליך - נוצר עבור הצופה מסר פנימי: אם הוא יכול, גם אני יכול. בסרט הדוקומנטרי האוסטרלי, גברים שצפו בו שיפרו באופן מובהק את כוונותיהם לפנות לעזרה. הצפייה בהשלכות החיוביות, איך החיים השתפרו לאחר הטיפול, סיפקה מוטיבציה לפעולה מבלי להטיף.

המפתח השני הוא תוכן פסיכו-חינוכי - מידע ברור ומובנה על ההשלכות של בריאות נפש לקויה. לא מוסר השכל, לא איומים. פשוט מידע. גברים שיודעים מה הם מפסידים כשהם לא מטפלים בעצמם - ואיך זה יכול לפגוע במערכות יחסים, בעבודה, או בבריאות הגופנית שלו — עושים את החשבון אחרת. ככל שהגבר מבין טוב יותר את המצב ואת תוצאותיו, כך גדלה תחושת הצורך הנתפסת אצלו לפנות לעזרה.

המפתח השלישי הוא זיהוי וניהול סימפטומים. בהתערבויות הקליניות, גברים קיבלו משוב מבוסס הערכה ממוחשבת על מצבם הנפשי. ואז, דבר מכריע קרה: נעשה שימוש בטכניקת ייחוס מחדש, עזרו לגברים להבין שהקשיים שלהם אינם תוצאה של חולשה אישית אלא של גורמים התנהגותיים וסביבתיים שאפשר לשנות. הייחוס מחדש הפחית את הסטיגמה העצמית ואפשר לגברים לזהות את קשייהם מבלי לחוש בושה או אובדן אוטונומיה.

המפתח הרביעי הוא פתרון בעיות פעיל. גברים מגיבים טוב יותר להתערבויות שמרגישות כמו ארגז כלים ולא כמו לשבת אצל פסיכולוג. ולכן כשמטפלים עבדו עם הגברים על תכנון פעולה ממשי, והחלפת התנהגות לא מסתגלת בהתנהגות בריאה יותר זה עבד להם יותר. למה? בעיקר כי גישה מוכוונת פעולה וממוקדת פתרונות עולה בקנה אחד עם הצורך הגברי להרגיש שליטה ואוטונומיה בתהליך.

המפתח החמישי הוא להניע את הגבר לרצות לשנות, לא להגיד לו מה לעשות. 3 מההתערבויות השתמשו לשם כך בגישה שנקראת ריאיון מוטיבציוני: במקום להטיף, שואלים שאלות. המטפל מזמין את הגבר לדבר על הסתירה הפנימית שהוא חי בתוכה, הוא רוצה להרגיש טוב יותר, אבל חושש שלפנות לעזרה יגרום לו להיראות חלש. הריאיון המוטיבציוני לא פותר את הסתירה בשבילו - הוא עוזר לו להגיע לפתרון מתוך עצמו.

לצד זה, טכניקה נוספת שזוהתה היא מה שהחוקרים מכנים שכנוע מילולי לגבי מסוגלות - העברת מסר ברור לגבר שיש לו את הכוח הפנימי לשנות את המצב. לא אנחנו נעזור לך כי קשה לך, אלא אתה מסוגל לטפל בזה ולקחת אחריות על הבריאות שלך, זה בעצם ניסיון לגייס את ערך העצמאות והאחריות שגברים רבים מחזיקים בו - ולהפנות אותו לכיוון הנכון.

המפתח השישי נראה טכני אבל מתברר כמשמעותי ביותר: הכוונה לשירותים. התערבויות אפקטיביות לא הניחו שגברים יודעים איך מערכת בריאות הנפש עובדת. הן סיפקו הוראות ספציפיות. לאיזה מספר טלפון מתקשרים, מה אומרים, מה מצפה למטופל שם. מחסום הידע ומחסום הבושה לעיתים קרובות פועלים ביחד, ולפעמים מספיק לפרק את הראשון כדי להפחית את השני.

המפתח השביעי הוא אולי הפשוט ביותר, ובו בזמן המהפכני ביותר. הוא לא מנסה לשנות את הגבר. הוא משנה את הפרשנות של המעשה. במקום להגיד לגבר תעזוב את הגאווה ותבקש עזרה, 2 ההתערבויות הציעו מסר אחר לגמרי: לפנות לטיפול זה לא חולשה - זה בדיוק מה שגבר אחראי עושה. סיזדק ועמיתיו הציגו את הפנייה כסימן לחוזק. פאל ועמיתיו שמו דגש על אחריות אישית - ערך שגברים רבים מחזיקים בו עמוק. התוצאה: הפנייה לעזרה לא נתפסת עוד כדבר שמאיים על הזהות הגברית, אלא כביטוי שלה. זה עובד כי הוא לא מבקש מהגבר לוותר על מי שהוא - הוא מבקש ממנו להיות מי שהוא עד הסוף.

מה הנתונים באמת אומרים

מבט כולל על 9 המחקרים חושף כמה תובנות מפתח. ראשית, ההתערבויות הפשוטות הפתיעו. כל 4 אסטרטגיות המעורבות — חוברות מידע וסרט דוקומנטרי — הראו שיפורים מובהקים. גברים לא חייבים שיושיבו אותם מול פסיכולוג. הם יכולים לקלוט מסרים חשובים דרך אמצעים פחות מאיימים ופחות פולשניים — וידאו, חוברת שמוחלקת בפגישת עבודה, מידע מקוון. גם ניסוי הפריימינג של Yousaf ו-Popat שארך 25 דקות בלבד הראה שגודל האפקט יכול להיות משמעותי גם מהתערבות זעירה.

שנית, ההתערבויות האפקטיביות ביותר חלקו DNA משותף. הן שילבו מודלים לחיקוי, מידע ברור ורגיש-מגדר, כלים לזיהוי סימפטומים, משימות מעשיות, ותוכן שמדבר אל הערכים הגבריים החיוביים. אף התערבות מוצלחת לא הסתמכה על רכיב אחד בלבד.

הממצאים מעודדים, אבל החוקרים מודים בגלוי במגבלות. אולי המהותית שבהן היא שמתוך אלפי מאמרים, רק 9 נכללו. זה לא מעיד על בעיה בסינון אלא על מחסור אמיתי במחקרים בתחום. עבור בעיה שגובה עשרות אלפי חיים בשנה, עולם המחקר ייצר פחות מעשרה ניסויים שניתן לסמוך עליהם (אגב צריך לזכור שהמאמר שעליו אני מבסס את הטקסט נכון ל-2019).

בנוסף, רק 3 מהמחקרים מדדו פנייה לעזרה מעשית - קביעת פגישה, הגעה לטיפול. הרוב מדדו שינויים בעמדות או בכוונות, וההנחה שעמדה טובה יותר מובילה להתנהגות בפועל היא בדיוק זה - הנחה, לא עובדה מוכחת.

מגבלה נוספת קשורה לקידוד עצמו. למרות שהחוקרים השתמשו בטקסונומיה מתוקננת, תמיד יש סיכון לטעות אנוש. והבעיה הגדולה יותר: המאמרים המקוריים כנראה לא תיארו את כל מה שקרה בהתערבויות. ה-BCTs שקודדו הם רק אלה שנכתבו בכתב, ובפועל כנראה בוצעו טכניקות רבות נוספות שפשוט לא דווחו.

ויש את השאלה של מי הם הגברים האלה. גבר ישראלי בן 25, גבר ותיק אמריקאי בן 50 עם PTSD, וגבר הודי צעיר עם בעיית שתייה - אלה לא אותו אדם. תרבות, אתניות, נטייה מינית, חומרת הסימפטומים. כל אלה משפיעים על מה עובד ועבור מי. הסקירה הנוכחית לא יכולה הייתה להתייחס לכל ההבדלים האלה.

מה אפשר לעשות עם זה כבר עכשיו

למרות המגבלות, המחקר מספק מסקנות שימושיות, ברורות ומיידיות לקלינאים ולמפתחי תוכניות.

הראשונה — התחילו קל. חוברות, קמפיינים, מידע מקוון בשפה רגישת-מגדר - אלה יכולים לשמש כנקודת כניסה הרבה לפני שדורשים מגבר לשבת מול מטפל. הממצאים מראים שגברים מגיבים למסרים פחות פולשניים ופחות אישיים, במיוחד בשלבים הראשוניים.

השנייה — היו פרקטיים. תוכניות שמתמקדות במתן מיומנויות ולא באבחון פורמלי מייצרות מעורבות גבוהה יותר בקרב גברים. התערבויות שמשווקות כשיפור שינה או סדנת התמודדות עם לחץ מצליחות לגייס גברים כי הן מדברות בשפה של בעיות שגברים מרגישים בנוח להודות בהן, במקום במסגרות אבחוניות שנתפסות כתווית.

השלישית - פנייה לעזרה צריכה להיתפס כמעשה של כוח ואחריות, לא ככניעה. הביטוי "לקחת אחריות על הבריאות שלך" מדבר לגברים בשפה שהם מזהים ומכבדים.

והרביעית - אל תניחו שגברים יודעים איך פונים. ספקו הוראות מדויקות, מספרי טלפון, הכוונה לוגיסטית ברורה. לפעמים המחסום הוא לא פסיכולוגי אלא טכני לגמרי: גבר שפשוט לא יודע למי להתקשר ומה לומר בשיחה הראשונה.

המסקנה המרכזית ברורה אך לא פשוטה: כדי שגברים יבקשו עזרה, צריך לשנות לא רק את עמדותיהם, אלא את הדרך שבה מוצעת להם העזרה מלכתחילה. צריך לדבר בשפתם, לכבד את ערכיהם, ולהפוך את הפנייה לעזרה מאיום על הזהות למעשה שמחזק אותה. החוקרים של קינג'ס קולג' לונדון לא טוענים שפתרו את הבעיה. הם טוענים שמצאו מנעול, ושיש להם כמה מפתחות שעובדים. השאלה שנותרת היא לא מדעית - היא פוליטית וחברתית. כמה עוד שנים נצטרך לחכות עד שהמפתחות האלה ייכנסו לשימוש נרחב? כמה גברים עוד יישארו בחדריהם לבד, עם הקול שאומר להם שהם חייבים להסתדר לבד?

מקור: Sagar-Ouriaghli, I., Godfrey, E., Bridge, L., Meade, L., & Brown, J.S.L. (2019). Improving Mental Health Service Utilization Among Men: A Systematic Review and Synthesis of Behavior Change Techniques Within Interventions Targeting Help-Seeking. American Journal of Men's Health, 13(3). https://doi.org/10.1177/1557988319857009*