לבכות, לצחוק ולהישאר גבר: התגלית המפתיעה על גברים, מחלה ורגשות

הבעיה ידועה היטב לחוקרים ולצוותים רפואיים, גברים לרוב ממעטים להשתתף במחקרים איכותניים או להגיע לשירותי תמיכה פסיכולוגיים, במיוחד כשמדובר בנושאים רגישים הדורשים סוג של פגיעות וחשיפה רגשית. גבריות שלטת מקדשת איפוק, חוזק, תפקוד מיני ושליטה, תכונות שעומדות לא פעם בסתירה מוחלטת לחוויה של מחלה קשה וכרונית. אך מה קורה כאשר מכניסים גברים שחלו בסרטן לחדר אחד, או מציבים אותם מול מראיין, ומבקשים מהם פשוט לדבר? פרויקט מחקר ייחודי בשם MenSS-Cancer שנערך בעיר מונטריאול שבקנדה, יצא לבדוק בדיוק את הזה. החוקרים גייסו 31 גברים סיסג'נדרים (אדם שזהותו המגדרית, איך שהוא מרגיש, תואמת למין הביולוגי שנקבע לו בלידה - זכר/נקבה) - ושקיבלו אבחנת סרטן במהלך חייהם. הגיל הממוצע של המשתתפים עמד על 52.7, כשהמשתתף הצעיר ביותר היה בן 26 והמבוגר ביותר בן 82. האבחנות הנפוצות ביותר היו סרטן הערמונית (19.4 אחוזים) מהמשתתפים, וסרטן האשכים שפגע בקרב 16.1 אחוזים. כדי לאסוף את הנתונים, 17 גברים השתתפו בארבע קבוצות מיקוד וירטואליות דרך תוכנת זום וקיבלו פיצוי של 30 דולר קנדי על זמנם, בעוד ש-14 הנותרים בחרו לקיים ראיונות טלפוניים אישיים תמורת 20 דולר.

העול הגברי והצורך בשליטה

בתחילת המפגשים, ניכר היה שהמשתתפים נאחזים בנורמות של גבריות שלטת כדי לנווט את הסיטואציה הלא מוכרת. הם עבדו קשה כדי להציג את עצמם כאנשים חזקים, מסוגלים ופרואקטיביים בכל הנוגע למחלתם. הם הדגישו את מעמדם כגברים דרך הצגתם כאנשי משפחה שחייהם המקצועיים עומדים במרכז ההוויה שלהם. עבור חלקם, השמירה על תדמית הייתה כה קריטית, עד שהם בחרו להשתמש בבדיחות גסות או בהערות מיניות כדי להדוף איומים על זהותם, ודיברו על בעיות מיניות שמעולם לא התממשו רק כדי לאשש את גבריותם. לוק, משתתף בן 44 שקיים ראיון אישי, סיפר בכנות כיצד טיפולי ההקרנות פגעו באבריו האינטימיים. הוא תיאר כיצד לראות את בת זוגו שוכבת עירומה לצידו במיטה היה פשוט כואב, והוא אמר לה שאם ככה המצב, כדאי שפשוט תלך הביתה. הוא הבהיר שהוא העדיף לא לראות אותה כלל מאשר לראות אותה כך ולא להיות מסוגל לעשות שום דבר בנידון.

במקביל לניסיון לשמור על חזות חזקה, המשתתפים דחו בתוקף הצעות לתמיכה שנתפסו בעיניהם כלא גבריות. כאשר נשאלו למשל על השתתפות בשיעורי יוגה או בקבלת עיסוי רפואי, רבים מהם ביטלו את הרעיונות הללו מיד בטענה שאלו שירותים שאינם עשויים עבור גברים. הם העדיפו למקם את עצמם בעמדה של מומחים מסייעים, כאלה שבאו לחלוק ידע רפואי ופרקטי עם המראיין והמשתתפים האחרים, ולא כאנשים חלשים שזקוקים לאוזן קשבת או לעזרה רגשית.

כשהסרטן חזק יותר מהשריון

אך ככל שהשיחות העמיקו ונוצרה תחושת אמון, המגננות החלו להיסדק. המחקר חשף כי הסרטן הוא מצב יוצא דופן שמשבש לחלוטין את חיי היומיום, את התפיסה העצמית ואת הזהות הבסיסית ביותר. הגברים נאלצו להתעמת עם מציאות שבה המחלה חזקה כל כך עד שהם מאבדים שליטה על גופם, כשהחולשה, העייפות והכאב מקשים עליהם לעמוד בציפיות החברתיות המוטלות עליהם. כדי להתמודד עם התחושות המורכבות האלו, הם השתמשו לעיתים קרובות בהומור עצמי, כשהם משווים את התסמינים שלהם לחוויות נשיות מובהקות, ומגחכים על מצבם כשהם מתארים את עצמם מקיאים כמו אישה בהריון או רזים כמו דוגמנית.

בקבוצות המיקוד התרחש תהליך מרתק של שותפות גורל. הנוכחות הפיזית והווירטואלית של גברים אחרים שמתמודדים עם קשיים דומים, יצרה סביבה בטוחה שאפשרה להם להשיל את השריון. סיימון, משתתף בן 56, סיפק הצצה כנה לרגע כזה. הוא הודה שפעמים רבות בעבר חשב לבקש עזרה פסיכולוגית או שירותי תמיכה, אך מעולם לא היה לו את האומץ לעשות זאת. הוא סיפר שלראות סביבו 5 מתוך 6 בחורים שמתמודדים עם סרטן נתן לו דחיפה אמיתית ותחושה שאם הוא צריך עזרה, הוא פשוט יכול לבקש אותה כי היא שם בכל מקרה. עם זאת, חשוב להבין שהפגיעות הזו הייתה לרוב מדודה ונשלטת היטב. מיד לאחר חשיפה רגשית או שיתוף של רגע משברי, המשתתפים מיהרו פעמים רבות לאזן את התמונה ודיברו בלהט על תחביבים גבריים קלאסיים כמו התנדבות, רכיבה על אופנועי שלג, שיפוצים או דיג, במעין ניסיון מהיר לאשרר מחדש את גבריותם בפני הסביבה.

לבנות מחדש את הגבר שאני

בסופו של תהליך, המרחב המחקרי הפך עבור רבים מהמשתתפים למעין מעבדה בטוחה שבה יכלו להתנסות בזהות חדשה. הסרטן פעל כנקודת מפנה שהובילה לשינויים עמוקים וארוכי טווח בזהות האישית שלהם. גברים רבים דחו במפורש את המודלים הישנים של גבריות, כאלה שראו אצל אבותיהם, והחליטו לאמץ גישה פתוחה, רגשית ומחוברת יותר. מאנו, בן 55, שיקף את השינוי הזה בצורה נוגעת ללב. הוא ציין שאילו היה לומד את מה שהוא יודע היום לפני שחלה בסרטן, הוא היה אדם הרבה יותר טוב. הוא תיאר כיצד תפקידו כאב וכסב עבר שינוי מהותי, ממתן עזרה פיזית בעבר להענקת עצה והכוונה בהווה, תהליך שגרם לו ללמוד להיות משהו אחר ולהרגיש שלם יותר.

המשתתפים מצאו חירות מפתיעה בהסרת הציפיות החברתיות הנוקשות. הם הציגו את עצמם כגרסאות משופרות, כאמנים, כמוזיקאים או כגיקים, ולא רק כספקי פרנסה חסונים. הם אף מתחו ביקורת גלויה על הגישה המאצ'ואיסטית שמונעת מגברים לגשת לקבל את העזרה שהם כה זקוקים לה, וראו בהשתחררות מנורמות אלו אקט של אומץ והתמרדות.

המציאות הישראלית ושיעור לחיים

הממצאים ממונטריאול פוגשים את הגבר הישראלי במקום חשוף במיוחד. בישראל, גבריות אינה נמדדת רק באתוס ביטחוניסטי, אלא קודם כל בתפקיד העוגן: המפרנס, פותר הבעיות, זה שמייצב את המערכת המשפחתית בתוך מציאות של הישרדות כמעט מתמדת. כאשר אבחנת סרטן נכנסת לתמונה, היא שומטת את הקרקע תחת הציר המרכזי הזה. הירידה בתפקוד, אובדן השליטה על הגוף והפגיעה הפוטנציאלית בתפקוד המיני נחווים לא רק ככאב פיזי, אלא כאיום קיומי על הערך העצמי. המחקר ממחיש שההקלה אינה מגיעה מכניעה או מוויתור על הגבריות, אלא מתוך קהילה והשתייכות. כשגבר יושב מול גברים אחרים החווים פגיעה דומה, מתרחש תהליך של נרמול. במרחב כזה מתאפשרת הבנה שחולשה גופנית אינה מפשיטה אותו מזהותו. זהו המקום היחיד שבו ניתן לדבר על פחד מאימפוטנציה או מאובדן עצמאות מבלי שהדבר ייתפס כחולשה, אלא כעיבוד משותף שנותן לכאב תוקף לגיטימי. השורה התחתונה: איך באמת מגיעים לגברים? המחקר מקדיש חלק ניכר מהמסקנות שלו לפרקטיקה, וקורא לשינוי תפיסתי עמוק באופן שבו מערכות בריאות ורווחה צריכות לגשת למטופלים גברים. החוקרים מדגישים כי חוסר ההיענות של גברים לשירותי תמיכה אינו צריך להיתפס כהתנגדות אישית, עקשנות או חוסר בשלות, אלא כתגובה הגיונית ובעלת משמעות לציפיות החברתיות ולנורמות שמוכתבות להם בסביבות הטיפול המסורתיות. לאור זאת, אחת ההמלצות המרכזיות שעולות מן השטח היא לאמץ גישה של הושטת יד ראשונה וגיוס מלא בחמלה. אלכס, אחד המשתתפים במחקר בן 64 שחווה קשיים משמעותיים בתפקוד המיני בעקבות הסרטן, סיפק למחקר את הדוגמה המובהקת ביותר לצורך בגישה הזו. אלכס הודה במהלך הראיון כי פנייה למטפל מיני היא כמעט הכרח במצבו, אך הסביר בגילוי לב שאם הוא יצטרך להיות זה שיוזם את הפנייה מרצונו - הוא פשוט לא יעשה זאת לעולם. לעומת זאת, כאשר המראיין שאל אותו מה כן היה מעודד אותו לגשת לטיפול, אלכס השיב ללא היסוס שאם מטפל מיני היה עושה את הצעד הראשון ויוצר איתו קשר, הוא בוודאות היה אומר לו כן. הדוגמה הזו ממחישה למערכות התמיכה שעליהן לשנות אסטרטגיה. המשמעות המעשית היא ששירותי התמיכה הפסיכולוגיים והסוציאליים חייבים להציע לגברים מה שהחוקרים מכנים הצעה קונקרטית. תהליכי הפנייה צריכים להיות פשוטים, ישירים, ידידותיים, ולדרוש מינימום של מאמץ ביורוקרטי או יזום מצד הגבר, שלרוב כבר נמצא בעומס קוגניטיבי ורגשי קיצוני. המחקר מצא שכאשר נותנים לגברים תחושה של אוטונומיה ושליטה על תהליך ההשתתפות, למשל על ידי מתן בחירה פשוטה בין ראיון טלפוני אישי לבין השתתפות בקבוצת מיקוד, תחושת הנוחות שלהם עולה והם משתפים פעולה בקלות רבה יותר. מעבר לכך, התמיכה הקבוצתית מצטיירת במסקנות המחקר לא רק כהטבה, אלא כחלק הכרחי ובלתי נפרד מתהליך ההחלמה התקין של גברים. קבוצות שווים עוזרות לנפץ את מעגל הבדידות האופייני למחלה, ויוצרות סביבה שבה בקשת עזרה הופכת בהדרגה לדבר נורמלי ומקובל. בשורה התחתונה, למחקר יש טיפ חשוב למטפלים עצמם: מסתבר שכדי לגרום לגבר להוריד את השריון, הדרך הטובה ביותר היא פשוט לא ללחוץ. הממצאים מראים שמטפלים שמשדרים חום וקבלה, ולפעמים אפילו לוקחים צעד אחורה ונותנים לגבר להוביל את הקצב - הם אלה שמצליחים לייצר את השינוי. דווקא מהמקום השקט והלא מאיים הזה, לגברים הרבה יותר קל להיפתח ולשתף בפחדים, בחולשות וברגשות – נושאים שבדרך כלל קשה להם לדבר עליהם כי הם נתפסים בחברה כלא מספיק גבריים. מקור: Montiel, C., McDonough, M., Gauvin, L., & Doré, I. (2026). Opening up for science: men with cancer navigating illness and qualitative research. Psychology & Health. https://doi.org/10.1080/08870446.2026.2646625