הכל בראש: למה הספורטאים הכי קשוחים רועדים מפחד לבקש עזרה?

תדמיינו רגע שאתם עולים על מגרש עצום. עשרות אלפי עיניים בוחנות כל תנועה שלכם, המאמן צועק מהקווים, והיריב שמולכם שוקל 110 קילוגרמים של שרירים נטו ורק מחכה להיכנס בכם בכל הכוח. בעולם הספורט המקצועני, ובמיוחד בענפי ספורט אגרסיביים שמוגדרים כענפי עילית, השחקנים נתפסים כסוג של גיבורי על מודרניים. הם מייצגים שיא של כוח, חוסן ועמידות פיזית ונפשית. אבל מאחורי הקלעים, כשהאורות באצטדיון כבים והאדרנלין צונח, מתחילה דרמה אחרת לגמרי. ספורטאים אלה חיים בתוך סיר לחץ מטורף. הם צריכים להתמודד עם תחרות פנימית וחיצונית, ציפיות מוגזמות, פציעות שעלולות לגמור להם את הקריירה בשנייה, ופחד מתמיד מפני כישלון. כל הדברים האלה יחד יוצרים משקל נפשי עצום שיכול להוביל לדיכאון, חרדה, בידוד חברתי, ובמקרים קיצוניים אפילו למחשבות אובדניות. למרות שכולנו חיים היום בעידן שבו מדברים הרבה יותר על מודעות ועל טיפול נפשי, מתברר שבשטח, המון ספורטאים גברים פשוט מסרבים לבקש עזרה. הם מעדיפים לבלוע את הכאב, לשים מסכה של הכל בסדר ולהמשיך הלאה. התעלומה הגדולה היא למה הם עושים את זה לעצמם, ואיך אפשר לשבור את המעגל הזה.

המלכודת של להיות גבר

כדי להבין את התופעה הזו, צריך להסתכל לה למציאות בעיניים ולהבין שתרבות הספורט היא עדיין, בהרבה מובנים, מועדון סגור של בנים שמקדש נורמות גבריות סופר מסורתיות. מאז שהם ילדים, מלמדים אותם שגבר אמיתי צריך להיות חזק, לא להראות רגשות, לא לבכות, ובעיקר לדעת להסתדר בכוחות עצמו. במקומות שבהם גבריות נמדדת לפי היכולת לספוג מכה ולהמשיך לרוץ, להגיד קשה לי או אני צריך פסיכולוג נתפס כמו להרים דגל לבן. זה נחשב להודאה בחולשה, משהו שעלול לפגוע בסטטוס החברתי שלהם בקבוצה ואפילו לסכן את המקום שלהם בהרכב הפותח. אבל הקטע המעניין הוא שלא כל התכונות שנחשבות גבריות הן בהכרח רעות או הרסניות. יש תכונות גבריות מודרניות יותר שיכולות דווקא לעזור. השאלה היא איך מפרידים בין מה שפוגע לבין מה שיכול לסייע.

כדי לפצח את השאלה הזו, צוות חוקרים בראשות דוקטור יאסוטאקה אוג'יו החליט לצאת למסע מחקרי . הם רצו להבין איך בדיוק הערכים הגבריים האלה משפיעים על הרצון והיכולת של ספורטאים לקבל טיפול נפשי. החוקרים הבינו שכדי לקבל תשובות אמיתיות, הם צריכים ללכת למקום שבו הלחץ להיות גבר גבר הוא הכי קיצוני שיש. הם בחרו לחקור שחקני רוגבי מקצוענים ביפן. תחשבו על זה רגע, רוגבי הוא ענף שכל המהות שלו היא התנגשויות פיזיות אלימות וסיבולת מטורפת. תוסיפו לזה את התרבות היפנית, שמאז ומעולם קידשה ערכים של איפוק, שליטה עצמית, משמעת קשוחה והרמוניה קבוצתית, תפיסות שצמחו מתוך אידיאולוגיית הבושידו העתיקה ועדיין חיות ובועטות במערכת החינוך ובמועדוני הספורט שם. זה אולי השילוב הכי אינטנסיבי שאפשר למצוא של לחץ חברתי ותרבותי נגד חשיפת פגיעוּת.

המספרים מאחורי השרירים

החוקרים בנו פנו ל-541 שחקנים שמשחקים בליגת הרוגבי הבכירה של יפן. מתוך כל הפניות האלה, 347 שחקנים הסכימו להשתתף, אבל אחרי סינון, נשארו 220 שחקנים שמילאו את כל השאלונים האנונימיים במלואם, והם אלה שהיוו את הבסיס למחקר. הנתונים שנאספו סביב נובמבר ודצמבר 2022, רגע לפני תחילת העונה, ציירו פרופיל ברור של המשתתפים. מדובר בחבר'ה שהגיל הממוצע שלהם הוא כמעט 28 שנים, ויש להם בממוצע קרוב ל-17 שנות ניסיון על המגרש. זה אומר שהם נושמים רוגבי מגיל צעיר מאוד. בנוסף, מדובר באנשים אינטליגנטים ומשכילים, כאשר 96.8% מהם הם בוגרי מכללות או אוניברסיטאות. מבחינת החיים האישיים שלהם, כמעט חצי מהם, 46.8% ליתר דיוק, היו נשואים, ול-34.6% כבר היו ילדים בבית. כ-12.7% מהם אפילו שיחקו בנבחרת הלאומית. בקיצור, מדובר באליטה של הספורט.

כדי לצלול לתוך הראש של השחקנים, החוקרים השתמשו בכמה כלים פסיכולוגיים מעניינים. הכלי המרכזי היה סולם שנקרא IMVS וזה בעצם ראשי תיבות של Intentions Masculine Values Scale. הסולם הזה לא מתייחס לגבריות כמשהו אחיד, אלא מפצל אותה לשני כיוונים שונים לגמרי. הכיוון הראשון נקרא פתיחות ואלטרואיזם. הוא בודק עד כמה השחקן מאמין שגבר צריך לדאוג לאחרים, להיות פתוח רגשית ולהיות שם בשביל החברים שלו. הכיוון השני נקרא בריאות ואוטונומיה. זה כבר סיפור אחר, הממד הזה בודק עד כמה השחקן מאמין שגבר אמיתי חייב לקבל החלטות בעצמו, להיות עצמאי לחלוטין, ולא להיות תלוי באף אחד אחר. השחקנים דירגו את עצמם מ-1 עד 5 בכל אחת מהשאלות האלה.

אבל החוקרים לא הסתפקו רק במה שקורה בתוך הראש של השחקן הבודד. הם הבינו שגם לאווירה בקבוצה יש משמעות עצומה. לכן, הם העבירו שאלון נוסף שנקרא SPSI , ראשי תיבות Sport Psychological Safety Inventory שכלל 11 סעיפים. השאלון הזה נועד לבדוק מה הוייב בקבוצה. האם השחקן מרגיש שהסביבה שלו בריאה מבחינה נפשית? האם יש לשחקנים בקבוצה ידע בסיסי על בריאות הנפש? ועד כמה הסטיגמה במועדון נמוכה. ציון גבוה בשאלון הזה אומר ששחקן אמור להרגיש בטוח לחשוף את הקשיים שלו בחדר ההלבשה בלי לפחד שמישהו ישתמש בזה נגדו.

הפער הכואב בין מה שאומרים למה שעושים

כשהחוקרים ניתחו את הנתונים, התגלה פער סטטיסטי שקשה להתעלם ממנו. החוקרים שאלו את השחקנים 3 שאלות מרכזיות שמייצגות את התהליך שעובר אדם שצריך עזרה. קודם כל, בדקו את הידע וההבנה שלהם. התוצאות היו די אופטימיות. כ-60% מהשחקנים אמרו שאם תהיה להם בעיה נפשית, הם חושבים שזה נחוץ או ממש הכרחי לקבל תמיכה מאיש מקצוע. רק 9.5% חשבו שזה מיותר. לאחר מכן, בדקו את העמדה שלהם, כלומר את הכוונה שלהם לפעול. גם כאן, כ-47.7% הצהירו שסביר להניח או שוודאי שהם יפנו לעזרה אם ירגישו לא טוב. לעומתם, רק 17.8% אמרו שאין סיכוי שיעשו את זה. במבט ראשון, נראה שהכל סבבה. השחקנים מבינים את העניין, הם פתוחים לרעיון, והם מצהירים שהם יקחו אחריות ויפנו לטיפול. אבל תכלס, מה קרה במציאות? החוקרים שאלו שאלה פשוטה וישירה לגבי שלושת החודשים האחרונים: האם היו לכם תסמינים של דיכאון או חרדה, ואם כן, האם פניתם לקבל עזרה?. הנתונים כאן היו כמו סטירת לחי. כ-59.1% אמרו שהכל היה אצלם בסדר ולא היו להם בעיות. אבל מתוך אלה שכן חוו משבר נפשי, רק 19.1% באמת פנו למישהו וקיבלו תמיכה. לעומת זאת, 21.8% מהשחקנים העידו שהם סבלו מבעיות נפשיות, אבל לא עשו עם זה כלום ולא דיברו עם אף אחד. תחשבו על הנתון הזה. יותר מחמישית מהשחקנים בקבוצות העילית האלה עולים למגרש, מתאמנים, נותנים את הנשמה, ובמקביל מתמודדים לבד לגמרי עם דיכאון או חרדה בתוך השקט של עצמם. הפער הזה, בין 60% שמבינים שצריך עזרה לבין המעטים שבאמת מרימים טלפון לפסיכולוג, הוא ליבת הבעיה שקורעת את עולם הספורט מבפנים.

כשהאוטונומיה הופכת לכלא

אז למה זה קורה? למה שחקנים חכמים ומשכילים שמבינים שטיפול פסיכולוגי הוא דבר חשוב, פשוט ננעלים ברגע האמת? כשהחוקרים הכניסו את כל הנתונים לתוכנות הסטטיסטיקה שלהם והריצו את מודלי הרגרסיה, הם מצאו את התשובה.

הם גילו שערכים של פתיחות ואלטרואיזם הם נהדרים ברמת התיאוריה. הנתונים הראו קשר סטטיסטי מובהק, עם מקדם בטא של 0.059 ורמת מובהקות של p=0.009, בין הערכים האלה לבין הידע על בריאות הנפש. היה גם קשר חזק (בטא של 0.064, p=0.006) לעמדות החיוביות כלפי פנייה לעזרה. במילים פשוטות, שחקנים שמאמינים בלדאוג לחברים שלהם ולהיות פתוחים, היו הראשונים להגיד "ברור שצריך ללכת לטיפול אם מרגישים רע". אבל, וזה אבל ענק, ברגע שזה הגיע למעשים בפועל, הקשר הזה נחתך. לא היה שום קשר מובהק (בטא של 0.006-) בין פתיחות ואלטרואיזם לבין עשיית מעשה. להיות בחור טוב שאכפת לו מאחרים פשוט לא מספיק כדי לשבור את החומה כשזה נוגע לעצמך.

מה שכן קבע את ההתנהגות בפועל היה הממד השני, בריאות ואוטונומיה. הנתונים הוכיחו שככל שהשחקן דורג גבוה יותר במדד האוטונומיה, כך הסיכוי שהוא יפנה לעזרה ירד באופן משמעותי. הסטטיסטיקה הראתה קשר מובהק וברור לעצם ההימנעות מבקשת העזרה, עם נתונים שמראים כי ערכים גבוהים של אוטונומיה מקושרים ישירות לחוסר נכונות לקבל תמיכה, כשהתוצאה עמדה על בטא של 0.060 ו-p=0.01. הרצון העמוק הזה להיות הבוס של עצמך, לפתור בעיות לבד, לא להראות חולשה ולא להישען על איש מקצוע, הופך בעצם למחסום פסיכולוגי בלתי עביר. השחקנים האלה כל כך רגילים להיות עצמאיים ולשלוט בגוף שלהם, שקשה להם פיזית להפקיד את המיינד שלהם בידיים של מישהו אחר.

ואם קיווינו שהסביבה תציל אותם, הממצאים בנוגע לביטחון הפסיכולוגי בקבוצה (ה-SPSI) היו די מאכזבים. למרות שזה נשמע הגיוני שסביבה תומכת תגרום לאנשים להיפתח, הניתוח הסטטיסטי לא מצא קשר משמעותי ומובהק בין התחושה שיש אווירה בטוחה בקבוצה לבין פנייה בפועל לעזרה (בטא של 0.003, p=0.78). החוקרים מסבירים שזה אומר שהאמונות האישיות של השחקן לגבי מה הופך אותו לגבר, חזקות הרבה יותר מהוייב הכללי שיש במועדון.

למסגר מחדש את הסיפור

רגע לפני שמסיקים מסקנות סופיות, החוקרים שמים כוכבית חשובה ומציינים את המגבלות של העבודה שלהם. מדובר במחקר חתך, כלומר צילום מצב בנקודת זמן אחת, מה שלא מאפשר לקבוע בוודאות מה קדם למה. בנוסף, הכל מבוסס על דיווח עצמי של השחקנים, ותמיד קיים הסיכוי שהם ייפו קצת את המציאות כדי לצאת בסדר בסקר. מעבר לזה, המדגם התמקד אך ורק בגברים סיסג'נדרים שמשחקים רוגבי ביפן, וזה לא בהכרח משקף בדיוק את המצב בענפי ספורט אחרים, במדינות עם תרבות שונה, או בקרב ספורטאים עם זהויות מגדריות שונות.

אבל בשורה התחתונה, המסר שעולה מהמחקר הזה הוא דורש מאיתנו לשנות דיסקט בכל מה שקשור לטיפול בספורטאים גברים. אי אפשר פשוט לבוא ולהגיד לספורטאים תהיו רכים יותר או תדברו על הרגשות שלכם, כי זה פשוט לא עובד ככה בעולם שמעריך כוח ושליטה. ההמלצה היא לקחת את אותם ערכים בדיוק, ולשנות להם את הזווית. במקום להילחם באוטונומיה, צריך למסגר אותה מחדש. צריך לשדר להם שדווקא פנייה לאיש מקצוע כדי לתחזק את המערכת הנפשית היא צעד של אדם עצמאי, מודע ומתקדם שלוקח אחריות אמיתית על הקריירה והחיים שלו, בדיוק כמו שהוא הולך לפיזיותרפיסט כדי לטפל בקרע בשריר. השאיפה היא למתג את הטיפול הנפשי כעוד כלי חכם בארגז הכללים לשיפור ביצועים, ולא כנקודת שבירה.

דרך נוספת להתגבר על מחסום הבושה והצורך בפרטיות, היא להשתמש בטכנולוגיה. הפלטפורמות הדיגיטליות, ואפליקציות שמבוססות על AI לאבחון עצמי וטיפול ראשוני, יכולות להיות גלגל הצלה (לטענת החוקרים). הן מאפשרות לאותם ספורטאים שסגורים בתוך האוטונומיה של עצמם, לקבל סיוע מקצועי, דיסקרטי ונגיש, בלי הצורך לעבור דרך מערכות רפואיות מסורבלות או להיחשף בפני חברי ההנהלה והצוות. בשילוב עם קמפיינים שבהם ספורטאים בכירים ומוכרים ייחשפו וידברו בפתיחות על הטיפולים שעברו במטרה להפוך את הנושא לנורמלי לחלוטין, אפשר להתחיל לשבור את מעגל השתיקה.

בסופו של יום, המחקר הזה מזכיר לנו שהגברים הכי חזקים וקשוחים שאנחנו רואים על המסך, נאבקים באותם שדים בדיוק כמו כולם. המשימה שלנו היא לא להחליש את החוסן הפנימי שלהם, אלא לתת להם את הכלים להשתמש בכוח הזה כדי להרים טלפון ולהגיד: "אני צריך עזרה".

מקור: Ojio, Y., Amemiya, R., Oliffe, J. L., & Rice, S. M. (2025). Mental health help-seeking knowledge, attitudes and behaviour among male elite rugby players: the role of masculine health-related values. BMJ Open Sport & Exercise Medicine, 11, e002275. https://doi.org/10.1136/bmjsem-2024-002275