בואו נדמיין לרגע שני חדרים. בשניהם, על מיטת בית חולים, שוכב אדם הנאבק במחלת סרטן מתקדמת. המחלה היא אותה מחלה, הפרוגנוזה דומה, והכאב הפיזי זהה. אך ליד כל מיטה יושב אדם אחר. בחדר הראשון, יושבת אישה ומחזיקה את ידו של בעלה החולה. היא מביטה בו בדאגה, וראשה עמוס במחשבות על התרופות, על התורים לרופאים, על הילדים שמחכים בבית, ועל העתיד המעורפל המרחף מעל כולם כענן שחור. בחדר השני, יושב גבר, בעל, ומביט באשתו החולה. הוא יושב זקוף, ידיו מונחות על ברכיו, מבטו קבוע. גם ראשו מלא במחשבות, אך

אני חושב שזה יהיה הגיוני להניח שכל אחד מאיתנו מצא את עצמו מתישהו אומר: אני עושה הכל נכון. אני יודע את זה. אבל לפעמים אני חושב, איך בכלל הגעתי לחיים האלה? זה בכלל חיים אחרים. לא דמיינתי את החיים שלי ככה. הם מרגישים לי חלולים מבפנים. מה זה עצמי אמיתי? תחשבו על רגע שבו אתם לבד בבית, אף אחד לא רואה אתכם, ואתם פשוט עושים מה שבא לכם. מקשיבים לשיר שמתחשק, צוחקים ממשהו שקראתם. אתם לא חושבים איך אתם נראים, מה יחשבו עליכם, אם זה מתאים. אתם פשוט אתם. זה העצמי האמיתי - החלק שלנו שמרגיש

04:17 אם אתה גבר מעל גיל 40, כנראה חווית את זה: העיניים נפתחות בלי סיבה, החדר שקט, והשעון מראה ארבע ומשהו. אתה מנסה לחזור לישון, אבל הראש כבר רץ - על מה שהיה, על מה שעוד לא עשית, על מה שמחכה מחר. הגוף עייף, המוח ער לגמרי. זה הרגע שבו אתה מבין שזה כבר לא לילה רע אחד. אצל רבים, זה בדיוק השלב שבו מתחיל שינוי שינה של גיל הביניים - שינוי שמתחיל לרוב בעשור החמישי ומתחזק עם השנים. ברמת חוויה אישית. גם הנתונים מראים שמדובר בתופעה רחבה. למשל, נוג'נט ואח' (2001) עקבו אחרי 2,364 גברים ב

מול ד"ר כרמן אמזקואה ישב גבר מצליח. בן 52, בעל עסק משלו, משפחה ולוח זמנים עמוס. הוא הגיע לייעוץ כאילו הוא בדרכו לעוד פגישה - דייקן, לבוש היטב, עם תשובות מוכנות מראש. אבל משהו ביציבה שלו הסגיר אותו. הדרך שבה ישב מבלי להתרווח באמת. מבטו, שהיה מופנה יותר לרצפה מאשר לאדם שמולו. הוא אמר שהוא כאן בגלל "לחץ שקשור לעבודה". שהוא עייף יותר מבעבר, שהוא ישן רע, שהוא איבד את החשק להכל - להכל, הוא חזר על כך, וההכל הזה הקיף הרבה יותר ממה שהוא יכול היה לנקוב בשמו. כשהיא שאלה אותו האם הרופא ש

מאמר לרגל יום העצמאות ה-78 אתמול עמדתי בתור בסופר ליד גבר שדיבר בטלפון עם אשתו על חומוס. לא סתם חומוס. הוא נזף בה שקנתה צבר במקום אחלה, כאילו מדובר בבגידה לאומית. מאחוריו עמד גבר אחר, בערך בן 50, עם חולצת דרייפיט, שהקשיב בריכוז כמו בהרצאה ב-TED. כשהראשון סיים, השני אמר לו: "אחי, צודק במאה אחוז." הם לא הכירו. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני צריך לכתוב על הגבר הישראלי. קשה לדבר על הגבר הישראלי בלי להישמע מיושן. כמעט כל שפת האנליזה הישנה — צבר, לוחם, פרגמטי היא תחפושת שכבר לא מכסה כל

אחד מכל 4 גברים חווה פגיעה מינית במהלך חייו. תעצרו לרגע, חשבו על 4 גברים שאתם מכירים. הסטטיסטיקה הזו, שנשמעת כמו מספר מומצא, מבוססת על מחקר נרחב של אנדרסון וחבריו משנת 2018. ובכל זאת, רק 17% עד 23% מהניצולים הגברים פונים אי פעם לעזרה מקצועית. רבים מהם ממתינים בממוצע 20 שנה לפני שהם מספרים למישהו מה עבר עליהם. טריסטן פטרסון מאוניברסיטת שייבר ובריאן קול מאוניברסיטת קנזס רצו להבין למה. לא באופן כללי - את זה כבר ידענו: גברים לא מדברים. הם רצו לפרק את המנגנון עצמו. מה בדיוק קורה ב

שאול בן 38, מנהל בחברת הייטק בתל אביב, לא ישן כבר שלושה חודשים. לא כי אין לו כרית טובה. כי ב-2 בלילה, כשהבית שקט, המחשבות מתחילות. בעבודה, בכסף, בזוגיות, בתחושה שמשהו לא עובד אבל הוא לא ממש יודע מה. בבוקר הוא קם עייף, עושה כוס קפה, מסתכל בראי ואומר לעצמו: יעבור. הוא לא מתקשר לאף אחד. לא מספר לאשתו עד כמה קשה. בטח שלא מחפש פסיכולוג. במקום זה, ביום שישי אחרי הצהריים, הוא שותה שוט של עראק. ואז גולל בפיד עד שעה 2 בלילה עד שהעיניים נסגרות מעצמן. שאול הוא דמות מומצאת אבל הסיפור של

תדמיינו רגע שאתם עולים על מגרש עצום. עשרות אלפי עיניים בוחנות כל תנועה שלכם, המאמן צועק מהקווים, והיריב שמולכם שוקל 110 קילוגרמים של שרירים נטו ורק מחכה להיכנס בכם בכל הכוח. בעולם הספורט המקצועני, ובמיוחד בענפי ספורט אגרסיביים שמוגדרים כענפי עילית, השחקנים נתפסים כסוג של גיבורי על מודרניים. הם מייצגים שיא של כוח, חוסן ועמידות פיזית ונפשית. אבל מאחורי הקלעים, כשהאורות באצטדיון כבים והאדרנלין צונח, מתחילה דרמה אחרת לגמרי. ספורטאים אלה חיים בתוך סיר לחץ מטורף. הם צריכים להתמודד

אנחנו נוטים לחשוב על גברים כעל יצורים מנותקים רגשית, כאלה שלא באמת יודעים איך לעבד עצב, שמפחדים משיחות עומק, ושהתגובה שלהם לכל משבר היא כעס או הסתגרות. אבל מה אם הסיפור האמיתי הוא בדיוק ההפך? מה אם גברים לא מנותקים מהרגשות שלהם? מחקר שפורסם לאחרונה, לוקח אותנו למסע אל מערכת החינוך בפקיסטן. על פניו, פקיסטן נשמעת כמו עולם אחר לחלוטין. בטח לעומת ישראל. אבל בתי הספר שם, שאמורים להיות חוף מבטחים עבור נערים, מתגלים פעמים רבות כזירות הישרדות קשוחות. בתוך הקלחת הזו, יצא צוות החוקרים