פרק ראשון: חדר ההמתנה כמשל דמיינו את יואב. יואב הוא גבר ישראלי רגיל לחלוטין. בן 43, רס"ן במילואים, מנהל צוות פיתוח בחברת הייטק, אב לשלושה ילדים, משלם מיסים, עושה מילואים, מלח הארץ. אבל בחצי השנה האחרונה, החיים של יואב הצטמצמו למימדים של חדר המתנה. הוא יושב כרגע מחוץ למשרדו של מומחה לגסטרואנטרולוגיה, בוהה בפוסטר דהוי על הקיר שמסביר על מערכת העיכול. היד שלו מונחת באופן לא מודע על רום הבטן, מעסה בתנועות מעגליות נקודה בלתי נראית שכואבת לו כבר חודשים. זהו כאב שורף, מציק, שמתגבר בש

אני הולך לטיפול פסיכודינמי כבר חצי שנה חודשים ואני מודה שגם לי זה קשה. יש מפגשים שאני יוצא מהמפגש עם הפסיכולוגית בתחושה שאנחנו טוחנים מים. שלא ברור לי מה בעצם היה כאן במפגש הזה. למה אני משלם על זה 400 שקל. אני לא חושב שאני לבד. גבר לא ייכנס לחדר הזה, עם הכורסה ששוקעים בה והמטפל/ת עם המבט המכיל הזה, ויגיד: "אני לא מסתדר" אז למה הוא לא בא? אם קוראים את יאיר אפטר, מחבר ועורך האוגדן "טיפול רגיש מגדר בגברים בישראל, סביר יותר להניח שהוא פשוט פועל לפי תוכנת ההפעלה שהתקינו לו עוד בגן

במשך שנים, עולם הפסיכולוגיה התמקד כמעט בלעדית בנשים כשהיה מדובר בטיפולים רגשיים עמוקים. גברים? הם נשלחו לרוב למרכזי גמילה או נותרו מחוץ לסטטיסטיקה. מחקר חדש ומרתק מנורווגיה פותח דלת נדירה אל עולמם הפנימי של גברים המתמודדים עם הפרעות אישיות והתמכרויות, ומגלה: כדי לטפל בגברים, צריך להחליף את הדיסקט – ולהתחיל לדבר גברית. דמיינו לרגע את המטופל הקלאסי בסדרות טלוויזיה או במחקרים פסיכולוגיים. ברוב המקרים, זו תהיה אישה. היא תשב מול המטפל, תדבר על רגשות, תבכה, ותנסה להבין את מערכות הי

"לפני קצת יותר מעשר שנים, התמודדתי עם אתגר נפשי עמוק. עד שהלכתי סוף-סוף לרופא כדי לקבל אבחנה, כבר הזנחתי את המצב זמן רב כל כך, עד שנאלצתי להתמודד עם מחשבות אובדניות יומיומיות. יש לסיפור הזה חלק משמעותי הקשור לבריאות הנפש: חוסר השכלה בנושא, היעדר שפה ומודעות עצמית, כמו גם המסע שלי לאחר מכן להחלמה ולטיפול. אבל יש חלק נוסף לסיפור הזה, חלק עמוק יותר: תחושת הגבריות שלי באותה תקופה. כי למרות שנאבקתי בייאוש ולמרות העובדה שהיו סביבי משפחה אוהבת, קבוצה נהדרת של חברים ובת זוג תומכת – א

יש שורה מפורסמת של המוזיקאית משל נדגאוצ'לו שאומרת שכולנו בסופו של דבר רק שקים של עצמות, שרירים והורמונים, ולעולם לא נבין באמת מה גורם למוחות שלנו לעשות את מה שהם עושים. זה קצת כמו הפסל ההוא של הקוף שמחזיק גולגולת ומנסה להבין את העולם דרך חפץ דומם. אנחנו מנסים להשתמש במשהו שאנחנו לא מבינים כדי להבין את עצמנו. אבל בני אדם הם לא רק שקים ביולוגיים. הם גם מספרי סיפורים. וכשזה מגיע למגדר, לגבריות ולמה שעושה גבר לגבר, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מתמקדים לעתים קרובות בשני שחקנים רא

זהו אחד הפרדוקסים העתיקים והעיקשים ביותר בהיסטוריה של המיניות האנושית, ואולי גם אחד המושתקים שבהם. אם תשאלו גבר ממוצע ברחוב, או בחדר ההלבשה במכון הכושר, או בשיחה כנה על בירה, מהו האיבר החשוב ביותר בגופו שמגדיר את הגבריות שלו, התשובה תהיה כמעט תמיד אותה תשובה, גם אם היא לא תיאמר בקול רם. האובססיה הגברית לגודל איבר המין היא תופעה חוצת תרבויות, אבל היא טומנת בחובה סתירה פנימית כואבת. מחקרים מראים שוב ושוב שנשים, באופן גורף, אינן מייחסות חשיבות קריטית לגודל האיבר של בן הזוג שלהן

זהו סיפור על בובה מכנית, על 107 זוגות ישראלים, ועל השאלה הגדולה ביותר שמרחפת מעל כל חדר לידה: מה באמת קורה לזוגיות שלנו כשאנחנו הופכים למשפחה? פרק א: הבובה שלא מפסיקה לצרוח והמעבדה שהפכה לחדר ילדים דמיינו שאתם נמצאים בשבוע ה-30 להריון הראשון שלכם. אתם נרגשים, אולי קצת מבוהלים, ובעיקר מלאי פנטזיות על התינוק המושלם שיוולד לכם בקרוב. ואז, אתם מוזמנים למעבדה באוניברסיטה. החוקרים נותנים לכם בובה. היא לא נראית כמו בובה של חנות צעצועים; היא שוקלת בדיוק 2.95 קילוגרם – משקל ממוצע של ת

בגיל 16, כשתלמידים אחרים בשכבה שלו התעסקו בדייטים או במבחני נהיגה, פליקס (שם בדוי) התעסק בעיקר בהישרדות. זה לא היה מסע הישרדות בטבע, אלא כזה שהתרחש בתוך החדר הסגור שלו, מול תאורת הלד הכחולה של המחשב. מה שהתחיל כבריחה תמימה מרגעי לחץ בחיים האמיתיים, הפך לאורך השנים לצלילה חופשית אל תוך עולם דיגיטלי ששאב ממנו הכל. פליקס לא חיפש הרפתקאות; הוא חיפש יציבות. עבורו, משחקי הרשת והצ'אטים היו התרופה היחידה לבדידות, ולפעמים, כפי שהודה מאוחר יותר, הסיבה היחידה שלו בכלל לצאת מהמיטה. אבל ל

"אבא שלי היה המודל של ה גבריות הזו מפעם, שאני קורא לה 'אפורה, עקשנית ושותקת'. גברים שלא מביעים כאב, לא בוכים, לא מדברים. את הטראומות שלו הוא לקח לקבר, אבל בנפש, כמו בטבע, יש חוק שימור אנרגיה - אין דבר כזה שבן אדם מדחיק והכל בסדר. נפש לא יכולה לעמוד בטראומה שהיא חווה. במוקדם או במאוחר, בסוף, ההתפרצות היא בלתי נמנעת". זהו ערב תל־אביבי, ותמיר אשמן, מבכירי המטפלים בטראומה גברית בישראל, מפנה את המשלוח מהסופר למקרר ומצטט את "שיר הרעות" של חיים גורי. מבלי שידע, הוא שולח אותי במורד