כשמרטין סליגמן, מחבר רבי-מכר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה ואחת הדמויות המשפיעות ביותר בתחום, הפך לפסיכולוג באמצע שנות ה-60, היחס בין גברים לנשים בתחום היה 80 ל-20. כיום, היחס הזה התהפך. "התוצאה העיקרית של הפמיניזציה של הפסיכולוגיה היא הנושאים שעובדים עליהם", אומר סליגמן. "משנות ה-60 ועד שנות ה-80, אלו היו תוקפנות, קונפליקט וטראומה, אך לא אהבה, משמעות, חברות או שיתוף פעולה". לאחר מכן, בשנות ה-90, תחומי המחקר השכיחים התהפכו, והפכו לפחות אלימים ויותר אנושיים. כיאה

מה באמת שובר פרמדיקים? במשך שנים, הדימוי של פרמדיק היה כמעט מובן מאליו. האיש שמגיע ראשון לזירה, רץ אל הכאוס בזמן שאחרים קופאים, נשאר בשליטה גם כשמסביב יש דם, צעקות, פחד ומוות. הוא אמור לתפקד מהר, לחשוב צלול, להציל חיים, ולפעמים גם להחזיק את העולם כולו על הכתפיים לכמה דקות גורליות. אבל מאחורי הדימוי הזה מסתתרת שאלה הרבה יותר קשה: מה קורה לאנשים שאמורים תמיד להחזיק מעמד, כשגם הם כבר לא יכולים יותר? בדיוק בנקודה הזאת נכנס המחקר של מגדלנה מאיה סיטקו-דומיניק, תומאש דניאל יאקובובסק

משמרת הלילה של סבא: כשהגברים של קוריאה לומדים לטפל דרום קוריאה, אחת המדינות המזדקנות בקצב המהיר ביותר, תהפוך לחברה סופר מזדקנת עד שנת 2025, כאשר 20% מאוכלוסייתה תהיה מעל גיל 65 (צ'ה ואח', 2024). בתוך המציאות הזו, תופעה מסקרנת במיוחד הולכת ומתרחבת: יותר ויותר גברים מבוגרים, שכל חייהם היו מפרנסים קשוחים ורחוקים ממוקדי הבית, הופכים למטפלים העיקריים של נשותיהם החולות. כדי להבין את התופעה לעומק, החוקר סוק ג'ו יון יצא לשטח וערך מחקר אתנוגרפי צמוד ויומיומי בתוך מחלקת הוספיס וטיפול פ

ערן האן, שמנהל את קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, מספר על השיחות הרבות שקיבל אחרי 7 באוקטובר ומסביר איך השפיעו סיפוריהם של שורדי השבי על היחס לפגיעות מיניות בגברים. מתוך מדור "אני בשיחה" עיתון הארץ. כתבת - אילת שני תציג את עצמך אני בן 63, פסיכותרפיסט. בעבר הייתי מעצב תעשייתי, למדתי במילאנו וגרתי באיטליה, אבל עשיתי הסבה לטיפול. אני עובד במרכז לסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית כבר 20 שנה. התחלתי כמתנדב והיום אני מנהל את קו הסיוע שמיועד לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית

כשזה מגיע לבריאות הנפש, לגברים יש בעיה רצינית, והמספרים לא משקרים. בבריטניה, רק 17% מהגברים פונים לקבלת טיפול נפשי, לעומת 29% מהנשים. המצב הזה לא ייחודי לממלכה המאוחדת; דיווחים דומים מגיעים גם מאוסטרליה ומארצות הברית. הפער הזה ממש לא נובע מכך שמצבם הנפשי של הגברים טוב יותר. בפועל, גברים נמצאים בסיכון גבוה פי שלושה עד חמישה להתאבד בהצלחה בהשוואה לנשים, במיוחד כשהם נמצאים בקבוצת הגיל הקריטית של 30 עד 44. החברה לוחצת עליהם לשדר עסקים כרגיל, מה שמוביל לקונפליקט תפקידים מגדרי ולאי

נו, אז ישבתם אתמול עם הילדים בתוך הממ"ד? איך היה? אם כבר מצאתם את עצמכם סגורים עם המשפחה, מנסים לתמרן בין חרדות, אזעקות וילדים שקופצים על הקירות – מה דעתכם לשמוע מה לפסיכולוגיה יש להגיד על התפקוד שלכם כאבות ברגעים האלה? 1. אם הרגשתם בממ"ד שהלחץ שלכם מרקיע שחקים (לפעמים אפילו יותר מזה של בת הזוג שלכם) – אתם ממש לא לבד. כדי להבין למה השהות הדחוסה הזו מקפיצה לכם את הפיוז, כדאי להסתכל על מעבדת הלחץ הכפויה הקודמת שלנו: סגרי הקורונה. מחקר ישראלי שבדק הורים לפני פרוץ המגפה ובשיא הסג

בעולם בריאות הנפש יש בעיה קשה ומבלבלת: למרות שגברים מתאבדים הרבה יותר מנשים (עד פי 4), הם מקבלים אבחנה של דיכאון רק במחצית מהמקרים לעומתן. הפער הזה הוא לא סתם מספר – הוא מראה שהרבה גברים סובלים מתחת לרדאר. הסבל שלהם לא מזוהה ולא מטופל, וזה נגמר לא פעם בטרגדיה. המאמר בנושא השפעות אבחון הפרעת דיכאון מז׳ורי בגברים על תסמיני דיכאון מוחצנים ועל קונפורמיות לאידיאולוגיות גבריות מסורתיות , מאת אלנה שון ועמיתיה, צולל אל לב הפרדוקס הזה ומציע זווית ראייה שונה. החוקרים אינם מסתפקים בתיאו

למה בכלל לדבר על אבות? כשחושבים על מי שמשפיע על בריאות הילד, רוב האנשים חושבים אוטומטית על האם. זה לא מקרי – רוב המחקר בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית התמקד במשך עשרות שנים באמהות. אבל מה עם האבות? האם הם רק שחקני עזר במשפחה, או שיש להם תפקיד ייחודי ומשמעותי? המחקר של אייטוגלו ועמיתיו (Aytuglu et al., 2025), שפורסם בכתב העת Health Psychology, מגלה תשובה חד-משמעית: לאבות יש השפעה ייחודית ומשמעותית על בריאות הילד – ודווקא בדרכים שלא ציפינו. המחקר עוקב אחרי משפחות מאז שהתינוק היה

יש דבר מוזר שקורה כשמדברים על גברים ורגשות בישראל. כולם יודעים שהוא שם, כולם מרגישים אותו, אבל אף אחד לא ממש רוצה להסתכל עליו ישר בעיניים. הפיל הזה גדל משמעותית אחרי ה-7 באוקטובר. מאות אלפי גברים חזרו ממילואים ארוך, מחזיתות שלא חלמו עליהן, ממראות שאף סרט לא הכין אותם אליהם. הם חזרו הביתה, לשגרה שלא הרגישה יותר כמו שגרה, לבנות זוג שחיכו להם אבל לא תמיד ידעו מה לעשות עם מה שחזר, ולילדים שציפו לאבא רגוע שלא בטוח שהוא עדיין קיים. הבעיה היא שרוב הגברים האלה לא ביקשו עזרה. לא כי הם