גבר יושב במעגל גברים. שתיקה. ואז הוא אומר: "אני עושה הכול בשביל המשפחה, ואשתי אומרת שהיא לא מרגישה אותי". הוא לא אדיש ולא כועס. הוא פשוט אבוד. הוא עבד, סידר, תיקן, שילם, היה שם. ובכל זאת משהו חסר. מנחי מעגלי גברים פוגשים את הגבר הזה שוב ושוב במעגלים ובשיחות אישיות. הפרטים משתנים, אבל הליבה זהה: גברים שהשקיעו הכול בלהיות "גברים כמו שצריך", ומגלים שדווקא זה מרחיק אותם מהאנשים שהם הכי אוהבים. כאן בדיוק נכנס סטיבן גרוס. בראיון לרגל ספרו "מעשי אהבה", הפסיכואנליטיקאי שפועל בלונדון

תארו לעצמכם את המצב הבא, שקורה כמעט בכל מרפאה: בחור נכנס לחדר הרופא. הוא מתיישב על הכיסא, עונה בכן ולא על שתיים או שלוש שאלות מהירות, לוקח את המרשם שנותנים לו, ואחרי רבע שעה בדיוק יוצא מהדלת בלי שסיפר אפילו מילה אחת על מה שבאמת מציק לו. הנתונים שמאחורי השתיקה הזאת מראים שמשהו במערכת הבריאות פשוט לא עובד נכון. 37 אחוזים מהגברים באוסטרליה מתים בגיל מוקדם מדי. הרבה פעמים מדובר במחלות או מצבים רפואיים שהיה אפשר למנוע או לטפל בהם בקלות אם רק היו מגלים אותם בזמן. פעם היה נהוג להאשי

הסטטיסטיקה הרשמית קובעת שקרוב ל-12 אחוזים מהאוכלוסייה יחוו דיכאון מתישהו בחיים. אבל כשבוחנים את המאובחנים בפועל, מגלים רוב נשי מוחלט. במבט ראשון קל להסיק שגברים פשוט מוגנים יותר או לוקחים דברים בקלות. ואז מגיעים נתוני ההתאבדויות ושיעורי ההתמכרות בבריטניה, שמציגים תמונה הפוכה לחלוטין שבה גברים מככבים בראש הטבלה. הפער הסטטיסטי הזה חושף בעיה מערכתית עמוקה: גברים לא חווים פחות דיכאון, הם פשוט מתמחים בלעבור מתחת לרדאר ונשארים מחוץ לסטטיסטיקה המטופלת. כדי להבין מה באמת קורה בתוך חד

הבעיה ידועה היטב לחוקרים ולצוותים רפואיים, גברים לרוב ממעטים להשתתף במחקרים איכותניים או להגיע לשירותי תמיכה פסיכולוגיים, במיוחד כשמדובר בנושאים רגישים הדורשים סוג של פגיעות וחשיפה רגשית. גבריות שלטת מקדשת איפוק, חוזק, תפקוד מיני ושליטה, תכונות שעומדות לא פעם בסתירה מוחלטת לחוויה של מחלה קשה וכרונית. אך מה קורה כאשר מכניסים גברים שחלו בסרטן לחדר אחד, או מציבים אותם מול מראיין, ומבקשים מהם פשוט לדבר? פרויקט מחקר ייחודי בשם MenSS-Cancer שנערך בעיר מונטריאול שבקנדה, יצא לבדוק ב

כשמרטין סליגמן, מחבר רבי-מכר, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה ואחת הדמויות המשפיעות ביותר בתחום, הפך לפסיכולוג באמצע שנות ה-60, היחס בין גברים לנשים בתחום היה 80 ל-20. כיום, היחס הזה התהפך. "התוצאה העיקרית של הפמיניזציה של הפסיכולוגיה היא הנושאים שעובדים עליהם", אומר סליגמן. "משנות ה-60 ועד שנות ה-80, אלו היו תוקפנות, קונפליקט וטראומה, אך לא אהבה, משמעות, חברות או שיתוף פעולה". לאחר מכן, בשנות ה-90, תחומי המחקר השכיחים התהפכו, והפכו לפחות אלימים ויותר אנושיים. כיאה

מה באמת שובר פרמדיקים? במשך שנים, הדימוי של פרמדיק היה כמעט מובן מאליו. האיש שמגיע ראשון לזירה, רץ אל הכאוס בזמן שאחרים קופאים, נשאר בשליטה גם כשמסביב יש דם, צעקות, פחד ומוות. הוא אמור לתפקד מהר, לחשוב צלול, להציל חיים, ולפעמים גם להחזיק את העולם כולו על הכתפיים לכמה דקות גורליות. אבל מאחורי הדימוי הזה מסתתרת שאלה הרבה יותר קשה: מה קורה לאנשים שאמורים תמיד להחזיק מעמד, כשגם הם כבר לא יכולים יותר? בדיוק בנקודה הזאת נכנס המחקר של מגדלנה מאיה סיטקו-דומיניק, תומאש דניאל יאקובובסק

משמרת הלילה של סבא: כשהגברים של קוריאה לומדים לטפל דרום קוריאה, אחת המדינות המזדקנות בקצב המהיר ביותר, תהפוך לחברה סופר מזדקנת עד שנת 2025, כאשר 20% מאוכלוסייתה תהיה מעל גיל 65 (צ'ה ואח', 2024). בתוך המציאות הזו, תופעה מסקרנת במיוחד הולכת ומתרחבת: יותר ויותר גברים מבוגרים, שכל חייהם היו מפרנסים קשוחים ורחוקים ממוקדי הבית, הופכים למטפלים העיקריים של נשותיהם החולות. כדי להבין את התופעה לעומק, החוקר סוק ג'ו יון יצא לשטח וערך מחקר אתנוגרפי צמוד ויומיומי בתוך מחלקת הוספיס וטיפול פ

ערן האן, שמנהל את קו הסיוע לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית, מספר על השיחות הרבות שקיבל אחרי 7 באוקטובר ומסביר איך השפיעו סיפוריהם של שורדי השבי על היחס לפגיעות מיניות בגברים. מתוך מדור "אני בשיחה" עיתון הארץ. כתבת - אילת שני תציג את עצמך אני בן 63, פסיכותרפיסט. בעבר הייתי מעצב תעשייתי, למדתי במילאנו וגרתי באיטליה, אבל עשיתי הסבה לטיפול. אני עובד במרכז לסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית כבר 20 שנה. התחלתי כמתנדב והיום אני מנהל את קו הסיוע שמיועד לגברים ונערים נפגעי תקיפה מינית

כשזה מגיע לבריאות הנפש, לגברים יש בעיה רצינית, והמספרים לא משקרים. בבריטניה, רק 17% מהגברים פונים לקבלת טיפול נפשי, לעומת 29% מהנשים. המצב הזה לא ייחודי לממלכה המאוחדת; דיווחים דומים מגיעים גם מאוסטרליה ומארצות הברית. הפער הזה ממש לא נובע מכך שמצבם הנפשי של הגברים טוב יותר. בפועל, גברים נמצאים בסיכון גבוה פי שלושה עד חמישה להתאבד בהצלחה בהשוואה לנשים, במיוחד כשהם נמצאים בקבוצת הגיל הקריטית של 30 עד 44. החברה לוחצת עליהם לשדר עסקים כרגיל, מה שמוביל לקונפליקט תפקידים מגדרי ולאי

נו, אז ישבתם אתמול עם הילדים בתוך הממ"ד? איך היה? אם כבר מצאתם את עצמכם סגורים עם המשפחה, מנסים לתמרן בין חרדות, אזעקות וילדים שקופצים על הקירות – מה דעתכם לשמוע מה לפסיכולוגיה יש להגיד על התפקוד שלכם כאבות ברגעים האלה? 1. אם הרגשתם בממ"ד שהלחץ שלכם מרקיע שחקים (לפעמים אפילו יותר מזה של בת הזוג שלכם) – אתם ממש לא לבד. כדי להבין למה השהות הדחוסה הזו מקפיצה לכם את הפיוז, כדאי להסתכל על מעבדת הלחץ הכפויה הקודמת שלנו: סגרי הקורונה. מחקר ישראלי שבדק הורים לפני פרוץ המגפה ובשיא הסג

בעולם בריאות הנפש יש בעיה קשה ומבלבלת: למרות שגברים מתאבדים הרבה יותר מנשים (עד פי 4), הם מקבלים אבחנה של דיכאון רק במחצית מהמקרים לעומתן. הפער הזה הוא לא סתם מספר – הוא מראה שהרבה גברים סובלים מתחת לרדאר. הסבל שלהם לא מזוהה ולא מטופל, וזה נגמר לא פעם בטרגדיה. המאמר בנושא השפעות אבחון הפרעת דיכאון מז׳ורי בגברים על תסמיני דיכאון מוחצנים ועל קונפורמיות לאידיאולוגיות גבריות מסורתיות , מאת אלנה שון ועמיתיה, צולל אל לב הפרדוקס הזה ומציע זווית ראייה שונה. החוקרים אינם מסתפקים בתיאו

למה בכלל לדבר על אבות? כשחושבים על מי שמשפיע על בריאות הילד, רוב האנשים חושבים אוטומטית על האם. זה לא מקרי – רוב המחקר בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית התמקד במשך עשרות שנים באמהות. אבל מה עם האבות? האם הם רק שחקני עזר במשפחה, או שיש להם תפקיד ייחודי ומשמעותי? המחקר של אייטוגלו ועמיתיו (Aytuglu et al., 2025), שפורסם בכתב העת Health Psychology, מגלה תשובה חד-משמעית: לאבות יש השפעה ייחודית ומשמעותית על בריאות הילד – ודווקא בדרכים שלא ציפינו. המחקר עוקב אחרי משפחות מאז שהתינוק היה

יש דבר מוזר שקורה כשמדברים על גברים ורגשות בישראל. כולם יודעים שהוא שם, כולם מרגישים אותו, אבל אף אחד לא ממש רוצה להסתכל עליו ישר בעיניים. הפיל הזה גדל משמעותית אחרי ה-7 באוקטובר. מאות אלפי גברים חזרו ממילואים ארוך, מחזיתות שלא חלמו עליהן, ממראות שאף סרט לא הכין אותם אליהם. הם חזרו הביתה, לשגרה שלא הרגישה יותר כמו שגרה, לבנות זוג שחיכו להם אבל לא תמיד ידעו מה לעשות עם מה שחזר, ולילדים שציפו לאבא רגוע שלא בטוח שהוא עדיין קיים. הבעיה היא שרוב הגברים האלה לא ביקשו עזרה. לא כי הם

מערכת היחסים הבעייתית בין גברים לעולם הטיפולי היא נקודת מפתח בשיח על טיפול רגיש מגדר. החוקר גארי ר. ברוקס, בספרו  Beyond the Crisis of Masculinity , טוען כי האחריות לנתק הזה היא הדדית, וכי מדובר בכישלון דו צדדי. מצד אחד, החינוך הגברי המסורתי מרחיק גברים באופן פעיל מפנייה לעזרה, ומצד שני, ממסד בריאות הנפש, למרות שהיה נשלט היסטורית על ידי גברים, לא השכיל לפתח מודלים טיפוליים שמתאימים לצרכים ולסגנונות ההתמודדות הייחודיים של גברים. הסלידה הגברית מבקשת עזרה אינה רק סטריאוטיפ קומי

פרק ראשון: חדר ההמתנה כמשל דמיינו את יואב. יואב הוא גבר ישראלי רגיל לחלוטין. בן 43, רס"ן במילואים, מנהל צוות פיתוח בחברת הייטק, אב לשלושה ילדים, משלם מיסים, עושה מילואים, מלח הארץ. אבל בחצי השנה האחרונה, החיים של יואב הצטמצמו למימדים של חדר המתנה. הוא יושב כרגע מחוץ למשרדו של מומחה לגסטרואנטרולוגיה, בוהה בפוסטר דהוי על הקיר שמסביר על מערכת העיכול. היד שלו מונחת באופן לא מודע על הבטן, מעסה בתנועות מעגליות נקודה בלתי נראית שכואבת לו כבר חודשים. זהו כאב שורף, מציק, שמתגבר בשעות

אני הולך לטיפול פסיכודינמי כבר חצי שנה חודשים ואני מודה שגם לי זה קשה. יש מפגשים שאני יוצא מהמפגש עם הפסיכולוגית בתחושה שאנחנו טוחנים מים. שלא ברור לי מה בעצם היה כאן במפגש הזה. למה אני משלם על זה 400 שקל. אני לא חושב שאני לבד. גבר לא ייכנס לחדר הזה, עם הכורסה ששוקעים בה והמטפל/ת עם המבט המכיל הזה, ויגיד: "אני לא מסתדר" אז למה הוא לא בא? אם קוראים את יאיר אפטר, מחבר ועורך האוגדן "טיפול רגיש מגדר בגברים בישראל, סביר יותר להניח שהוא פשוט פועל לפי תוכנת ההפעלה שהתקינו לו עוד בגן

במשך שנים, עולם הפסיכולוגיה התמקד כמעט בלעדית בנשים כשהיה מדובר בטיפולים רגשיים עמוקים. גברים? הם נשלחו לרוב למרכזי גמילה או נותרו מחוץ לסטטיסטיקה. מחקר חדש ומרתק מנורווגיה פותח דלת נדירה אל עולמם הפנימי של גברים המתמודדים עם הפרעות אישיות והתמכרויות, ומגלה: כדי לטפל בגברים, צריך להחליף את הדיסקט – ולהתחיל לדבר גברית. דמיינו לרגע את המטופל הקלאסי בסדרות טלוויזיה או במחקרים פסיכולוגיים. ברוב המקרים, זו תהיה אישה. היא תשב מול המטפל, תדבר על רגשות, תבכה, ותנסה להבין את מערכות הי

"לפני קצת יותר מעשר שנים, התמודדתי עם אתגר נפשי עמוק. עד שהלכתי סוף-סוף לרופא כדי לקבל אבחנה, כבר הזנחתי את המצב זמן רב כל כך, עד שנאלצתי להתמודד עם מחשבות אובדניות יומיומיות. יש לסיפור הזה חלק משמעותי הקשור לבריאות הנפש: חוסר השכלה בנושא, היעדר שפה ומודעות עצמית, כמו גם המסע שלי לאחר מכן להחלמה ולטיפול. אבל יש חלק נוסף לסיפור הזה, חלק עמוק יותר: תחושת הגבריות שלי באותה תקופה. כי למרות שנאבקתי בייאוש ולמרות העובדה שהיו סביבי משפחה אוהבת, קבוצה נהדרת של חברים ובת זוג תומכת – א

יש שורה מפורסמת של המוזיקאית משל נדגאוצ'לו שאומרת שכולנו בסופו של דבר רק שקים של עצמות, שרירים והורמונים, ולעולם לא נבין באמת מה גורם למוחות שלנו לעשות את מה שהם עושים. זה קצת כמו הפסל ההוא של הקוף שמחזיק גולגולת ומנסה להבין את העולם דרך חפץ דומם. אנחנו מנסים להשתמש במשהו שאנחנו לא מבינים כדי להבין את עצמנו. אבל בני אדם הם לא רק שקים ביולוגיים. הם גם מספרי סיפורים. וכשזה מגיע למגדר, לגבריות ולמה שעושה גבר לגבר, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מתמקדים לעתים קרובות בשני שחקנים רא

זהו אחד הפרדוקסים העתיקים והעיקשים ביותר בהיסטוריה של המיניות האנושית, ואולי גם אחד המושתקים שבהם. אם תשאלו גבר ממוצע ברחוב, או בחדר ההלבשה במכון הכושר, או בשיחה כנה על בירה, מהו האיבר החשוב ביותר בגופו שמגדיר את הגבריות שלו, התשובה תהיה כמעט תמיד אותה תשובה, גם אם היא לא תיאמר בקול רם. האובססיה הגברית לגודל איבר המין היא תופעה חוצת תרבויות, אבל היא טומנת בחובה סתירה פנימית כואבת. מחקרים מראים שוב ושוב שנשים, באופן גורף, אינן מייחסות חשיבות קריטית לגודל האיבר של בן הזוג שלהן