אני הולך לטיפול פסיכודינמי כבר חצי שנה חודשים ואני מודה שגם לי זה קשה. יש מפגשים שאני יוצא מהמפגש עם הפסיכולוגית בתחושה שאנחנו טוחנים מים. שלא ברור לי מה בעצם היה כאן במפגש הזה. למה אני משלם על זה 400 שקל. אני לא חושב שאני לבד. גבר לא ייכנס לחדר הזה, עם הכורסה ששוקעים בה והמטפל/ת עם המבט המכיל הזה, ויגיד: "אני לא מסתדר" אז למה הוא לא בא? אם קוראים את יאיר אפטר, מחבר ועורך האוגדן "טיפול רגיש מגדר בגברים בישראל, סביר יותר להניח שהוא פשוט פועל לפי תוכנת ההפעלה שהתקינו לו עוד בגן

במשך שנים, עולם הפסיכולוגיה התמקד כמעט בלעדית בנשים כשהיה מדובר בטיפולים רגשיים עמוקים. גברים? הם נשלחו לרוב למרכזי גמילה או נותרו מחוץ לסטטיסטיקה. מחקר חדש ומרתק מנורווגיה פותח דלת נדירה אל עולמם הפנימי של גברים המתמודדים עם הפרעות אישיות והתמכרויות, ומגלה: כדי לטפל בגברים, צריך להחליף את הדיסקט – ולהתחיל לדבר גברית. דמיינו לרגע את המטופל הקלאסי בסדרות טלוויזיה או במחקרים פסיכולוגיים. ברוב המקרים, זו תהיה אישה. היא תשב מול המטפל, תדבר על רגשות, תבכה, ותנסה להבין את מערכות הי

"לפני קצת יותר מעשר שנים, התמודדתי עם אתגר נפשי עמוק. עד שהלכתי סוף-סוף לרופא כדי לקבל אבחנה, כבר הזנחתי את המצב זמן רב כל כך, עד שנאלצתי להתמודד עם מחשבות אובדניות יומיומיות. יש לסיפור הזה חלק משמעותי הקשור לבריאות הנפש: חוסר השכלה בנושא, היעדר שפה ומודעות עצמית, כמו גם המסע שלי לאחר מכן להחלמה ולטיפול. אבל יש חלק נוסף לסיפור הזה, חלק עמוק יותר: תחושת הגבריות שלי באותה תקופה. כי למרות שנאבקתי בייאוש ולמרות העובדה שהיו סביבי משפחה אוהבת, קבוצה נהדרת של חברים ובת זוג תומכת – א

יש שורה מפורסמת של המוזיקאית משל נדגאוצ'לו שאומרת שכולנו בסופו של דבר רק שקים של עצמות, שרירים והורמונים, ולעולם לא נבין באמת מה גורם למוחות שלנו לעשות את מה שהם עושים. זה קצת כמו הפסל ההוא של הקוף שמחזיק גולגולת ומנסה להבין את העולם דרך חפץ דומם. אנחנו מנסים להשתמש במשהו שאנחנו לא מבינים כדי להבין את עצמנו. אבל בני אדם הם לא רק שקים ביולוגיים. הם גם מספרי סיפורים. וכשזה מגיע למגדר, לגבריות ולמה שעושה גבר לגבר, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מתמקדים לעתים קרובות בשני שחקנים רא

זהו אחד הפרדוקסים העתיקים והעיקשים ביותר בהיסטוריה של המיניות האנושית, ואולי גם אחד המושתקים שבהם. אם תשאלו גבר ממוצע ברחוב, או בחדר ההלבשה במכון הכושר, או בשיחה כנה על בירה, מהו האיבר החשוב ביותר בגופו שמגדיר את הגבריות שלו, התשובה תהיה כמעט תמיד אותה תשובה, גם אם היא לא תיאמר בקול רם. האובססיה הגברית לגודל איבר המין היא תופעה חוצת תרבויות, אבל היא טומנת בחובה סתירה פנימית כואבת. מחקרים מראים שוב ושוב שנשים, באופן גורף, אינן מייחסות חשיבות קריטית לגודל האיבר של בן הזוג שלהן

זהו סיפור על בובה מכנית, על 107 זוגות ישראלים, ועל השאלה הגדולה ביותר שמרחפת מעל כל חדר לידה: מה באמת קורה לזוגיות שלנו כשאנחנו הופכים למשפחה? פרק א: הבובה שלא מפסיקה לצרוח והמעבדה שהפכה לחדר ילדים דמיינו שאתם נמצאים בשבוע ה-30 להריון הראשון שלכם. אתם נרגשים, אולי קצת מבוהלים, ובעיקר מלאי פנטזיות על התינוק המושלם שיוולד לכם בקרוב. ואז, אתם מוזמנים למעבדה באוניברסיטה. החוקרים נותנים לכם בובה. היא לא נראית כמו בובה של חנות צעצועים; היא שוקלת בדיוק 2.95 קילוגרם – משקל ממוצע של ת

בגיל 16, כשתלמידים אחרים בשכבה שלו התעסקו בדייטים או במבחני נהיגה, פליקס (שם בדוי) התעסק בעיקר בהישרדות. זה לא היה מסע הישרדות בטבע, אלא כזה שהתרחש בתוך החדר הסגור שלו, מול תאורת הלד הכחולה של המחשב. מה שהתחיל כבריחה תמימה מרגעי לחץ בחיים האמיתיים, הפך לאורך השנים לצלילה חופשית אל תוך עולם דיגיטלי ששאב ממנו הכל. פליקס לא חיפש הרפתקאות; הוא חיפש יציבות. עבורו, משחקי הרשת והצ'אטים היו התרופה היחידה לבדידות, ולפעמים, כפי שהודה מאוחר יותר, הסיבה היחידה שלו בכלל לצאת מהמיטה. אבל ל

"אבא שלי היה המודל של ה גבריות הזו מפעם, שאני קורא לה 'אפורה, עקשנית ושותקת'. גברים שלא מביעים כאב, לא בוכים, לא מדברים. את הטראומות שלו הוא לקח לקבר, אבל בנפש, כמו בטבע, יש חוק שימור אנרגיה - אין דבר כזה שבן אדם מדחיק והכל בסדר. נפש לא יכולה לעמוד בטראומה שהיא חווה. במוקדם או במאוחר, בסוף, ההתפרצות היא בלתי נמנעת". זהו ערב תל־אביבי, ותמיר אשמן, מבכירי המטפלים בטראומה גברית בישראל, מפנה את המשלוח מהסופר למקרר ומצטט את "שיר הרעות" של חיים גורי. מבלי שידע, הוא שולח אותי במורד

הסיפור הזה מתחיל בנתון יבש, כמעט בנאלי: כ-1% מאוכלוסיית העולם מעל גיל 65 חיה עם מחלת הפרקינסון. אבל מאחורי המספר הזה, שנמצא במגמת עלייה מתמדת מאז שנת 2004, מסתתרת דרמה שרובנו לא מודעים אליה. במשך עשרות שנים, כשרופאים וחוקרים דמיינו את חולה הפרקינסון הקלאסי, הם ראו לנגד עיניהם גבר. הסטריאוטיפ הזה שלט בספרות הרפואית: מחלה גברית, המאופיינת ברעד ונוקשות. אלא שסקירה מקיפה וחדשה שפורסמה בשנת 2026, פרי עטם של החוקרות טהני תאצ'ר, סו שראד ולריסה בוברובסקיה, חושפת כיצד הראייה הצרה הזו

אם תסתובבו היום בגינות המשחקים בתל אביב, תראו אותם בכל מקום: אבות עם מנשאים, אבות דוחפים עגלות, אבות שמחליפים חיתול על הספסל הציבורי בטבעיות גמורה. קל לנו לחשוב שזו המצאה מודרנית, תוצר של המהפכה הפמיניסטית או טרנד של גברים חדשים ורגישים. אבל אם תשאלו את האנתרופולוגית האבולוציונית ד"ר אנה מייצ'ין, היא תגיד לכם שאנחנו חיים בסרט. האבא המעורב הוא לא המצאה של המאה ה-21, אלא טכנולוגיה הישרדותית עתיקה. למעשה, המחקרים החדשים חושפים תמונה מדהימה: ללא אבהות פעילה, המין האנושי כפי שאנו

דמיינו את המסדרונות העמוסים של בית חולים ציבורי בבריטניה. הצפצופים הבלתי פוסקים של המוניטורים, הריצה בין החדרים, קבלת ההחלטות של חיים ומוות בשבריר שנייה. במבט מבחוץ, אנשי הצוות נראים כמו מכונות משומנות, חסינות לכל פגע. אבל מתחת למדים הלבנים והכחולים, מתחולל משבר שקט שהעין לא רואה, אבל הסטטיסטיקה צורחת אותו בקול רם. פול גלדס ועמיתיו למחקר החליטו להסיט את המבט מהחולים אל המטפלים, והתמונה שהתגלתה להם הייתה מדאיגה. עובדי ה-NHS, שירות הבריאות הלאומי של בריטניה, קורסים. אבל הם לא ק

שיווק של שירותי בריאות הנפש לגברים הוא אחת החידות המורכבות ביותר בעולם הטיפול. כמי שמתבונן על העולם הזה דרך משקפיים רגישי מגדר, אני נתקל לא פעם בפער שבין הצורך האמיתי של גברים בעזרה לבין הנכונות שלהם לקבל אותה בפועל. הספרות המחקרית, ובראשה עבודתם של חוקרים כמו אהרון רושלן וויין הוייר מאוניברסיטת טקסס, מלמדת אותנו שהבעיה אינה נעוצה בהכרח בחוסר רצון של גברים להשתקם או להרגיש טוב יותר, אלא באופן שבו ההצעה מוגשת להם. כניסה לטיפול נתפסת לעיתים קרובות כפעולה העומדת בסתירה חזקה לתרב

האם מותר לי לבכות? זו השאלה המהדהדת שעומדת בבסיסו של מחקר חדש ומקיף שנערך בשנת 2025, אשר מנסה לצלול אל תוך מעמקי הנפש הגברית ולהבין את הקשרים הסבוכים שבין חוויות ילדות קשות לבין מצוקה נפשית בחיים הבוגרים. כדי להבין את התמונה המלאה, עלינו להתחיל בהתבוננות על המציאות של בריאות הנפש בקרב גברים כיום. בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה משמעותית בעניין המחקרי והציבורי בנושא זה, לצד הכרה הולכת וגוברת בהשלכות ההרסניות של מצוקה פסיכולוגית שאינה מטופלת. מצוקה זו, המאופיינת בסימפטומים של חר

זה מתחיל בסימן שאלה גדול. ג'ולייט נקוניאסואה אוסאי ורודה נקמדילים איבו, שתי חוקרות מאוניברסיטת דלתא שבניגריה, החליטו ב-2025 לעצור ולבחון מחדש את אחד המוסדות העתיקים ביותר בעולם: הנישואין. אבל הן לא רצו לשמוע שוב את הצד הנשי, שדובר בו רבות. הן ביקשו להפנות את הזרקור אל הדמות שליד, זו שלרוב שותקת, זו שנתפסת כסלע היציב – הגבר. הנחת המוצא שלהן הייתה שהשקט הזה הוא לא בהכרח סימן לכוח. הן יצאו לבדוק מה קורה לגבר המודרני כשהוא נדרש לתמרן בין שני עולמות סותרים: מצד אחד, החינוך הישן וה

השיח הקליני המסורתי, שהתבסס על מודל החלוקה של מאסטרס וג'ונסון, נהג למפות קשיים בתפקוד המיני לקטגוריות של חשק, עוררות (זקפה) ואורגזמה. עם זאת, מחקרים עדכניים מאתגרים תפיסות אלו ומגלים מציאות מורכבת בהרבה. מחקר אפידמיולוגי רחב היקף שנערך באירופה בקרב גברים בגילאי 40 עד 79, חושף נתונים המנפצים סטיגמות עמוקות: 8% מהגברים דיווחו כי הם אף פעם לא חושבים על סקס, ו-20% נוספים חושבים על כך פחות מפעם בשבוע. עוד נמצא כי תדירות המחשבות על מין תלויה בגיל, כאשר בקרב צעירים, היעדר מחשבות מינ

תקראו את הטקסט שנמצא כאן בתמונה של סטודנט שכתב בעילום שם. הוא נלקח מדף הווידויים של הטכניון ובעיני הוא מסמך מרתק, שמזקק לתוכו את אחד הכאבים הגדולים והשקטים של גברים רבים. המשפט האחרון, "סליחה שהתבכיינתי, אני לא רגיל לזה", שופך אור על השאלה המרכזית בעיניי, והיא גם הנושא לטקסט הנוכחי: מדוע גברים חשים צורך להתנצל על הבעת כאב? בעיניי, התשובה נעוצה בתהליך החיברות (סוציאליזציה) העמוק שגברים עוברים מינקות. אנחנו גדלים לתוך "תסריט גברי" מאוד ברור ונוקשה. התסריט הזה מכתיב שעלינו להיות

בואו נודה על האמת, ראינו אותו. כולנו. את החייל הזה שיצא לאפטר של 24 שעות, יושב בקפה השכונתי עם חולצת "סוף מסלול" דהויה, ובוהה. פשוט בוהה....

"אנחנו תמיד שואלים לאיזו מציאות הילדים שלנו גדלים, אבל חשוב שנשאל גם באיזו מציאות ההורים שלנו מזדקנים" (נועם חורב). המשפט הזה מהדהד לי...

הניו יורק טיימס מפרסם כתבה שמסבירה מעולה למה אני מאמין כל כך בהשתתפות במעגלי גברים. גברים רבים מנתקים קשרים עם חברים טובים אחרי שהם...