מול ד"ר כרמן אמזקואה ישב גבר מצליח. בן 52, בעל עסק משלו, משפחה ולוח זמנים עמוס. הוא הגיע לייעוץ כאילו הוא בדרכו לעוד פגישה - דייקן, לבוש היטב, עם תשובות מוכנות מראש. אבל משהו ביציבה שלו הסגיר אותו. הדרך שבה ישב מבלי להתרווח באמת. מבטו, שהיה מופנה יותר לרצפה מאשר לאדם שמולו. הוא אמר שהוא כאן בגלל "לחץ שקשור לעבודה". שהוא עייף יותר מבעבר, שהוא ישן רע, שהוא איבד את החשק להכל - להכל, הוא חזר על כך, וההכל הזה הקיף הרבה יותר ממה שהוא יכול היה לנקוב בשמו. כשהיא שאלה אותו האם הרופא ש

מאמר לרגל יום העצמאות ה-78 אתמול עמדתי בתור בסופר ליד גבר שדיבר בטלפון עם אשתו על חומוס. לא סתם חומוס. הוא נזף בה שקנתה צבר במקום אחלה, כאילו מדובר בבגידה לאומית. מאחוריו עמד גבר אחר, בערך בן 50, עם חולצת דרייפיט, שהקשיב בריכוז כמו בהרצאה ב-TED. כשהראשון סיים, השני אמר לו: "אחי, צודק במאה אחוז." הם לא הכירו. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני צריך לכתוב על הגבר הישראלי. קשה לדבר על הגבר הישראלי בלי להישמע מיושן. כמעט כל שפת האנליזה הישנה — צבר, לוחם, פרגמטי היא תחפושת שכבר לא מכסה כל

אחד מכל 4 גברים חווה פגיעה מינית במהלך חייו. תעצרו לרגע, חשבו על 4 גברים שאתם מכירים. הסטטיסטיקה הזו, שנשמעת כמו מספר מומצא, מבוססת על מחקר נרחב של אנדרסון וחבריו משנת 2018. ובכל זאת, רק 17% עד 23% מהניצולים הגברים פונים אי פעם לעזרה מקצועית. רבים מהם ממתינים בממוצע 20 שנה לפני שהם מספרים למישהו מה עבר עליהם. טריסטן פטרסון מאוניברסיטת שייבר ובריאן קול מאוניברסיטת קנזס רצו להבין למה. לא באופן כללי - את זה כבר ידענו: גברים לא מדברים. הם רצו לפרק את המנגנון עצמו. מה בדיוק קורה ב

שאול בן 38, מנהל בחברת הייטק בתל אביב, לא ישן כבר שלושה חודשים. לא כי אין לו כרית טובה. כי ב-2 בלילה, כשהבית שקט, המחשבות מתחילות. בעבודה, בכסף, בזוגיות, בתחושה שמשהו לא עובד אבל הוא לא ממש יודע מה. בבוקר הוא קם עייף, עושה כוס קפה, מסתכל בראי ואומר לעצמו: יעבור. הוא לא מתקשר לאף אחד. לא מספר לאשתו עד כמה קשה. בטח שלא מחפש פסיכולוג. במקום זה, ביום שישי אחרי הצהריים, הוא שותה שוט של עראק. ואז גולל בפיד עד שעה 2 בלילה עד שהעיניים נסגרות מעצמן. שאול הוא דמות מומצאת אבל הסיפור של

תדמיינו רגע שאתם עולים על מגרש עצום. עשרות אלפי עיניים בוחנות כל תנועה שלכם, המאמן צועק מהקווים, והיריב שמולכם שוקל 110 קילוגרמים של שרירים נטו ורק מחכה להיכנס בכם בכל הכוח. בעולם הספורט המקצועני, ובמיוחד בענפי ספורט אגרסיביים שמוגדרים כענפי עילית, השחקנים נתפסים כסוג של גיבורי על מודרניים. הם מייצגים שיא של כוח, חוסן ועמידות פיזית ונפשית. אבל מאחורי הקלעים, כשהאורות באצטדיון כבים והאדרנלין צונח, מתחילה דרמה אחרת לגמרי. ספורטאים אלה חיים בתוך סיר לחץ מטורף. הם צריכים להתמודד

אנחנו נוטים לחשוב על גברים כעל יצורים מנותקים רגשית, כאלה שלא באמת יודעים איך לעבד עצב, שמפחדים משיחות עומק, ושהתגובה שלהם לכל משבר היא כעס או הסתגרות. אבל מה אם הסיפור האמיתי הוא בדיוק ההפך? מה אם גברים לא מנותקים מהרגשות שלהם? מחקר שפורסם לאחרונה, לוקח אותנו למסע אל מערכת החינוך בפקיסטן. על פניו, פקיסטן נשמעת כמו עולם אחר לחלוטין. בטח לעומת ישראל. אבל בתי הספר שם, שאמורים להיות חוף מבטחים עבור נערים, מתגלים פעמים רבות כזירות הישרדות קשוחות. בתוך הקלחת הזו, יצא צוות החוקרים

גבר יושב במעגל גברים. שתיקה. ואז הוא אומר: "אני עושה הכול בשביל המשפחה, ואשתי אומרת שהיא לא מרגישה אותי". הוא לא אדיש ולא כועס. הוא פשוט אבוד. הוא עבד, סידר, תיקן, שילם, היה שם. ובכל זאת משהו חסר. מנחי מעגלי גברים פוגשים את הגבר הזה שוב ושוב במעגלים ובשיחות אישיות. הפרטים משתנים, אבל הליבה זהה: גברים שהשקיעו הכול בלהיות "גברים כמו שצריך", ומגלים שדווקא זה מרחיק אותם מהאנשים שהם הכי אוהבים. כאן בדיוק נכנס סטיבן גרוס. בראיון לרגל ספרו "מעשי אהבה", הפסיכואנליטיקאי שפועל בלונדון

תארו לעצמכם את המצב הבא, שקורה כמעט בכל מרפאה: בחור נכנס לחדר הרופא. הוא מתיישב על הכיסא, עונה בכן ולא על שתיים או שלוש שאלות מהירות, לוקח את המרשם שנותנים לו, ואחרי רבע שעה בדיוק יוצא מהדלת בלי שסיפר אפילו מילה אחת על מה שבאמת מציק לו. הנתונים שמאחורי השתיקה הזאת מראים שמשהו במערכת הבריאות פשוט לא עובד נכון. 37 אחוזים מהגברים באוסטרליה מתים בגיל מוקדם מדי. הרבה פעמים מדובר במחלות או מצבים רפואיים שהיה אפשר למנוע או לטפל בהם בקלות אם רק היו מגלים אותם בזמן. פעם היה נהוג להאשי

הסטטיסטיקה הרשמית קובעת שקרוב ל-12 אחוזים מהאוכלוסייה יחוו דיכאון מתישהו בחיים. אבל כשבוחנים את המאובחנים בפועל, מגלים רוב נשי מוחלט. במבט ראשון קל להסיק שגברים פשוט מוגנים יותר או לוקחים דברים בקלות. ואז מגיעים נתוני ההתאבדויות ושיעורי ההתמכרות בבריטניה, שמציגים תמונה הפוכה לחלוטין שבה גברים מככבים בראש הטבלה. הפער הסטטיסטי הזה חושף בעיה מערכתית עמוקה: גברים לא חווים פחות דיכאון, הם פשוט מתמחים בלעבור מתחת לרדאר ונשארים מחוץ לסטטיסטיקה המטופלת. כדי להבין מה באמת קורה בתוך חד