שנים לא הרגשתי גבר מספיק. ואז הגיעה רות

כל חיי רדפתי אחרי הגבריות כפי שחשבתי שהיא אמורה להיות. רציתי להיות האיש עם המקדחה והסיגריה בזווית הפה, אבל כל מה שידעתי הוא לבשל, לנקות ולהיות אבא. מתברר שזה כל מה שצריך

לפני כשני עשורים, כשאהובתי ואני עברנו לגור ביחד, התברר לנו מהר מאוד מי מחזיקה את המקדחה בבית. את כל המדפים תלתה בעצמה ואת כל הרהיטים היא זו שהרכיבה. לעומתי, היא עשתה את זה בלי מאמץ מיוחד, ואם היינו צריכים הרכבות יותר מורכבות וקדיחות יותר קודחות, היא היתה מזמינה את ידידה הטוב לעזר. הוא היה מגיע עם אוזניות ענקיות נגד רעש, מבט מתמצא והרבה כריזמה, והוא בהחלט ידע איך לעבוד עם מקדחה ועם עץ על כל סוגיו וצורותיו. נו, אחד מאלה שבונים לעצמם בעצמם.

כשנכנסנו לדירה, אני הבאתי איתי ארגז קרטון כבד שהכיל 300 דיסקים וכמה ספרי בישול, וזוגתי הביאה איתה דיסק אחד של טרייסי צ'אפמן, מקדחה, מברגה וארגז כלים. פעם אחת, אחרי שאותו ידיד הלך והשאיר אחריו אבק, גם על הרצפה אבל בעיקר לגבריות המתמוססת שלי, אני זוכר איך תפסתי את המטאטא ואמרתי לזוגתי, בהומור מריר, שאני מטאטא את שאריות הגבריות שעוד נותרו בי.

אז עוד לא הבנתי שהמושג "גבריות" לא חייב לכלול בתוכו כלי עבודה, ג'ינסים מרוטים ויכולות של עשה זאת בעצמך. אבל זוגתי הבינה את זה. הייתי מי שאני, וגם אם בעיני עצמי זה לא תאם גבריות כפי שלימדו אותי, היא אהבה וקיבלה אותי בדיוק כמו שאני.

ועדיין, בתוך תוכי הייתי מתוסכל שאני לא יודע לעשות את הדברים האלה. רציתי להיות גבר מהסוג שיודע ומבצע. גבר שיכול להרים רהיטים כבדים, שיודע להרכיב את המדפיה בלי לעשות מזה עניין, שמדבר עם אנשי מקצוע כאילו הוא מבין משהו. רציתי להיות כזה בשבילה. היתה לי תמונה בראש: הנה אני, לבוש בגופיה צמודה וג'ינס דהוי, מחזיק מקדחה ביד בשרירים בולטים, קודח בצורה יציבה ומושלמת עם חצי סיגריה בצד הפה. יצא מדף פלס, בואי תראי, הייתי אומר לה בחיוך שקט. במציאות, הייתי בתחתוני בוקסר מחוררים עם הדפס של דגל בריטניה, וכשקדחתי רעדתי כמו רקדן גאגא. החור בקיר התפתח למשהו אמורפי ולא ברור, ואיתו תחושת כישלון שהלכה ומילאה לי את הבטן.

זה היה האירוע המכונן שבו אמרתי לעצמי שדי. אני לא צריך לעשות את הדברים האלה יותר. אין לי יכולות של הנדימן, זה לא מרשים אותה כך או כך, וגם משימה כביכול בסיסית כמו לסתום חור בקיר עם שפכטל, עדיף פשוט שאשלם למישהו שיבוא לבצע אותה בשבילי.

השנים עברו, התחתנו, איחדנו חשבונות והבנו מה החוזקות של כל אחד ואחת במערכת היחסים, כמו גם מה החולשות. אהובתי טיפלה בכל ענייני חשבון הבנק, הביטוחים למיניהם ועוד, ואני ערכתי קניות, בישלתי, שטפתי כלים וכיוצא בזה. עשיתי מה שאני טוב בו, אבל למרות ההבנה הברוכה לגבי חלוקת התפקידים, עדיין הרגשתי עמוק בפנים שאני צריך לפצות אותה. שעליי לתרום לזוגיות באופן המקובל, רציתי להיות יותר "גבר", מה שיצר חיכוכים ומתחים בין שנינו.

השינוי הגיע כשנולדה בתנו הבכורה רות. נשארתי איתה בבית בבקרים אחרי שאהובתי סיימה חופשת לידה וחזרה לעבוד. וכך, מבלי משים ובאופן טבעי ואורגני, הייתי איתה בבית עד גיל שנתיים וחצי. בנקודה ההיא בחיי, בנקודה בה הפכתי לאבא, סוף סוף הנחתי בצד את הצורך הזה לקדיחת חורים והתקנת רהיטים. הבנתי שאני עושה משהו גדול הרבה יותר - אני מגדל את הבת שלי. אני נמצא איתה כל יום, כמעט לכל אורכו. אני נוכח וישנו בתפקיד הכי חשוב בחיי.

הבנתי מהי גבריות עבורי; למצוא את מה שחשוב לך בחיים, להבין במה אתה טוב, לעשות את מה שאתה אוהב, מה שממלא אותך. והכי חשוב, כמה שזה קלישאתי - להיות אתה. כשנולדו לנו אחר כך אילן ואביב, גם איתן נשארתי בבית. הבחירה הזו נתנה לי את האנרגיה שחיפשתי כל הזמן ל"גבריות" שלי.

לא מזמן נכנסנו לשיפוץ דירה חדשה. אשתי היתה זו שטיפלה בענייני המשכנתא והיועצים למיניהם. היא זו שתקשרה עם הקבלן, התייעצה עם אדריכלים, השיגה היתרים ושוחחה עם עורכי דין. כשהקבלן היה מגיע עם העובדים שלו בבוקר, אני הייתי מכין להם עוגיות וקפה, וכשהיה צריך, היא היתה שולחת אותי עם רשימה לטמבוריה הקרובה לביתנו.

היום, כשאני מרגיש מתוסכל שאני לא מצליח במשימה מסוימת, זה בגלל שאני רוצה לדעת יותר, כדי שאוכל לעשות יותר למען השותפות המשפחתית שלנו. לא בשביל הגבריות שלי. אני מבשל, שוטף כלים, נמצא המון עם הבנות, וכן, גם הולך לטמבוריות עם רשימה מאהובתי ואומר למוכר: "רגע, אני אתקשר לאשתי כדי להיות בטוח שזה מה שאנחנו צריכים". לכתבה המלאה - לחצו כאן

https://www.haaretz.co.il/family/orandessau/2022-10-30/ty-article/.premium/00000184-27df-dfc8-a1ec-bfdfdcf50000