מה חושב הילד שלכם על האבהות שלכם?

בערבים אני מנסה להפעיל את האבהות שלי יותר, אבל אמש היה לי מקרה ממש מוזר, שלמעשה אני שמח שהוא קרה לי.

אחד הבנים (16) מתיישב לארוחת ערב, ואני מנצל את הקירבה והארוחה, לשיחה מקרבת.

פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לי, אולי בהשראת סדנת ההקשבה בת 5 מפגשים שאני משתתף בשבועות האחרונים, שאלתי אותי בקשב "תגיד איך נתפסת האבהות שלי בעינך?". "איזה מן אבא אני?".

לרגע הרגשתי שאני במכונת זמן, חוזר לימים שלי בתיכון. כשההורים שלי מגיעים ליום הורים בכדי לשמוע איזה תלמיד "גרוע"הייתי. הנה אני רגע לפני קבלת הציון הקדוש איזה מן אבא אני. טוב? גרוע? מלחיץ? אוהב?

 והוא התחיל לדבר. על הדברים הטובים, שהם העיקר. על היכולת שלי להקשיב לו. לעודד אותו. לאהוב אותו.

והוא מספר על הדברים שפחות אהבתי לשמוע. השטויות הילדותיות שאני לפעמים עושה לו – כדי להצחיק-והן מכעיסות אותו. את הקטעים האימפולסיביים שלי שאני עושה – בלי להתכוון – שהוא שונא.

 ישבתי בעיניים נוצצות. אשתי בחדר הסמוך, מאזינה לשיחה ב-4 עיניים, והרגשתי אחרי שהתחבקנו לאחר שעה של שיחה שזאת אחת השיחות הטובות שניהלתי באחרונה. נסו גם.

בתמונה - לא קשור לילד ולשיחה, אלא אני לפני מפגש הנחיה עם קבוצת האבות שאני מעביר ברעננה בימי א'.