כשהטייסים שומרים בלב את כל מה שמאתגר

יש רגע אחד מאוד מזוקק בפרק 2 ב"אחת", הסדרה המופלאה של כאן 11, שבעיני נוגע ומרטיט. בי בכל אופן הוא נגע . הרגע הזה שבו גיל רגב מתוודה שאין לטייסים באמת את המקום לפרוק את מה שהם מרגישים. אז הוא כולא את זה בפנים.

"אז אתה אוסף ואוסף, וזה מכביד..."

היה עוד רגע מפעים בפרק 2 שבו חלוץ שואל את זיגי (גיל רגב) אם הוא פוחד. זיגי עונה לו "אמרתי לו כן", חלוץ השיב "גם אני". ו"כשהוא אמר גם אני", גיל רגב אומר "היתה לי כזאת הקלה".

עכשיו נכון, זה רגע מאוד מסוים. במלחמה מסויטת. לאחר מבצע דוגמן 5 בסוריה שבו נפלו טייסים בשבי וחלק לא שבו.

אבל גם ביום יום, ברגעים שאני מנחה קבוצות מעגלי גברים וקבוצות אבות, אני פוגש אותם.

אולי לא במילים "אני פוחד", אבל כן במילים אחרות. "לא קל לי"..."אני מרגיש שהיה לי קשה עם אבא שלי בנקודה הזאת...".

אני יודע שמיליון גברים שקוראים את הטקסטים האלה נוחרים בבוז ולא מתחברים אליהם.

"עזוב, אני לא הטיפוס", הם אומרים. אבל אולי, רק אולי, אם היו רואים שאפילו גיבורי התרבות שלנו. בני האלים. הטייסים של טייסת הפאנטום המהוללת טייסת 101, גם מודים כמה זה משחרר וטוב לדבר מה שיש לך על הלב- הם היו מבינים שעם כל הקשיחות והדימויים שאנחנו כולנו רוצים לייצר לעצמנו, אין כמו שיחה במעגל כדי לאוורר את הנפש.

מזמין אתכם לקבוצת אבות חדשה שאני מתחיל ב-15 לאוקטובר ברעננה כדי לבחון את זה