כשגבר רואה – ושותק

בואו נדמיין רגע סצנה:

אתה בפאב, או בסלון של חבר.

החבר שלך צועק על בת הזוג שלו. לא בקטנה. ממש משפיל.

היא נבוכה. אתה שותק. כולם שותקים.

עכשיו תעצום עיניים ותחזור לסצנה –

האם אתה אומר משהו?

מצמצם מבט?

מניח יד?

או מחכה שזה יעבור?

אם אתה כמו רוב הגברים – אתה לא תתערב.

זה לא דימוי. אלה הנתונים.

בסקר עצום שנערך באוסטרליה (NCAS 2017), גילו שכשחבר משפיל את בת הזוג שלו בפומבי:

רבע מהגברים לא יעשו כלום.

עוד 22% ירגישו רע – אבל לא יידעו מה לעשות.

וכשמדובר ב”רק בדיחה סקסיסטית”? כמעט מחצית מהגברים לא מתערבים.

ומה זה אומר?

שאנחנו – גברים – יודעים לזהות משהו לא בסדר.

אבל משהו בתוכנו, משהו בחינוך שקיבלנו, אומר לנו:

"אל תתערב."

"זה לא עניינך."

"אל תביך אותו."

למה?

כי גבר אמיתי, כך לימדו אותנו,

“לא שופט חבר.”

“לא מוציא כביסה מלוכלכת.”

“לא מדבר על רגשות, בטח לא של אחרים.”

וזה לא כי אנחנו אדישים.

זה לא כי אנחנו בעד.

זה כי אנחנו חלק ממערכת לא מדוברת שנקראת Mateship –

ברית גברית של שתיקה, אחווה, ו"לא מדברים על זה עכשיו".

וזה עובד… עד שזה לא.

המחיר של השתיקה

כל פעם שאנחנו שותקים –

אנחנו לא רק מגנים על החבר.

אנחנו גם פוגעים בקורבן.

ואולי יותר מזה – אנחנו פוגעים בעצמנו.

כי אנחנו לומדים להסתיר.

לדחוק.

לשתוק גם כשכואב לנו, גם כשמשהו בנו רוצה לצעוק: “די!”

ובשקט הזה – אנחנו מאבדים את המצפן שלנו.

לאט לאט. כמעט בלי לשים לב.

אז מה זה אומר עלינו?

שאנחנו לא רעים.

אבל אנחנו מתוכנתים לא להפריע.

ואולי, הגיע הזמן להתחיל לשבור את הקוד.

לא בצעקה. לא במלחמה.

אלא במשפט קטן.

מבט.

גבול.

“הכול בסדר?”

“עזוב אחי, לא מתאים.”

“שמת לב איך היא הרגישה?”

ככה שותלים ספק.

ככה בונים קוד חדש.

כזה שמכבד גם חברות – וגם אמת.

שורה תחתונה

הנתונים האלה הם לא רק על אלימות.

הם על מה שאנחנו מוכנים לראות,

ועל מה שאנחנו בוחרים לא להגיד.

ואולי הגיע הזמן, שנבחר אחרת.

כי להיות גבר, זה לא רק לדעת להחזיק את החבר כשקשה –

זה גם לדעת לעצור אותו כשצריך.

ולפעמים – זאת החברות הכי חזקה שיש.