כמה קשה לשתף, ומה אתם יכולים לעשות בתור אבות כדי שהבן שלכם לא יהיה כמוכם?

המציאות, נכון להיום, שגברים ואבות מתקשים להביע רגשות ולשתף בקשיים הפנימיים שלהם.

האם גם אתם כלולים בסטטסטיקה? איפה זה מתחיל? ממש בהתחלה, באופן שבו התחנכנו. תמיר אשמן, מטפל ומרצה בגברים אלימים, כותב:

"בגיל שלוש־ארבע אנחנו הולכים לבן אדם שאנחנו מאמינים לו הכי בעולם, לאבא או לאמא. אנחנו בוכים להם כי אנחנו רוצים לקבל תוקף אמפתי למה שעובר עלינו. במקום שיגידו, 'בוא חמוד לחיבוק, זה בטח כואב', אנחנו חוטפים אמירה שלא מקבלת את הרגשות הטבעיים שלנו..

הרגשות הטבעיים והבסיסיים הם אהבה, כעס, עצב, קנאה, פחד וחוסר אונים. הכעס הוא רגש לגיטימי לבנים.

מעודדים את הבנים לכעוס כדי שלא יהיו ילדי כאפות. אבל את הרגשות האחרים, שמבטאים פגיעות, אסור לבטא במילים. לא קנאה, לא פחד, לא געגוע"

התנסיתי בזה השבוע עם הבן שלי. הוא סיים מבחן מאוד קשה וחזר בוכה ועם דמעות. כל הלחץ והכאב התפרצו באותם רגעים, וביטאו צורך עמוק להוציא את הכאב הזה החוצה. הצעתי לו לשוחח. נמנעתי מלתת פתרונות ובעיקר הייתי שם בשבילו, ופשוט שאלתי אותו: מה אתה צריך ממני כרגע? איך אני יכול לעזור לך ברגע הזה. בלי קשר, הצעתי אמפטיה וחיבוק באותם רגעים. אלא שהבן שלי בחר שלא לשתף יותר מדי. הוא היה כועס, עצור ופגוע.

נתתי לו את הזמן שלו, ולאחר 30 דקות, שמעתי מהחדר אותו משוחח טלפונית עם מישהו/י. לאחר שעה הוא יצא מהחדר הרבה פחות כועס. "תגיד" שאלתי אותו, "עם מי דיברת"? "עם ידידה, יש לי קבוצת חברים קטנה שכל אחד יכול לכתוב בה שקשה לו והוא רוצה לפרוק את הרגשות שלו, ואז מישהו לרוב עונה ומקשיב". באותו הרגע כל כך שמחתי, ואמרתי לו שימשיך כך. שייתן מקום לכאב ולרגש, ושזה נהדר שיש לו היכן לפרוק. גם אם זה לא אני.

אמש בלילה במפגש העשירי של מעגל הגברים שאני מנחה, אחד המשתתפים העלה שיתוף שהוא התחבט איתו לא מעט. כבר כמה מפגשים הוא מחכה לרגע הנכון עד שיהיה בשל לחשוף.

מעגל גברים הוא מקום של חמלה וכוונות טובות, ולכן לא היה לי ספק שכולנו נוכל להכיל את הרגש והפגיעות שבסיפור שלו. יצאתי לאחר המפגש מהורהר וחיברתי את הנקודות. הרגשתי דרך השיתוף את הקושי, את הבעיה, גם בגיל מבוגר, להוציא מעצמנו את אותם דברים פגיעים. אני יודע שאני בעצמי מתמודד עם הקושי הזה.

הרגשתי שאם אני בתור אבא לא אפעל עכשיו, עם הבן שלי, ואשדר לו את המקום הבריא הזה, שהוא יכול לשתף. לבכות. להביע רגש. וזה הכי בסדר שאפשר, אז אולי כשהוא יהיה אבא וגבר בוגר, יהיה לו יותר קל לשתף.

אני מזמין אתכם לבדוק איפה נמצאים הרגעים שאתם יכולים בתור אבות להושיט יד לבנים שלכם, ולשדר להם שזה בסדר לשתף, לבכות ולהתרגש.

לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להתחיל לשתף בעצמך, והילד כבר רואה ומפנים את זה ביום יום, כי זאת סיטואציה מנורמלת. -----------------------------------------------

מיה טבת דיין כותבת את הטקסט הבא. הקרדיט הוא לה, אבל הוא כל כך מעורר השראה וחשוב, שרציתי שתקראו אותו במלואו. הנה הוא לפניכם

"השבוע העליתי בפייסבוק תמונה: גבר עומד ומרצה על במה וביד אחת מנענע עגלת תינוק. הוא בחולצה מכופתרת ומשקפיים ועל הפודיום כתוב "מרכז מורשת בגין", ואילו העגלה לצדו עם כל הבלגן הרגיל של עגלות: תיק ההחתלה תלוי עליה, המובייל, חיתולי בד להחלפה, שמיכות, כל שטח שבה מנוצל לאיחסון דחוס של כל מה שתינוקות קטנטנים צריכים.

.

זה לא היה התינוק שלו ולא העגלה שלו, אבל הוא עלה איתה כדי להדגים איך נראית עבודה מהבית. והעמידה שלו שם עם עגלה על הבמה, יצרה תמונה שמרוב שאנחנו לא רגילות לראות אותה, נראתה פשוט מהפכנית.

.

ולמה אנחנו לא רגילות לראות? כי גברים מורחקים מהתינוקות הרכים שלהם כמעט מרגע שהם נולדים. כביכול איש לא מרחיק אותם, אבל הם יקבלו לא יותר מיומיים שלושה חופש לאחר לידה ואז הם מצופים לחזור בכל הכוח לעבודה מחוץ לבית.

בדרך כלל הם לא יקחו חלק מרכזי בשנת חייו הראשונה של תינוק, מסביב לשעון – הם יפרנסו, יתמכו, ישתדלו, אבל לא יקחו חלק בעולם-התינוק הזה שאין בו יום ואין בו לילה, עולם של נוזלים, ריחות, האכלה מסביב לשעון, עירפול מציאותי, אלפי פעולות יומיומיות, כשהיקום כולה הופכת להיות רחם ענקית, גברים מורחקים מכל זה וגם מהחום, מהמתיקות ומהרוך של התקופה הזאת.

גברים מצופים להיות ארנק הכסף של המשפחה, וכל תינוק שנולד הוא עבורם עוד פה שיש להאכיל. הדבר הזה אפילו מקבל ביטוי בכלכלה, ויודעים לחשב בכל מדינה איך המשכורת של גבר תעלה בהתאם לפיות שעליו להאכיל. כלכלנים קוראים לזה בונוס האבהות. אבל לבונוס הזה יש מחיר: מחיר המרחק מהתינוק שלך.

עם המלחמה באוקראינה ראינו איך מילטו את הנשים והילדים מחוץ לגבולות אבל את הגברים הכריחו להישאר להילחם. כי גברים גם מצופים להיות גיבורים. אבל לגבורה הזאת יש מחיר: היא מתרחשת הרחק מהתינוק שלך.

גברים עד היום מוצאים את עצמם מחוץ לקבוצות הוואטסאפ של ההורים, מהחוגים, משעות אחר הצהריים בבית, מחנויות הבגדים של ילדים ותינוקות, כמעט לא תראו אותם בוחרים בגדים, מעבירים בקרים בגני השעשועים, ממתינים לרופא הילדים בבוקר. אימהות בקבוצות פייסבוק מפרסמות רשימות שהן מכינות לאבות כשהן נוסעות ליומיים מחוץ לבית. כל פירור מוזכר ברשימה הזאת, כאילו גברים צריכים הסבר לכל שטות. האמת היא שהם לא צריכים הסבר, הם פשוט לא צריכים להיות מורחקים מכל זה מלכתחילה.

אנחנו רגילות לפמיניזם שזועם על גברים ומוצא בהם את האשם לכל. אבל אני רוצה להציע פמיניזם שמסתכל בעיניים פקוחות על המחירים ששני המגדרים משלמים על ההסללה הנוכחית. בין היתר כי אנחנו יחד בכל צורה של קיום בטבע: זכרי ונקבי. וכשמגדר אחד סובל, גם השני משלם מחיר".

עד כאן מיה. אני משאיר אתכם עם המחשבות שלכם לגבי הטקסט הזה, שהוא נוקב ומעורר מחשבה.

מעגל גברים חדש נפתח!

ב-26 לינואר אני פותח מעגל גברים חדש בראש העין. מעגל שני שאני מוביל כמנחה, לאחר שהמעגל הראשון עם 11 גברים קרוב לסיום. מזמין אתכם או את חבריכם להגיע ל-12 מפגשים שיגרמו לכם להרגיש משחרר לשתף חוויות ורגשות מבפנים. 0547884949 - וואטסאפ מי. הטקסט כאן מתפרסם במסגרת הניוזלטר שאני מוציא בכל סופ"ש. מוזמנים להירשם. https://shoutout.wix.com/so/3dOLYJipY?languageTag=en