כוסית עראק, אתם ואבא שלכם

תקראו שניה את השורות האלה כאן בתמונה שצירפתי ואז תחזרו לטקסט. באמת, תלכו שניה לקרוא.

אם גדלתם באייטיז ובניינטיז, סביר להניח שמה שכתבתי כאן מתחבר אליכם ברמה הרגשית.

איך אני יודע? כי הבוקר שהוצאתי את שתי הכלבות לטיול והתחלתי לקרוא את השורות האלו (הזמנה שקיבלתי בוואטסאפ לפעילות כלשהי), התחלתי להרגיש שהבטן מתהפכת לי. שהמיצים בקיבה עולים. מתח אנרגטי עלה בי.

"מה יש לי" ניסיתי להבין מאיפה צצה החרדה. ואז לרגע אחד, הופעלתי, טריגר לזיכרון של מסיבת כיתה בבית ספר יסודי. אולי זה היה בחטיבת ביניים. הרגע הזה שבו לא הוזמנתי לאיזו מסיבה.

פתאום צף עוד זיכרון עמום של להיסגר עם בת בתוך ארון סגור, מבלי שיכולתי לנשק אותה במסגרת שבע דקות בגן עדן.

"זה בכלל קרה", אני שואל את עצמי. "זה זיכרון אמיתי או שזאת פרשנות שאני נותן לעצמי בתור מבוגר איך היה לי בתור ילד שגדל בהרצליה בשנות השמונים"? אין תשובה. הכל מעורפל. הזיכרון לא ברור. אבל יש שם משהו שמפעיל.

לאחר מכן נכנסתי הביתה. התחלתי בארגון הבית לבוקר והמוח, המחשבות והרגשות התחילו לחבר לסיישן שהנחיתי ביום חמישי האחרון במעגל הגברים בראש העין.

זה היה סיישן פותח לב. מפגש שישי, קבוצה של חמישה (אחד היה חסר), גברים בגילאי 35 עד 55, כולנו אבות. הקדשנו אותו לאבא שלנו. בחרתי לעסוק בכך דרך תרגיל פוטותרפיה.

ההנחיה היתה שכל אחד מהגברים יביא תמונה מהאלבום המשפחתי שמבטאת את הקשר שלו עם אבא. ביקשתי מהם לתת תשומת לב למסע. לחיפוש התמונה המתאימה. לא לבחור כלאחר יד.

במפגש התחלנו עם בדיקת דופק ולאחר מכן עברנו לשיתופים על האבות.

זאת הפעם הרביעית או החמישית שאני עושה את הסיישן הזה במעגלים כמנחה. מה אגיד לכם, כפי שמסיבת הכיתה ביסודי הפעילה אותי, כך ראיתי איך כל הגברים, אבות בעצמם. חלקם בשנות ה-50. כבר יציבים. מבוססים ובעלי קריירה, עדיין מאוד מושפעים מהקשר שלהם עם אבא. עם ההורים. איך הם הפכו והתעצבו בעצמם לאבות בזכות אותו קשר.

התרגיל הזה. השיתוף הזה. ההתבוננות הפנימית הזאת, שאנחנו כמעט לא עושים אותה, איך אני מרגיש לגבי הקשר שלי עם ההורים. עם אבא שלי. עם אמא שלי, זה תרגיל נהדר שכמעט ולא קורה. וחבל. כי עולים בו המון דברים מרגשים וכואבים.

בקשר עם האבא יש 50 גוונים של רגשות. אפשר למצוא שם גם הרבה פעמים תחושות של אכזבה והחמצה. בקשר עם אבא לאו דווקא קרו דברים נוראיים, הרבה פעמים קרו הרבה דברים טובים בקשר עם אבא, אבל מה שצובע את הקשר בגוון הרגשי חזק, הם המקומות בהם דברים השתבשו.

מקומות בהם הייתה אכזבה שלנו ממנו. מקומות בהם נפגשנו במגבלות של אבא או בשבר; והיה חוסר במקום של שיחה שהיה בה כדי לפרום את הקושי זה. מה שמותיר אותנו עם הצבע האפרורי של האכזבה

לדור של האבות שלנו היתה מעט יכולת של לדבר על רגשות וקושי ולשהות במקומות האלו. אני רואה את זה על אבא שלי. עד כמה הוא אוהב אותי אבל קשה לו עם שיח רגשי. עלי. על הקשר שלנו.

זה מאוד שונה מהדורות הנוכחיים של האבות, שמצליחים כבר להתחיל ולתרגל שיח רגשי ולשהות במקומות האלה. לא כולם. אבל יש כבר הרבה יותר.

אבל השיחה החסרה עם אבא. ההתבוננות בקשר עם אבא, ואיך זה עיצב אותנו כאבות - זה משהו שאנחנו כמעט לא עושים.

אבל כמו מסיבת הכיתה ביסודי, זה מפעיל אותנו מיידית. הייתי יכול לראות איך ביום חמישי האחרון מיד כל האבות שהשתתפו במעגל, דיברו בעיניים נוצצות על הקשר עם אביהם.

חלקם, כמו אחרים כמוכם שקוראים את הפוסט, נושאים בתוכם צורך, לא מודע, לעיתים כי לא עוררנו אותו, לנהל את אותה שיחה שאף פעם לא ניהלנו עם אבא.

אנחנו מאוד כמהים לשיחה הזאת.

כששואלים אותי מה זה מעגל גברים, אני עונה הנה. זה בדיוק זה.

במהלך המפגש יצאנו למסע משותף קצר בן שעתיים, שבו התחלנו לעשות נגיעה ראשונית במקום הזה של השיחה שלא הייתה לכל אחד עם האבא שלו.

התחלנו להנכיח את הדברים. את הדיאלוג החסר הזה שמכתיב את האבהות שלנו.

לפעמים הניסיון להיות שונים מאבא היא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם אותה שיחה שלא התקיימה מעולם עם אבא.

בסוף השבוע הקרוב אני מזמין אתכם להרים טלפון או ללכת לבית של ההורים, ועל כוס קפה או עראק, פשוט לשאול את אבא איך היה לו לגדל אותנו בתור ילדים ומה חי בו ומה הוא מרגיש כאבא שלנו.

מבטיח לכם שיח מעניין ומרגש.