יש לי חברים ואני אוהב אותם. אז איך זה שמאז גיל 30 אני מרגיש בודד?

הניו יורק טיימס מפרסם כתבה שמסבירה מעולה למה אני מאמין כל כך בהשתתפות במעגלי גברים.

גברים רבים מנתקים קשרים עם חברים טובים אחרי שהם מתחתנים ומביאים ילדים. כך למדתי לזכות בחברים מחדש ולהפיג את הבדידות

ניו יורק טיימס • סם גרהם־פלסן

15:33 • 25 ביוני 2025

מעולם לא חשבתי שארגיש בודד. מבית הספר היסודי ועד לסוף שנות ה-20 לחיי היה לי תמיד חוג חברים רחב, שעם רבים מהם נהגתי להיפגש כמעט מדי יום. אחד החברים האלה היה רובּ. נפגשנו במסיבת פיג'מות כשהיינו בני 10 או 11. חששתי להגיע, כי במסיבה הקודמת הקרינו את סרט האימה "משחק ילדים 2", חמש דקות לתוך הסרט התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתבוא לקחת אותי הביתה. חשתי מושפל, אבל הוקל לי.

הפעם, כשאחרי הפיצות והגלידות התאספנו לצפות בסרט - נתקפתי פאניקה. אני זוכר שכבר התכוננתי לטלפן הביתה, ואז רוב אמר שהוא מעדיף לשחק נינטנדו במקום לצפות בסרט, והלך לחדר של הילד המארח. הלכתי איתו וצפיתי בו משחק. אני לא זוכר על מה דיברנו, אני רק זוכר שהייתי אסיר תודה על שהציל אותי, על שהרגיש באופן אינטואיטיבי עד כמה פחדתי ועשה את זה בשבילי.

במשך שנים רוב ואני היינו בלתי נפרדים. אהדנו את "בוסטון סלטיקס" בכדורסל למרות שהיו עלובים באותה תקופה, וחשנו בוז לנערים שנהגו לשתות אלכוהול בשביל הפוזה. שנינו אהבנו בנות - וגם פחדנו מהן.

לאחרונה עברתי על מיילים שרוב ואני כתבנו זה לזה בתחילת שנות ה-20 לחיינו, והופתעתי מהרצינות שבה התייחסנו לחברות בינינו. גם בתקופות קשות שעברנו, לא רק שהצלחנו להכיר בכאב ובנקודת המבט של האחר - אלא גם הזכרנו אחד לשני עד כמה אנחנו מעריכים זה את זה.

במחקר שנערך ב–2024 על ידי the Survey Center on American Life רק 26% מהגברים דיווחו שיש להם שישה חברים קרובים לפחות; בסקר אחר עלה כי ל–17% מהגברים אין בכלל חברים קרובים

למעשה, הקרבה הזו אפיינה את כל מערכות היחסים שלי עם חבריי הגברים. ביליתי במצטבר אלפי שעות מחיי עם עשרה חברים, שהכירו את סודותיי הכמוסים ביותר. הם אהבו אותי ואני אהבתי אותם. עכשיו אני לא מדבר כמעט עם אף אחד מהם.

אני יודע שאני לא היחיד שיש לו את הבעיה הזאת. "לאבא שלי אין חברים ולאבות שלכם אין חברים", אמר ג'ון מולייני במונולוג פתיחה בו הופיע ב"סטרדיי נייט לייב". "אם אתה חושב שלאבא שלך יש חברים, אתה טועה. לאמא שלך יש חברות ויש להן בעלים, אבל הם לא החברים של אבא שלך".

האמת היא שלא ידעתי שלגברים רבים כל כך אין חברים. במחקר שנערך ב-2024 על ידי the Survey Center on American Life ("מרכז הסקרים על חיי האמריקאים"), רק 26% מהגברים דיווחו שיש להם שישה חברים קרובים לפחות; בסקר דומה של "מרכז הסקרים" 17% מהגברים דיווחו כי אין להם בכלל חברים קרובים. לשם השוואה, בסקר שנערך ב–1990 על ידי "גאלופ", 55% מהגברים דיווחו שיש להם שישה חברים קרובים לפחות.

רוב הגברים שאני מכיר מודים שהיו שמחים לצאת יותר עם חברים, אבל אין להם זמן. יש להם ילדים קטנים, עבודה תובענית או גם וגם, ואם יש להם רגע פנוי, הם מבלים אותו עם בני או בנות הזוג. כמו שאמר לי אחד החברים, בחצי צחוק: "יש לי עכשיו משפחה, למה אני צריך לצאת לבלות עם חברים? מה ייצא לי מזה, על מה בכלל נדבר? זה נראה מיותר לגמרי".

חבר אחר החליט לאחרונה לעזוב קריירה ארוכה, ומכיוון שיש לו יותר זמן פנוי הוא מנסה לפגוש חברים, אבל לדבריו, בניגוד לנשים, לא מקובל שגבר שמזמין גבר אחר לבלות איתו.

חוקים לא כתובים

בעיניי, הסיבה האמיתית לכך שגברים רבים לא נפגשים עם החברים שלהם היא לא כי אין להם זמן, אלא כי אין להם כוח לזה. יש כל כך הרבה חוקים לא כתובים לגבי חברות גברית, וכולנו מנסים לעמוד בהם. למשל, אני כבר לא מספר לחבריי כשאני עצוב ומתוסכל, כדי לא להיתפש כרכרוכי ותלותי; ובמקביל, אני לא שואל אותם לשלומם כשאני מרגיש כשהם מדוכדכים - כדי שהם לא ייתפשו כרכרוכיים ותלותיים.

כשאתה מסתובב עם חבריך באופן קבוע, כמו בתיכון או בקולג', החששות האלה לא קיימים. אבל בהמשך, כשנפגשים באופן אקראי יותר, קשה להיפתח אחד לשני. יש מחסומים שקשה לפרוץ. ובנוסף לחשש מפתיחות רגשית, יש גם אי־נוחות פיזית: אני לא זוכר מתי התחבקתי לאחרונה עם חבר במשך יותר משבריר שנייה.

היעדר אינטימיות בין חברים גברים אולי נראית כיום נורמלית, אבל עד תחילת המאה ה-20 היה טבעי לראות בארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם גברים מחזיקים ידיים בפומבי, יושבים על זה על ברכי זה בפארקים ציבוריים וכותבים אחד לשני מכתבי אהבה מלאי תשוקה ולהט.

לדברי העיתונאית ריינה כהן, שכתבה את הספר "The Other Significant Others: Reimagining Life With Friendship at the Center" (האחרים החשובים באמת: לדמיין מחדש חיים שחברות במרכזם), הרבה ממה שהשתנה הוא נורמות שקשורות בנישואים.

"לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, נישואים נעשו באמצעות שידוך ולא מתוך אהבה רומנטית. כלומר בן או בת הזוג שלך היו אלה שאיתם הקמת משפחה וגידלת ילדים - ולא בהכרח מישהו שהיה שותף לפחדיך העמוקים ביותר, שאיפותיך וחלומותיך. בשביל זה היו לך חברי הנפש שלך".

כששאלתי את חבריי באיזה שלב התחילו החברויות שלהם להתפוגג, כמעט כולם ענו את אותה תשובה: אחרי שהתחתנתי והבאתי ילדים. רבים התרחקו בגלל מעבר לעיר אחרת או שאיפות קרייריסטיות. וכך, פגישות פנים אל פנים, שיחות טלפון ומיילים ארוכים הפכו בהדרגה לתשובות קצרות בוואטסאפ.

למעשה, כמעט כולם התחילו לאט לאט להעדיף את חייהם הרומנטיים ואת משפחותיהם על פני חבריהם. זה בפירוש מה שקרה לי.

בסוף שנות ה-20 לחיי עברתי לגור עם בת הזוג שלי, איתה התחתנתי זמן קצר לאחר מכן. לא יכולתי יותר להתרוצץ עם החברים בכל פעם שרציתי, אבל האמת היא שבאותה תקופה גם לא התחשק לי. חבריי היו חשובים לי, אבל לא כמו בעבר. אשתי מילאה את כל צרכיי הרגשיים.

רגש חדש: בדידות

כשנולד הילד הראשון שלנו החלטתי להישאר בבית, מתוך מחשבה שאוכל לכתוב בבקרים לפני שהתינוק יקום, ובערבים אחרי שילך לישון. כמובן שזה השאיר לי פחות זמן להיפגש עם חברים, אבל לא היה לי אכפת באותה תקופה. אלא שאחרי זמן מה זה התחיל לגבות ממני מחיר. ביליתי את כל הימים עם עצמי ועם מחשבותיי ודיברתי במילים בנות הברה אחת. לאט לאט התחלתי להרגיש לראשונה משהו חדש ומוזר: בדידות.

ב-2018 מצאתי בפודקאסט של ג'ו רוגן משהו שסוף סוף הזדהיתי איתו. רבים מהדברים שדיבר עליהם גרמו לי צמרמורת. הסקרנות שלו ריתקה אותי. היה משהו מרגיע במיוחד בשיחות המבולבלות שלו, שלעתים קרובות נמשכו גם שלוש או ארבע שעות. וככל שהקשבתי יותר, הבנתי כי זו תוכנית לעזרה עצמית - ובייחוד תוכנית לעזרה עצמית לגברים.

פרק אחד דיבר אליי במיוחד. האורח היה דיוויד גוגינס, שכתב את הספר "Can't Hurt Me" (שום דבר לא יכול לשבור אותי) על אביו שנהג להכות אותו באכזריות בילדותו, וכיצד כונה "כושון" בתיכון באינדיאנה שרוב תלמידיו היו לבנים. גוגינס סיפר איך הטביע את צערו בדונאטס - ובסופו של דבר הפך לגבר דכאוני ששוקל 150 קילוגרם.

אחרי לילה קשה במיוחד בעבודתו כמדביר הוא חזר הביתה וצפה בתוכנית על יחידת הקומנדו אריות הים - והחליט לרדת 50 קילו תוך שלושה חודשים כדי שיוכל להתגייס ליחידה. וכך, במאמצים אדירים, הוא הצליח לרדת במשקל תוך זמן קצר במיוחד, לשרוד את "שבוע הגיהינום" הידוע לשמצה של אריות הים, ולעבור מבחנים גופניים קשים שגבלו בעינויים, על אף פציעות ובעיות בריאות.

השיחה הזאת היתה כמו הארה עבורי. גוגינס דיבר בבוטות ובלי בושה, אפילו בגאווה, על המחסור המוחלט שלו בחיי חברה, אימונים מפרכים בחוץ לבדו, וצפייה בלתי פוסקת בטלוויזיה תוך כדי תרגילי מתיחות. המסר שלו היה קודר במיוחד אך עם זאת גם מאוד אופטימי. הוא הפך עבורי למעין גיבור אקזיסטנציאליסטי, מישהו שהשלים עם הגורל האבסורדי של היותו אדם בודד שמדחיק את רגשותיו. באותה תקופה בחיי, זה היה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע.

הייתי אז לא בכושר וטיפחתי כרס קטנה. בשנייה שאשתי חזרה הביתה באותו לילה יצאתי לריצה מסביב לפארק. זה היה אימון גרוע, אבל לפי גוגינס, זו ההוכחה לכך שעשיתי את הדבר הנכון. למחרת יצאתי לרוץ שוב וכך גם ביום הבא.

התחלתי לרוץ ועד מהרה התחלתי גם להרים משקולות וגם נרשמתי לאימוני קרוספיט. הייתי נחוש להיצמד לעקרון של גוגינס - להתאמן כל יום, במיוחד כשאין חשק - והצלחתי לעשות זאת.

התאמנתי במשך שלוש שנים ועל אף הישגיי, במידה רבה נשארתי בודד ואומלל. הייתי מספיק חזק כדי להתאמן בלי סוף, אבל לא מספיק חזק כדי להיות מסוגל להתקשר לחברים שלי. בסופו של דבר, גיליתי פודקאסט מסוג אחר לגמרי שנקרא "Man of the Year" (איש השנה) של הקומיקאים אהרון קארו ומאט ריטר, חברים טובים מכיתה ב'.

קארו וריטר לא מדברים על אימוני כושר והתנסות בקטמין, אלא מתמקדים בשיפור "הכושר החברתי" של גברים. חלק מהעצות שלהם נראות מובנות מאליהן, וזו בדיוק הנקודה. אלה עצות כמו: "תהיה אתה החבר". כלומר, אל תחכה שמישהו אחר יתקשר אליך - ואל תניח שאותו חבר שאתה רוצה להתקשר אליו לא רוצה לשמוע ממך, כי יש סיכוי טוב שהוא דווקא כן רוצה, אבל סובל ממחסום מנטלי בדיוק כמוך".

כשהתקשרתי לקארו וריטר ואמרתי להם שיש לי הרבה חברים אבל אני עדיין חש בדידות משום מה, הם אמרו לי שזו אחת התלונות הנפוצות ביותר בקרב מאזיניהם. לדברי ריטר, "גברים מתעוררים בגיל 30 או 40 ואומרים שאין להם חברים, אבל זה לא נכון. הבעיה האמיתית היא שהם לא השקיעו את המאמץ הדרוש. גברים שוכחים שחברות היא מערכת יחסים שצריך להשקות אותה".

אחת מטכניקות ההשקייה שהם ממליצים עליה היא TCS (ראשי תיבות של text weekly, call monthly, see quarterly - שלחו הודעה מדי שבוע, התקשרו מדי חודש, היפגשו כל רבעון). "הטריק הגדול בקיום מנהג קבוע", אומר קארו, "הוא שאתם לא צריכים לדאוג להתקשר - זה יקרה באופן אוטומטי".

במהלך השנה האחרונה ניסיתי ליישם את הטיפים של ריטר וקארו. אני אפילו לא קרוב לעמוד במכסות ה־TCS שלהם, אבל אני מתקשר לחברים ותיקים כמו רובּ בתדירות גבוהה יותר מבעבר. אני גם משקיע מאמץ במפגשים ולאחרונה אף נפגשתי עם חבר מהקולג' במנהטן. במשך שנה שלמה שלחנו הודעות של "צריכים להיפגש" שלא הובילו לשום דבר, עד שהוא הזמין אותי להופעה במועדון בגריניץ' וילג' שנהגתי לבלות בו בשנות ה-20 שלי.

לא קרה משהו יוצא דופן באותו לילה. אכלנו המבורגרים ושרנו יחד את אותן מילים קיטשיות ונפלאות מתקופת הקולג'. שוחחתי איתו על כמה מהקשיים שלי בעשור האחרון והוא הקשיב בהבנה ותמיכה. טוב לבו וסקרנותו עודדו אותי, ושאלתי אותו על משפחתו. זו היתה הפעם הראשונה שבה שאלתי אותו על המורכבויות של עבודתו, שהתבררה כמעניינת הרבה יותר ממה שדמיינתי.

בדרכי הביתה התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה בהתלהבות כמה נהניתי. כשהיא שאלה מה ספציפית היה כל כך מדהים בערב הזה, לא יכולתי להסביר. לא בלט שם שום דבר שאפשר היה להיאחז בו. לא ניהלנו איזושהי שיחה נשגבת ולא שפכנו את הלב כמו שאשתי וחברותיה נוהגות לעשות אחת עם השנייה, אבל דיברנו בכנות. הרגשתי חופשי ונינוח כל הלילה, בזכות נוכחותו האוהבת והבלתי שיפוטית של חברי הוותיק. ידעתי שאני יכול לעשות את זה עוד פעם. הבנתי שאני לא חייב לטרוף את החיים אבל מותר לי ליהנות מהם - עם החברים שלי.