למה גברים לא מדברים על רגשות דווקא עם האישה שהם אוהבים?

אתה חוזר הביתה בסביבות 7 בערב. מנשק את הילדים, שואל אם הכינו שיעורים, מחליף כמה מילים עם בת הזוג על מה שצריך לקנות לשבת, ואז מתיישב מול הטלוויזיה. מבחוץ, הכול נראה תקין. אתה לא צועק, לא מתלונן ולא מבקש דבר. אם נשאל אותה, היא כנראה תגיד שאתה בעל טוב, אבא מסור ואדם יציב שאפשר לסמוך עליו. ואם נשאל אותך איך אתה מרגיש, סביר שתענה שהכול בסדר. אולי אפילו תאמין לזה, כי כבר הרבה זמן לא עצרת לשאול את עצמך ברצינות מה באמת עובר עליך.

יש בשקט הזה משהו שכולם כבר התרגלו אליו. הוא נראה כמו חוסן, כמו בגרות, כמו גבר שיודע לשאת את מה שמוטל עליו בלי לעשות מזה סיפור. אבל מתחת לפני השטח, אצל הרבה יותר גברים מכפי שנדמה לנו, מצטברת שחיקה שקטה. איתה מגיעה גם תחושה מוזרה של בדידות, דווקא בתוך הבית שאמור להיות המקום הכי פחות בודד בעולם.

אנחנו רגילים לחשוב על בדידות כעל מצב של אנשים שחיים לבדם. אבל יש בדידות אחרת, ולעיתים כואבת יותר: הבדידות שמרגישים כשמוקפים באנשים שאוהבים אותך, ובכל זאת איש מהם לא באמת יודע מה עובר עליך. לא מפני שלא אכפת להם, אלא מפני שמעולם לא נתת להם לראות.

שתי חוקרות מניגריה, ג'ולייט אוסאי ורודה איבו מאוניברסיטת דלתא, יצאו בשנת 2025 לבדוק מה מתרחש אצל גברים כאלה. לא רק מה הם מראים כלפי חוץ, אלא גם מה הם נושאים בתוכם כשאיש אינו מסתכל. הן העלו אפשרות פשוטה אך חשובה: השקט של הגבר אינו בהכרח סימן לכוח. לפעמים הוא סימן לכך שהוא תקוע בין 2 עולמות.

מצד אחד נמצא החינוך הישן, זה שרבים מאיתנו מכירים היטב: תהיה גבר, בנים לא בוכים, אל תעשה עניין, תסתדר לבד. מצד שני נמצאת הציפייה החדשה, שאומרת לאותו גבר כמעט את ההפך: תהיה רגיש, תהיה נוכח, תדבר על הרגשות שלך ותהיה בן זוג שיודע להקשיב ולהכיל. אתה נדרש להיות גם חזק וגם פתוח, גם עמוד התווך של הבית וגם אדם שמסוגל להישען על אחרים. הבעיה היא שאיש כמעט לא לימד אותנו איך מחברים בין שני החלקים האלה.

וכשקוראים את מה שמצאו החוקרות, קשה שלא לחשוב גם על הגבר הישראלי. אי אפשר להניח שמחקר שנערך בניגריה מתאר במדויק את המציאות בישראל, אבל הדפוסים שהוא חושף נשמעים מוכרים מאוד. גם כאן גברים רבים לובשים שריון דומה, רק בעברית, ועליו עוד כמה שכבות מקומיות משלנו.

מי היו הגברים במחקר, ולמה הסיפור שלהם מוכר כל כך

חשוב להבין את גבולות המחקר ואת מי הוא בדק. החוקרות פנו ל-100 גברים נשואים ושאלו אותם מה מתרחש בעולמם הרגשי בתוך הזוגיות. אלה לא היו בהכרח גברים שהחיים שלהם התפרקו, וגם לא קבוצה שנמצאה בשולי החברה. להפך. רובם היו משכילים: כשליש מהם היו בעלי תואר ראשון וכרבע בעלי תואר מתקדם. רובם עבדו, כשכירים או כעצמאים, והשתתפו בפרנסת המשפחה. הם הגיעו מקבוצות גיל שונות ומשלבים שונים בחיי הנישואים: מצעירים שרק החלו ללמוד כיצד חיים בשניים, דרך גברים שנמצאים בעיצומו של המרוץ באמצע החיים, ועד גברים שנשואים כבר עשרות שנים.

במילים אחרות, זה פרופיל שרבים מאיתנו מכירים. זה יכול להיות האח שלך, החבר מהעבודה, השכן או האדם שעומד לידך בתור בסופר ומדבר בטלפון על החומוס. ואולי זה גם אתה.

מה מצאו החוקרות? שגם אצל גברים שהחיים שלהם נראים מסודרים מבחוץ יכולה להתקיים מצוקה רגשית מתמשכת. לא בהכרח משבר גדול שאפשר להצביע עליו, אלא תחושה שנמצאת ברקע במשך זמן רב. משהו שהם למדו לחיות איתו בשקט, כמו רעש לבן שכבר אינך שומע מפני שהוא נמצא שם כל הזמן.

המלכודת שקוראים לה המפרנס

מכל הדברים שהכבידו על הגברים במחקר, דבר אחד בלט במיוחד: דווקא התפקיד שבו רבים מהם אמורים להתגאות יותר מכול, תפקיד המפרנס, עמוד התווך הכלכלי של המשפחה.

רבים מהם הרגישו שהאחריות להחזיק את הבית, או לפחות התחושה שהם חייבים להחזיק אותו, כמעט אינה משאירה להם רשות להיות גם בני אדם. כשחלק גדול מהזהות שלך נשען על היכולת לספק, לפתור בעיות ולעולם לא לקרוס, האחריות הזאת עלולה להפוך בהדרגה לכלוב. אתה כבר לא מרשה לעצמך להתעייף, לפחד בקול או להודות שאינך בטוח שתסתדר. כי אם גם אתה תגיד שקשה לך, מי יחזיק את הבית?

לצד המלכודת הזאת נמצא המאמץ המתיש להיראות חזק. הגברים במחקר תיארו כמה אנרגיה הם משקיעים, יום אחרי יום, רק כדי לשמור על הרושם שהכול בסדר. קל לפספס את המאמץ הזה דווקא משום שהוא כמעט בלתי נראה.

הוא מופיע בשיחת צהריים בעבודה, כשאתה מחייך במקום להודות שקשה לך. כשאתה עונה "הכול טוב" במקום לדבר על החרדה מהמשכנתה, מהעבודה או מהמילואים. כשאתהנפגע, בולע את הפגיעה וממשיך הלאה כאילו דבר לא קרה. מבחוץ לא רואים שום אירוע חריג. אבל בפנים מתרחש כל הזמן מאמץ להחזיק, להסתיר ולוודא שאיש לא יבחין בסדקים.

אני מכיר את הדפוס הזה היטב מהבית. גם אני נהגתי כך במשך שנים, ואבי בן ה-80 ממשיך לנהוג כך גם היום. זה אינו אומר שאין לנו רגשות או שאיננו רוצים בקרבה. להפך. לעיתים הרגש נמצא שם בעוצמה, אבל הדרך היחידה שלמדנו להתמודד איתו היא לא לומר דבר ולהמשיך לתפקד.

גם אם איש אינו מבחין בה, העבודה הזאת אמיתית לגמרי. היא מתישה וכמעט אינה נפסקת. בפסיכולוגיה מכנים אותה עבודה רגשית: המאמץ המתמשך להסתיר את מה שאתה מרגיש, לשלוט במה שאחרים יראו ולשדר כלפי חוץ שהכול בסדר, כדי לעמוד בציפיות שמופנות אליך. על העבודה הרגשית של נשים נכתב ודובר רבות. אצל גברים היא זוכה להרבה פחות תשומת לב. אולי מפני שגברים רבים למדו לבצע אותה בשקט רב כל כך, עד שכמעט איש אינו מבחין כמה היא עולה להם.

הפחד שמכוון פנימה, אל הבית

בשלב הזה שאלו החוקרות שאלה שכל מי שנמצא בזוגיות כדאי שיקשיב לה: ממה חוששים הגברים כשהם מדמיינים את עצמם מראים חולשה?

התשובה שלהם לא הייתה קשורה לבוס, לחברים או למה שאנשים בחוץ יגידו. הפחד הגדול נמצא דווקא בבית. הם חששו שאם יראו לבת הזוג שגם להם קשה, שהם פגיעים ושלא תמיד יש להם תשובות, היא תעריך אותם פחות.

כדאי לעצור על זה לרגע, כי יש כאן משהו עמוק וכואב. האדם הקרוב אליך ביותר, זה שאיתו בנית את חייך ושמולו אתה אמור להוריד את המסכה בסוף היום, הוא לפעמים דווקא האדם שמולו אתה חושש יותר מכול לעשות זאת. אתה יכול להיות מותש מן העולם כולו, אבל גם במקום שאמור להיות המקלט שלך אתה נשאר על המשמר.

לכן אתה שותק, ואז ממשיך לשתוק. לא מפני שאין לך מה לומר, אלא מפני שלמדת שהמילים קשה לי, אני פוחד או אני צריך אותך עלולות לעלות לך במחיר שאינך מוכן לשלם: הכבוד שלך בעיניה - והאמת שאתה פשוט גם לא רגיל להתבטא ככה. גם אם בת הזוג מעולם לא אמרה זאת, וגם אם היא דווקא רוצה שתשתף, הפחד כבר חי בתוכך. הוא נבנה הרבה לפני שהכרת אותה.

מאין הוא מגיע? החוקרות מצביעות על הסביבה החברתית שבה גברים גדלים. הגברים במחקר הרגישו שהעולם סביבם מעריך גבר חזק ושותק יותר משהוא מעריך גבר שמדבר על מה שהוא מרגיש. וזה לא רק פרי הדמיון שלהם. זו השפה שרבים מאיתנו גדלו בתוכה.

זה הילד שנפל, התחיל לבכות ומיד שמע: קום, אתה גבר קטן. זה הנער שהעז להראות רגש וקיבל את התווית

פוסי. זו תרבות שבה הדרך הלגיטימית ביותר של גבר לבטא כאב היא לעיתים כעס. כעס עדיין יכול להיתפס כגברי, אבל עצב, פחד או חוסר אונים כבר מסכנים את הדימוי שלו. אנחנו לא נולדים שותקים. מאמנים אותנו לשתוק, שנה אחר שנה, עד שהשתיקה מתחילה להרגיש כמו חלק מהטבע שלנו.

מה המחקר מצא, ולמה זה הפוך ממה שסיפרו לנו

החוקרות לא הסתפקו בתיאור התחושות. הן בדקו אם יש קשר בין דפוסי הגבריות של המשתתפים לבין המצוקה הרגשית שעליה דיווחו.

הן בחנו 2 דברים: עד כמה הגבר מזדהה עם הדגם הגברי המסורתי - קשוח, מאופק, עצמאי וכזה שאינו מראה חולשה - ועד כמה הוא מתמודד עם מצוקה רגשית. לפי ההיגיון הישן, היינו אולי מצפים שגבר קשוח יסבול פחות, מפני שהוא יודע להתגבר ואינו נותן לרגשות לנהל אותו.

אבל במחקר נמצא קשר בכיוון ההפוך: ככל שהגברים נצמדו יותר לדגם הגברי הנוקשה, כך הם דיווחו על מצוקה רגשית רבה יותר. חשוב לדייק: המחקר מצא קשר, ולא הוכיח בהכרח שדבר אחד גורם לשני. ובכל זאת, הקשר הזה מערער את ההבטחה שעליה רבים מאיתנו גדלו, שאם רק נסתיר את הכאב ולא ניתן לו מקום, הוא יפסיק להשפיע עלינו.

ייתכן שהניסיון המתמשך לעמוד בסטנדרט הגברי שאמור להגן עלינו הוא בעצמו חלק מן הכאב. השריון אולי מגן מפני מבוכה רגעית, אבל לאורך זמן הוא גם לוחץ מבפנים.

כשחושבים על זה מנקודת המבט של קשר ושל בניית ביטחון, הדברים מתחילים להסתדר. בני אדם מתקרבים זה לזה ברגעים של פתיחות, לא רק ברגעים של כוח. אתה לא מרגיש קרוב למישהו מפני שהוכיח לך שהוא בלתי מנוצח. אתה מרגיש קרוב אליו כשהוא מרשה לך לראות חלק שהוא בדרך כלל מסתיר.

כשאתה סוגר את החלק הזה לחלוטין, גם מול בת הזוג שלך, אתה אולי מנסה להגן על הקשר, אבל בפועל זה עלול להרחיק ממך את הדבר שהקשר זקוק לו יותר מכול: מפגש אמיתי. שני אנשים יכולים לישון באותה מיטה במשך 20 שנה, לנהל בית, לגדל ילדים ולתפקד היטב, ובכל זאת להישאר רחוקים אם אחד מהם לעולם אינו נותן לאחר להיכנס באמת.

הבשורה הטובה, ולמה היא משנה את התמונה

הממצאים האלה נשמעים לא מדהימים, אבל במחקר היה גם צד אחר.

החוקרות בדקו גם מה קורה אצל הגברים שכן מעזים להיחשף. אלה שמסוגלים לומר בקול שקשה להם, לשתף בפחד ולהישען לרגע במקום להחזיק את כולם. הן מצאו קשר משמעותי בין היכולת להראות פגיעות לבין איכות הזוגיות שעליה דיווחו המשתתפים. לפי הניתוח שלהן, היכולת להראות פגיעות הסבירה חלק ניכר מן ההבדלים באיכות הזוגיות במדגם, קרוב למחצית מהשונות שנמצאה.

זה נתון משמעותי, אבל גם כאן כדאי לדייק: הוא אינו אומר שפגיעות לבדה קובעת אם נישואים יהיו טובים, או שמחצית מכל זוגיות תלויה רק בגבר. זוגיות מושפעת מאינספור גורמים, ובהם התגובה של בת הזוג, תחושת הביטחון בקשר, דפוסי התקשורת והעבר של שני בני הזוג. אבל הממצא כן אומר שהיכולת של גבר להביא אל הקשר גם את החלקים הפחות חזקים שלו עשויה להיות מרכיב מרכזי באיכות הקרבה שנוצרת בו.

זה כמעט הפוך ממה שרבים מאיתנו למדו: מה שנראה לנו כמו חולשה עשוי לאפשר דווקא קרבה. המחקר הזה מציע תמונה אחרת: לפעמים דווקא השתיקה מרחיקה, ואילו הפתיחות מאפשרת לקשר לנשום. הגברים שהצליחו להראות יותר פגיעות דיווחו על זוגיות טובה יותר מאלה שנצמדו בעוצמה רבה יותר לדגם הגברי הנוקשה.

ומה מכל זה נוגע לגבר הישראלי?

כל זה נשמע מוכר במיוחד כשחושבים על החיים בישראל. גדלנו על יהיה בסדר, על אל תעשה עניין ועל הציפייה להמשיך לתפקד גם כשבפנים משהו מתפרק. גדלנו גם על החבר שנפגשים איתו פעם בחצי שנה ומדברים איתו על הכול: פוליטיקה, ילדים, עבודה, צבא וכדורגל. על הכול, חוץ ממה שבאמת קורה בפנים.

אנחנו מסוגלים לשבת שעה שלמה זה לצד זה, לצחוק ולספר סיפורים, בלי לשאול אפילו פעם אחת: אחי, איך אתה באמת?. ואם השאלה כבר נשאלת, אנחנו יודעים היטב כיצד להתחמק ממנה בלי להיראות כאילו התחמקנו. אומרים בסדר, מעבירים נושא ומזמינים עוד קפה.

בשנים האחרונות, אחרי כל מה שעברנו כאן מאז ה-7 לאוקטובר, השתיקה הזאת נעשתה אצל רבים מאיתנו הדוקה עוד יותר. מי אני שאתלונן? אחרים עברו דברים קשים הרבה יותר. עכשיו צריך להיות חזק. יש במשפטים האלה משהו שמרגיש צנוע והתחשבות אמיתית, אבל לפעמים הם משמשים גם דרך למחוק את הכאב שלנו לפני שמישהו בכלל הספיק לשמוע אותו.

סיפרו לנו שהשתיקה היא כוח, ושהיא מה שמחזיק את המשפחה, את החברה ואת כולנו. הנתונים במחקר מצביעים על אפשרות אחרת: אולי היכולת להחזיק אינה נמדדת רק בכמה כאב אתה מסוגל לשאת לבד, אלא גם ביכולת שלך לומר לאדם הקרוב אליך שאתה זקוק לו.

אז מה עושים עם זה?

אני יודע שקל לכתוב תיפתח, וקשה הרבה יותר לעשות את זה, במיוחד אחרי שנים שבהן התאמנת בכיוון ההפוך. לכן המסקנה אינה שאתה צריך לשבת מחר בערב ולשפוך בבת אחת את כל מה שאגרת במשך החיים. פתיחות אינה וידוי בכפייה, והיא גם לא חייבת להתחיל בשיחה דרמטית שנמשכת 3 שעות.

השינוי יכול להתחיל ברגע קטן. בפעם הבאה שאתה יושב מול בת הזוג אחרי יום ארוך, והמילים הכול בסדר כבר נמצאות על קצה הלשון כתשובה האוטומטית, נסה לעצור לשנייה, רק כדי לבדוק אם יש תשובה מעט יותר אמיתית.

אפשר לומר: האמת היא שהיה לי יום קשה. אפשר לומר: אני קצת מודאג, אבל קשה לי להסביר ממה. ואפשר אפילו לומר: אני לא כל כך יודע מה עובר עליי, אבל אני מרגיש שמשהו יושב עליי.

זה הכול. לא צריך לפתור מיד, לא צריך לפרק את הכול לגורמים ולא חייבים לדעת בדיוק מה מבקשים. מספיק לפתוח סדק קטן במסכה ולתת לאדם שמולך אפשרות להציץ פנימה. אחר כך צריך גם לראות כיצד היא מגיבה, כי פגיעות זקוקה למקום שמסוגל לקבל אותה בעדינות. האחריות לקרבה אינה מוטלת רק על הגבר שנפתח, אלא גם על בת הזוג שמקשיבה למה שהוא סוף סוף מצליח לומר.

כי אם יש דבר אחד שכדאי לקחת מהמחקר הזה, הוא שפגיעות אינה ההפך מכוח. הפגיעות שאתה מתאמץ כל כך להסתיר אינה בהכרח הדבר שמסכן את הבית שלך. כשהיא מקבלת מקום בטוח, היא עשויה להיות דווקא הדבר שמקרב אותך אל האנשים שבתוכו.

מקור: Ossai, J. N., & Eboh, R. N. (2025). Emotional Experiences of Men in Marriage: Challenges, Expectations and Expressions of Vulnerability. FUDMA International Journal of Social Sciences (FUDIJOSS), 5(3), 1-12.