אני לא חולה, אני פחות

יושב באחת הקבוצות גבר, בן 40 ומשהו, אבא, אחראי, כזה שכל המשפחה נשענת עליו, והוא מספר על הכאב בגב ובכתפיים, על העייפות שלא עוברת גם אחרי שינה, על זה שכבר שנתיים הוא מתפקד בקושי, ורק אחרי חצי שעה, כמעט במקרה, הוא אומר משפט אחד קטן: האמת, אני כבר לא זוכר מתי הרגשתי בסדר. הוא לא אמר את זה לרופא. הוא לא אמר את זה לאשתו. הוא בקושי אמר את במעגל גברים. ואני עוצר שם, כי בדיוק בשבועות האחרונים קראתי מאמר שנתן שם מדויק להרגשה הזאת: המטופל הבלתי נראה.

המאמר, שפורסם ב-2026 בכתב העת Clinical Rheumatology על ידי החוקר הברזילאי אנדרה פונטש סילבה, עוסק לכאורה בנושא צר ורפואי: פיברומיאלגיה אצל גברים. פיברומיאלגיה היא מצב של כאב כרוני שמתפשט בכל הגוף, עם עייפות מתמדת, שינה שלא מרגיעה וראש מעורפל. במשך עשרות שנים, עד היום, היא נחשבת כמעט אך ורק מחלה של נשים - 80% 90% מהמאובחנים היו נשים. אבל המאמר של פונטש סילבה טוען טענה פשוטה ומטרידה: אולי המספר הזה לא מספר לנו כמה גברים באמת סובלים, אלא רק כמה מהם אנחנו מצליחים לראות. יכול להיות שגברים סובלים מזה הרבה יותר ממה שנדמה, פשוט הם לא מגיעים, לא מספרים, וכשהם כן מספרים, לא תמיד מאמינים להם. וברגע שקראתי את זה הבנתי שהמאמר הזה כלל לא מדבר אך ורק על פיברומיאלגיה. הוא על משהו שאני פוגש כל הזמן סביב כאב של גברים.

מה שיפה במאמר, ומה שאני רוצה שתיקחו ממנו, הוא שהוא לא מנסה לשכנע אותנו שלגברים כואב אחרת בגוף. הוא אומר משהו אחר: הכאב אולי דומה, אבל הדרך אליו שונה. אחד המחקרים שהמאמר של החוקר הברזילאי מביא אפילו נקרא בדיוק ככה, אותו דבר אבל אחרת. הוא מצא שהכאב אצל גברים דומה לזה של נשים, אבל הדרך שבה הם מתמודדים איתו, ומדברים עליו עם האנשים סביבם, נוטה להיות שונה (דרוסקו ועמיתיו, 2023). לפי פונטש סילבה , הסיבה שגבר כואב נשאר בלתי נראה מורכבת מ-3 דברים שקורים ביחד. הראשון, הוא מתבייש או לא מוכן לבקש עזרה. השני, גם כשהוא כן פונה, קורה שהרופא לא חושב על זה ומפספס. והשלישי, הוא מתאר את מה שקורה לו אחרת, אז קשה יותר לזהות. שלושת הדברים האלה ביחד יוצרים את מה שהמאמר קורא לו המטופל הבלתי נראה, בדיוק מה שקורה כשגבר סוחב כאב חודשים בלי שאף אחד, כולל הוא עצמו, עוצר לתת לזה שם.

הדבר הראשון, הקושי לבקש עזרה, הוא אולי המוכר ביותר. המאמר מתאר איך גברים עם כאב כרוני נוטים לדחות את הפנייה לטיפול, במיוחד כשמדובר בעייפות, בכאב או במצוקה נפשית, בדיוק הדברים שהכי מתנגשים עם מה שלימדו אותנו שגבר צריך להיות: חזק, וכזה שלא מתלונן. אף אחד לא ישב איתנו והסביר את זה במפורש, אבל ספגנו את זה מהאוויר. מאבא, מהמאמן בחוג כדורגל או ג'ודו, מהעבודה. וכשהגוף מתחיל לכאוב, הכלל הזה לא נעלם, הוא דווקא מתחזק, כי עכשיו לא רק כואב לך, עכשיו אתה גם מפחד להיראות חלש בעיני עצמך. והמאמר מוסיף על זה משהו שקשה לשמוע: לפעמים החשש של גברים שלא יאמינו להם הוא לא בראש שלהם. יש אפילו מחקר, של רושאק ועמיתיה (2023), שמראה שגברים באמת פוגשים ספק, מרופאים ומהסביבה הקרובה, כשהם מנסים לתאר מה עובר עליהם.

והנה החלק שהכי נגע בי, כי הוא הלב של כל הסיפור. המאמר מזכיר מחקר ישראלי חדש (של גלר, לוי ואביצור, 2026) שמצא דבר פשוט אבל עוצמתי: אצל גברים, הכאב הגופני מתחבר לבושה. כדי להבין למה, כדאי לעצור רגע על כמה ממצאים מוחשיים שגלר, לוי ואביצור מפרטים. מסתבר שגברים שחיים עם הכאב הכרוני הזה מאבדים בהדרגה מהכוח הגופני שלהם. היד לוחצת בפחות כוח, ההליכה נעשית איטית יותר והצעדים מתקצרים. זה נשמע כמו נתונים טכניים ויבשים, אבל תחשבו רגע איפה בדיוק הפגיעה הזאת נוחתת: היא נוחתת בדיוק במקומות שעליהם גבר בנה את התחושה שהוא גבר, הכוח, היכולת לסחוב, להוביל, לא להתעייף. ולכן, כשאתה כבר לא זה שמרים את שישיית המים במדרגות בלי למצמץ, קל מאוד שהראש שלך לא יגיד משהו בסגנון הגוף שלי לא בסדר, אלא משהו בי התקלקל. וזה בדיוק ההבדל: הכאב כבר לא נרשם אצלך כאני חולה, אלא כאני פחות. וזאת הסיבה האמיתית שגבר (לרוב) שותק. הוא לא שותק כי לא כואב לו, הוא שותק כי עצם הדיבור על זה מרגיש כמו עוד הפסד, כמו עוד הודאה בכך שהוא נחלש.

חשוב לי להיות הוגן עם המאמר של פונטש סילבה, כי הוא עצמו מאוד זהיר. הוא לא טוען שגילה סוג מיוחד של המחלה שקיים רק אצל גברים. להפך, הוא חוזר ואומר שהמחקר בתחום עדיין קטן ומוגבל, ושצריך לקרוא אותו כרמז ולא כאמת סופית. מה שהמאמר כן אומר בסוף הוא פשוט. הכאב עצמו כנראה דומה אצל גברים ונשים, אבל התרבות שבה גדלנו מעצבת איך אנחנו מבינים אותו, איך אנחנו מספרים עליו, ואם בכלל מישהו שומע. יש במאמר אפילו מחקר שהשווה גברים בספרד ובארצות הברית, ומצא שהתרבות שבה גבר חי משפיעה על איך הוא תופס את הכאב שלו ומדווח עליו. כלומר אותו כאב עצמו יכול להיראות אחרת לגמרי, תלוי איפה גדלת ומה לימדו אותך שמותר לגבר להרגיש.

וכאן מגיעה השאלה שהכי מעניינת אותי. מה זה בעצם טיפול רגיש מגדר לגברים? לפעמים אנשים שומעים את הצירוף הזה וחושבים שהכוונה לרכך את הגבר, ללמד אותו לבכות, לשבור לו את השריון. אני חושב שזו טעות, ולפעמים אפילו טעות מזיקה. דווקא המאמר הזה, שבא מעולם רפואי, מציע כיוון אחר ופשוט, להיכנס אל הגבר דרך השפה שלו ולא נגדה. זאת אומרת, להתחיל מהגוף ומהמעשים, מהמקום שבו נוח לו יותר לדבר, ורק משם, לאט, להתקרב לרגש. זה אומר גם לקחת את הכאב הפיזי שלו ברצינות מלאה במקום למהר ולהגיד לו שהכול בראש. ומעל הכול, זה אומר להגיד לו קודם שמה שהוא מרגיש אמיתי, עוד לפני שממהרים להסביר לו מאיפה זה בא. וזה עובד. כשגבר מרגיש שמאמינים לגוף שלו, נפתחת דלת שדרכה אפשר, בהדרגה, להגיע גם אל הנפש.

ואם אתה קורא את זה ומזהה משהו מעצמך או ממישהו קרוב? או אם בעלך / בן הזוג מפגין משהו ממה שתיארתי, הנה כמה דברים פשוטים, ששווה לשים לב אליהם:

• תבדיל בין לתפקד לבין להיות בסדר. אלה לא אותו דבר. אפשר להחזיק את כל הכדורים באוויר חודשים ועדיין להרגיש רע באמת. אם אתה כבר לא זוכר מתי הרגשת בסדר, זו כבר אמירה חשובה, לא חולשה.

  
  

• תספר למישהו אחד על הכאב. לא חובה לספר את כל סיפור חייך, גם לא ניתוח שלם, רק משפט אחד לאדם אחד שאתה סומך עליו, שהאמת - קשה לך. בעיני זו התחלה יפה.
  

• אם יש כאב בגוף שנמשך ולא מוצאים לו סיבה, אל תוותר, אבל גם אל תילחם בו לבד. בקש שיתייחסו גם לעייפות, לשינה וללחץ הנפשי, לא רק לצילום ולבדיקות הדם. המאמר אומר שדווקא לגברים חשוב שמישהו יאמין לכאב שלהם, כי הם נוטים להקטין אותו.
  

• אם אתה שוקל טיפול ופוחד שזה לא בשבילך, חפש מישהו שמדבר את השפה שלך. מטפל טוב לא ידרוש ממך להיות מישהו אחר. הוא ייכנס דרך מי שאתה כבר.
  

אני חוזר לאותו גבר מההתחלה, זה שאמר שהוא כבר לא זוכר מתי הרגיש בסדר. מה שהתחיל לרפא אותו לא היה שגילו לו איזו אמת נסתרת על עצמו, אלא שמישהו האמין לו, לגוף שלו, לעייפות שלו, לכאב שלו, בלי לבקש ממנו קודם להוכיח שהוא באמת סובל. וזו בדיוק הנקודה שהמאמר מבקש להבהיר. להכיר בכאב של גברים זה לא רק עניין של הוגנות. זה תנאי בסיסי לכך שנוכל בכלל לעזור להם. גבר שמרגיש שרואים אותו, לא את השריון אלא אותו עצמו, הוא גבר שסוף סוף מסוגל להישען. וזה, בסופו של דבר, לא הופך אותו לפחות גבר. זה מחזיר לו את הבריאות. מקורות

• Pontes-Silva A (2026). Fibromyalgia in men: beyond invisibility — a biopsychosocial and clinical perspective in rheumatology. Clinical Rheumatology, 45:4687–4695.
  

• Drusko A, Renz M, Schmidt H, et al. (2023). Clinical phenomenology of fibromyalgia syndrome in male patients: same but different. Journal of Pain, 24:2162–2174.
  

• Ruschak I, Montesó-Curto P, Rosselló L, et al. (2023). Fibromyalgia syndrome pain in men and women: a scoping review. Healthcare, 11:223.
  

• Geller S, Levy S, Avitsur R (2026). Masculine identity, body image and illness-related shame: pathways to psychological distress in men with fibromyalgia. Healthcare (Basel), 14:606.
  

• Aparicio VA, Carbonell-Baeza A, Ortega FB, et al. (2010). Handgrip strength in men with fibromyalgia. Clinical and Experimental Rheumatology, 28.
  

• Heredia-Jiménez JM, Soto-Hermoso VM (2014). Kinematics gait disorder in men with fibromyalgia. Rheumatology International, 34:63–65.
  

• Kueny A, Montesó-Curto P, Lunn S, et al. (2021). Fibromyalgia pain and fatigue symptoms in Spanish and U.S. men. Pain Management Nursing, 22:423–428.
  

• Ruschak I, Toussaint L, Rosselló L, et al. (2022). Symptomatology of fibromyalgia syndrome in men: a mixed-method pilot study. International Journal of Environmental Research and Public Health, 19:1724.
  

• Salar S, Bülbül Ö, Alataş DM, et al. (2023). Client-centered lifestyle intervention for men with fibromyalgia syndrome: is efficacy independent of gender? International Journal of Rheumatic Diseases, 26:1942–1950.