אחי, למה אתה לא בא? לפצח את הקוד הגברי שמסתיר אותך ממעגל הגברים

שמע, בוא נדבר דוגרי. יש איזה באג במערכת הגברית. מצד אחד, החיים דופקים בנו מכל כיוון – לחץ בעבודה, זוגיות על האדים, ילדים שמוציאים את המיץ, ותחושה כללית שאתה רץ במקום כמו אוגר על גלגל עם טורבו. מצד שני, כשמישהו מציע לך מקום לפרוק, לדבר, לשמוע שאתה לא לבד – המוח הגברי שלך עושה Error 404: Masculinity Not Found ונסגר כמו צדפה בחרמון.

למה? כי מתברר שיש קוד סודי, מין אלגוריתם לא כתוב שרץ לנו בראש ומחליט אם "מותר" לנו לבקש עזרה. שני חוקרים חכמים (אדיס ומהליק, אם אתם חייבים קרדיט) פירקו את זה לחמישה משתני-על שגורמים לנו להזיע רק מהמחשבה על לחשוף משהו אמיתי:

"כולם בסדר, רק אני דפוק?" (בעיית הנורמטיביות): המחשבה הראשונה שקופצת לך לראש: "מה, רק לי קשה? אני היחיד שמרגיש חרא? אם אלך לשם, בטח כולם יסתכלו עליי כמו על חייזר שנחת הרגע מהמאדים." הפחד הזה להיות ה"לא נורמלי" שבחבורה משתק. כאילו יש איזה מועדון סודי של "גברים אמיתיים" שמתמודדים עם הכל בסטואיות, ואתה עומד להיזרק ממנו בבושת פנים.

"זה פוגע לי במותג!" (מרכזיות לאגו): אם הבעיה שלך – נגיד, פיטרו אותך, אתה רב עם האישה נון-סטופ, או שאתה פשוט לא מצליח להרגיש שמח – נתפסת בעיניך ככישלון אישי, כפגם ב"גבריות" שלך, אז לדבר על זה? פומבית? עם עוד גברים?! זה כמו לשים שלט ניאון על המצח: "אני כישלון מהלך". האגו הגברי השביר שלנו לא בנוי לזה.

"מה, אני בא רק לקחת?" (תפיסת ההדדיות): הקטע הזה שאנחנו חייבים להרגיש שאנחנו "נותנים ערך". לשבת במעגל ולהרגיש שאתה רק מקבל תמיכה, חושף חולשות, בלי שאתה "תורם" משהו חזרה? זה מרגיש כמו להיות נזקק, תלוי. זה מתנגש חזיתית עם האידיאל של הגבר העצמאי, החזק, זה שתמיד מסתדר לבד (או לפחות נראה ככה). "מה כבר יש לי להציע להם?" אתה שואל את עצמך, ושוכח שהקשבה ונוכחות הם מטבע עובר לסוחר.

"מה החבר'ה יגידו?" (הפחד מהרשת החברתית): אוקיי, נגיד שהתגברת על שלושת הראשונים. אבל אז עולה המחשבה המצמיתה: מה יקרה אם החברים מהמילואים / מהעבודה / מהכדורגל ישמעו שהלכתי ל"מעגל רגשות"? הצחוקים מאחורי הגב, הבדיחות על חשבונך, המבטים המרחמים (או המזלזלים). הפחד הזה מהשיפוטיות של הסביבה הגברית הקרובה הוא בלם יד רציני.

"אני מאבד שליטה פה!" (הפגיעה בתחושת השליטה): גברים אוהבים (או לפחות חושבים שהם אוהבים) להיות בשליטה. על הרגשות, על המצב, על התדמית. לשבת במעגל ולשתף בפתיחות על קשיים ורגשות? זה מרגיש כמו למסור את ההגה. כמו לפתוח את מכסה המנוע של הנפש שלך ולתת לכולם לראות את הג'יפה שהצטברה שם. הפגיעות הזאת נתפסת כאובדן שליטה מוחלט, וזה מפחיד תחת.

אז מה עושים? איך פורצים את הבונקר הזה?

חברים, זה הזמן לרי-פריימינג רציני. הנה ה"האקים" למערכת ההפעלה הגברית הישנה:

תורידו ווליום על ה"אני מיוחד": ספוילר: אתה לא. הלחצים, הקשיים, הבלבולים – זה הלחם והחמאה של החיים המודרניים, וכן, גם של גברים. מעגל זה המקום לגלות שכולם באותה סירה מטלטלת, וזה בסדר גמור. הנרמול הזה הוא כמו לשים שמן בגלגלי השיניים החורקים של הנפש.

תפסיקו לבלבל בין "בעיה" ל"אופי": ללכת למעגל זה לא להודות שאתה "פגום". זה להפך – זה צעד פרואקטיבי של חוזק. זה כמו ללכת לחדר כושר בשביל הנפש. אתה לא הולך לתקן "באג", אתה הולך לרכוש כלים, לשדרג גרסה, לצמוח. זה לא על כישלון, זה על התפתחות.

תבינו שמעגל זה אקו-סיסטם, לא טיפול חד-כיווני: אתה לא בא רק "לקחת". עצם הנוכחות שלך, ההקשבה שלך, אפילו השיתוף המינימלי שלך – זה נותן ערך עצום לאחרים. ההדדיות היא לב העניין. לתמוך ולהיתמך – זה כוח, לא חולשה. זה ביזנס לגיטימי של נתינה וקבלה.

שימו זין (בקונטקסט הנכון) על "מה יגידו": א. רוב המעגלים דיסקרטיים. ב. מי ששופט אותך על זה שאתה דואג לעצמך – הבעיה אצלו. ג. אולי תופתע לגלות שדווקא יש הערכה למי שמעז. נרמלו את ההליכה למעגל כדבר חיובי ובריא. זה אקט של אומץ, לא של כניעה. ואולי, רק אולי, תגלו שגם החבר'ה האחרים היו מתים למקום כזה.

תכניסו לראש: לדבר זה להחזיר את השליטה, לא לאבד אותה: כשאתה מבין מה עובר עליך, כשאתה מקבל פרספקטיבה מאחרים, כשאתה לומד לנהל את הרגשות שלך במקום שהם ינהלו אותך – אתה משיג שליטה אמיתית. שיתוף מבוקר, במקום בטוח, זו לא חולשה – זו אסטרטגיה חכמה לניהול החיים המורכבים האלה.

בשורה התחתונה:

הגיע הזמן לפרוץ את הקוד הישן הזה שמכתיב לנו להיות "גברים" בגרסה מיושנת ומגבילה. מעגל גברים הוא לא מילה גסה, הוא יכול להיות ארגז כלים, חדר כושר לנפש, ובעיקר – מקום להרגיש שאתה לא לבד במסע המטורף הזה.

אז בפעם הבאה שאתה שומע על ההזדמנות הזו, או מרגיש שהבפנים שלך צועק אבל אתה משתיק אותו – אולי במקום לברוח, תחשוב על זה כעל הזדמנות לעשות 'דיפ דיבג' לעצמך, לשדרג את המערכת.

יאללה, שחרר. מה כבר יכול לקרות? מקסימום תרגיש קצת יותר טוב.